הדרישה לשם עברי

התרגשותה של הקהילה היהודית בדרום אפריקה לא ידעה גבול באפריל 1955, כאשר הגיעה לביקור אוניית חיל הים הישראלי 'משגב'. מגדול ועד קטן יצאו ובאו אל נמל העיר קייפטאון לחזות בפלא – נציגת זרוע הים של צה"ל, שנשאה עליה מלחים עבריים בשר ודם. "אבא, כמה זמן לקח ל'משגב' להגיע לקייפטאון?" שאל ילד יהודי את אביו. "אלפיים שנה, בני," ענה האב הגאה.

ארבעה ימים נמשך קרנבל אח"י משגב בדרום אפריקה בטרם הפליגה האונייה, עמוסה בכל טוב, חזרה לארץ הקודש. זה היה המסע הארוך ביותר של אוניית חיל הים עד אז, ורב החובל יהודה איגרא התקבל בחזרתו בכבוד מלחים. מי שצינן מעט את האווירה היה שר הביטחון בן-גוריון, שאמר שהכול טוב ויפה, אבל לא ייתכן שלרב חובל עברי יהיה שם לועזי. "יש למנוע דבר זה בעתיד," קבע בן-גוריון, והוציא תקנה שלפיה, להבא כל נציג של צה"ל בחו"ל חייב לשאת שם עברי.

'עברות' הוא שינוי שמות של אנשים או מקומות לעברית. המאבק לעברות החל עוד לפני הקמת המדינה, כאשר חלוצים ביקשו לעקור מעצמם את ה'גלותיות' ולתת שמות עבריים לעצמם ולאחרים. כך עשה דוד גרין, כששינה את שמו לבן-גוריון, כשמו של אחד ממנהיגי המרד הגדול ברומאים. היו אף ששינו הן את שמם הפרטי והן את שם המשפחה שלהם. כך הפכה גולדה לישנסקי לרחל ינאית.

בן-גוריון המודרני, נוסף על היותו ראש הממשלה הראשון, היה גם לוחם ללא פשרות במערכה להפוך את העברית לסמלה של האומה המתחדשת. לאחר הקמת המדינה, מתוקף סמכותו כשר ביטחון, דרש מקציניו לתת דוגמה אישית ולשנות את שמותיהם. כך גילה מפקד הפלמ"ח יגאל פייקוביץ, כשהגיע לטקס שנערך במהלך המלחמה, שהוא מופיע ברשומות כ'יגאל הגלעדי'. הוא הבין שלא יוכל לסרב ל'זקן', ואם אינו רוצה להיתקע עם 'הגלעדי' לכל חייו עליו לבחור לעצמו שם עברי חדש. כך היה ליגאל אלון. גם מפקדים אחרים, בין שרצו בכך ובין שלא, נאלצו לבחור לעצמם שמות עבריים, ולרוב הם בחרו שמות שמבטאים עוצמה וקשיחות. וכך, כמעט בן לילה הופיעו בשדה המערכה לוחמים כאבן, גביש, צור וגם גנרלים תנ"כיים כמו בן נון.

הדוגמה עשתה את שלה, ועוד במהלך המלחמה למעלה מעשרת אלפים חיילים שינו את שמותיהם. במטה הכללי ביקשו לעודד את עברות שמות החיילים, והקימו את ועדת השמות הצבאית (כן, היה גוף כזה), שהוציאה את החוברת "בחר לך שם עברי!" ובה הצעות מגוונות לשמות עבריים חדשים.

לא רק מאנשי מערכת הביטחון נדרש לשנות את שמותיהם; גם על אנשי משרד החוץ הופעל לחץ כבד. שר החוץ משה שרתוק, שהיה למשה שרת, קבע בשנת 1950 כי "לא יינתן דרכון דיפלומטי ואף לא דרכון של שירות לפקיד ממשלתי בישראל אם שם משפחתו ואף שמו הפרטי לא יהיה עברי." הלחץ הופעל גם על אנשי רוח ידועי שם, כמו נתן אלתרמן, שבן-גוריון הפציר בו לשנות את שמו (שהרי פירוש שמו בגרמנית, "איש זקן", אינו הולם את משורר הלהט והגאווה הציונית). גם על ידוענים אחרים הופעל לחץ למען יתנו דוגמה אישית, וכך אפילו שחקני נבחרת ישראל בכדורגל לבשו לא רק את המדים הלאומיים, אלא גם שמות חדשים, ואפילו מלכות יופי נבחרות נדרשו לשינוי זה.

לרבים מהעולים החדשים ניתן שם עברי חדש (בעיקר פרטי) על ידי הפקיד הרושם מטעם משרד הפנים. מגמה זו נמשכה עשרות שנים וקיבלה ביטוי גם בקרב העולים מאתיופיה. עם זאת, בעשורים האחרונים אנו עדים למגמה של חיבור מחודש לזהות המשפחתית או העדתית, וכחלק מכך גם חזרה לשמות שהוחלפו.

"הלשון העברית שכאילו נתאלמה מאז הלכנו בגולה ונחנטה בספרים דוממים – הושב לה כוח הדיבור וכשרון הצמיחה" בן-גוריון, כנס היובל להסתדרות המורים, ה' באלול תשי"ג

הידעת?

שינוי השמות המסיבי שהתרחש בשנים הראשונות למדינה יצר לא פעם בלבול גדול ברשומות ובשירותים כמו הדואר, לכן החליטה הממשלה לפרסם מדי שבוע מודעה גדולה בעיתונים הראשיים, ובה פורסמו כל השמות שהשתנו בשבוע זה.

שאלה לדיון

האם גם במשפחתכם שינו שמות משפחה או שמות פרטיים? מה דעתכם על כך?