הויכוחים המעשיים של הציונות הרוחנית

בניגוד לתדמיתו המקובלת, אבי הציונות הרוחנית אחד העם (אשר גינצברג), לא היה איש רעיונות מנותק מהמציאות. דווקא חיבורו למציאות וספקנותו הם שהובילו אותו לפעול למתינות ביישום תכניות ההתיישבות הציוניות, על מנת ליצוק יסודות תרבותיים ורוחניים עמוקים וחסונים עוד לפני הנחת בניין ההתיישבות. זאת בניגוד לדעתו של הרצל, שהאמין ביצירת עובדות בשטח כדי להציל את יהדות אירופה מן הסכנות המתרגשות עליה. אולם אחד העם מצא עצמו מתמודד עם ביקורת נוקבת מבית: אחד מידידיו, אלחנן לוינסקי, הפנה נגדו חיצי ביקורת נוקבת על פזיזות וניתוק מהמציאות. מאמרו של לוינסקי, חיי עולם וחיי שעה, שפורסם בעיתון המליץ בשנת 1891, הוליד פולמוס עז יצרים סביב שאלת ההתיישבות בארץ ישראל. בעיני לוינסקי, מצב היהודים באירופה היה כה גרוע, עד כי תוכניתו של אחד העם להמשך יישוב ארץ ישראל עמדה להחמיר את המצב בעצם הפניית המשאבים למפעל חסר תוחלת במציאות הקיימת.

עם ישראל צריך ללחם, רעב הוא, צמא הוא, ערום ועיף הוא, וחובבי ציון יפטמו אותו בגלוסקאות שעתידה ארץ ישראל שתוציא, וילבישו אותו בכלי מילת שתוציא גם כן הארץ ההיא, הבו לנו לחם!", רעם לוינסקי. בעיניו, ההבטחות למיני מתיקה ובגדי פאר שתניב ארץ ישראל היו אוטופיסטיות באותו אופן שרעיונותיו של הרצל על הקמת בית לאומי נראו לאחד העם מופרכות. הדוגמטיות הציונית כה רבתה בעיני לוינסקי, עד ששם האגודה הפך לביטוי לאטימותה: "ועל שאלת העם … מה נאכל? מה נשתה? במה נחיה ונתפרנס? … רק תשובה אחת ישיבו לנו: 'חובבו ציון!'" אחד העם היה מורגל בביקורות על ניתוק מהמציאות והיותו חולם בהקיץ, אבל עד עתה מבקריו היו מחוץ, לא מבית.

במאמר תגובה שכתב, בלבול הדעות, דחה אחד העם את ההאשמות על חוסר רגישות לקשיי הקיום מהם סובלים רוב היהודים. מתגובתו ניתן ללמוד שבעיניו חוסן רוחני קשור ברוח לחימה לא פחות מביכולת רוחנית. הוא מדגיש כי "עלינו להשתדל בכל כוחנו שיהיו העולים, ביחוד הראשונים, מניחי-היסוד … [אנשים אשר] יתמכרו לעבודה גופנית על אדמת אבותיהם ויחיו חיים פשוטים ובריאים, ורק בהם נוכל להאמין, שבבקשם בא"י תשובה לשאלת 'מה נאכל', ישׂאו בדומיה וסבלנות כל עמל ויגיעה … עד שימצאו לשאלתם תשובה הגונה בעבודה כשרה ומועילה בזעת אפם, אשר תעשׂה אותם למופת לכל העם ותקנה להם גם לבות אזרחי הארץ".

במקום ניתוק, מציג אחד העם פרגמטיות: המפעל הציוני מבקש להסתמך על המיעוט המסוגל לעמוד במשימה התובענית, לא על ההמונים הנאבקים על קיום יומיומי. לכן "הבדל גדול יש בין היציאה לא"י ולשאר הארצות". המחפשים אחר רווחה כלכלית ב"אמריקא", כתב, עושים זאת למען עצמם ועל אחריותם, ולמעשה ממשיכים את מעגל הזרות והשנאה בו כלואה יהדות אירופה. לעומתם, העולים תורמים לפריצה מהמעגל וליצירת מציאות חדשה של עם יהודי עצמאי בארצו.

אחד העם היה רחוק מלזלזל בצרכי השעה, אבל ביקש לעורר מודעות לסכנה הטמונה בשקיעה בהן תוך הזנחת העתיד, שכן מה יהא על הציונות "אם צרות הזמניות הן סבּה מַספּקת להשכיח מלבנו את הדאגה לעתיד לבוא ולהפריענו מלעבוד במתינות ובדעת צלולה בשביל מטרה כללית לימים רחוקים". אותם ימים רחוקים הגיעו, ושמות אחד העם, לוינסקי ועמיתיהם בעיקר צוברים אבק על שלטי רחובות ובדפים המצהיבים של ספרי ההיסטוריה. אבל גם אם האישים וכתביהם נשכחו, ולמרות שהחזון הציוני הפך למציאות, ויכוחים על צדקת דרך, השראה מבורכת או חלומות בהקיץ, ובעיקר טובת הכלל וטובת הפרט, נותרו כואבים כשהיו.