החזון איש מהפכן שלא בכוונה

"החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית", מאת ד"ר בנימין בראון (950 עמודים) הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, בשיתוף המרכז לחקר ההלכה וציוויליזציה יהודית בבית הספר למשפטים ע"ש קרדוזו, ישיבה אוניברסיטה, תשע"א

הספר "החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית", הספר המקיף ביותר על החזון איש, הוא מונוגרפיה מקיפה ראשונה על ר' אברהם ישעיהו קרליץ, ה"חזון איש" (1953-1878),שנודע כמי שהתווה את דרכה של היהדות החרדית בתקופה המכרעת שלאחר השואה וקום המדינה. החזון איש הגיע לארץ-ישראל ב-1933 והתיישב במושבה הקטנה בני-ברק, שבאותם הימים הייתה בה רק ישיבה אחת. בתוך שנים אחדות הוא היה למנהיג הרוחני הבולט של היהדות החרדית, ובני ברק הפכה, במידה רבה בזכותו, ל"עיר התורה". כבר בשנות השלושים הביע את התנגדותו להיתר המכירה בשנת השמיטה ולחליבה בשבת. באותם הימים הוא פיתח את הקו האידיאולוגי הפרגמאטי, שלדעתו צריכה היהדות החרדית לאמץ: לא התבדלות פוליטית אלא התבצרות תרבותית סביב מוסדות הדת והחינוך.
בשנות הארבעים כבר בלט בפולמוסים ההלכתיים על השיעורים (המידות), על זיכרון השואה ועל החשמל בשבת. לקראת קום המדינה סירב להורות לעסקני אגודת ישראל כיצד לנהוג בה, אך גילה כלפי המדינה הסתייגות ברורה ונחלץ למאבק סוער נגד גיוס הבנות לשירות לאומי, שלדעת רושמי תולדותיו הביא לבסוף לפטירתו. במקביל הוא עודד פתיחה של מוסדות תורה ברחבי הארץ, ואף נפגש פגישה היסטורית עם ראש הממשלה אז, דוד בן-גוריון.

הספר החשוב שלפנינו מציג ומנתח את פועלו של החזון איש בכל התחומים שבהם הטביע חותם: קורות חייו בליטא ובארץ ישראל, יסודות השקפתו ואמונתו, פולמוסו עם תנועת המוסר, עמדותיו בעניינים ציבוריים והתמורות שחלו בהן, ופסקים נבחרים מיצירתו ההלכתית העניפה. מתוך כל אלה נבנית דמותו ומתאפשרת הערכה כוללת של השפעתו על החברה החרדית בישראל באמצעות אחת מדמויות המופת שלה, ולפיכך העניין בו נוגע לכל מי שמבקש לעמוד על תפיסות היסוד ותהליכי העומק של חברה זו.

בסיכום למחקרו המקיף מציין ד"ר בראון, כי החזון איש ניכר בדרכיו הטיפוסיות בכל שלוש זירות פעולותיו העיקריות – ההלכתית, התיאולוגית והציבורית. התורה: מושא הערצה, מושא למידה, מושא קיום, מושא הגנה. החזון איש ראה את התורה כחכמה האלוקית העליונה, וממילא ראה את ההכנעה כלפיה כדרך היחידה לתקנת האדם (מלבד תכליות אחרות). לימודה הוא המקנה לאדם "עדינות", יראה ושמחה. דברים אלה אמורים הן בנוגע להלכה הן בנוגע לאמונה, שאת שתיהן ראה כחובות המוטלות על האדם, אבל להלכה נועד מקום בכורה בעניין זה, שכן בה נמדד תלמיד חכם. אשר על כן, כל ניסיון לתקן את ההלכה או לפרש מחדש את אגדות חז"ל על יסוד שיקול דעת אנושי נתפס בעיניו ככפירה או כמינות. ככלל, החזון איש ראה את חובת העיסוק בחכמת התורה כאידיאל אישי וחברתי כאחד. במישור החברתי נוספה לחובה זו חובה אחרת, והיא החובה להגן על התורה מפני כפירה.

עליונות ה"חוכמה" וה"האמת" על ה"אלמות" וה"הסכמות" – מוטיב זה, לדברי ד"ר בראון, עומד גם ביסוד זילזולו של החזון איש בפוליטיקה ובמסגרות ממוסדות. הוא ידע היטב שלעתים יש צורך לפעול במערכות אלה כדי להשיג מטרות חשובות מצד ה"אמת", אבל כל זה אינו אלא משום שהעולם הוא כזה, שבו רוב האנשים הם מקרב ה"המון" ואנשי המעלה הם מיעוט קטן. אולם מאבקים אלה לעולם אינם תחליף לפעולה האמתית, שהיא לדעתו הפעולה בתחום החינוכי-התרבותי. אין תמה בכך שאת המאבקים הגדולים של שנותיו האחרונות, שבהם הפעיל את נאמניו בזירה הפוליטית-המוסדית, ניהל בעיקר סביב פרשיות חינוך ילדי העולים וגיוס הבנות, שבהן ראה "גזרות" על חינוכם של "הצפיעים והצפיעות".

גישה אליטיסטית: תלמידי החכמים כמוסרי התורה ו-"דלת העם" כמי שאינם ראויים להכריע – החזון איש סבר כי החוכמה היא נחלתם של מעטים, ואילו ההמון הולך אחר "שטף החיים" ואת סכסוכיו הוא מכריע באמצעות הכוח וה"אלמות" או באמצעות מנגנונים הבנויים עליהם. את גישתו זו מוצא ד"ר בראון בהקשר ההלכתי בכמה עניינים, ובעיקר בתחום המנהג. במישור הציבורי, סבר החזון איש שהיעד הראשון במעלה לשיקום חורבות העולם החרדי הוא הקמת ישיבות, שכן כל ישיבה היא: "מבצר עוז להקמת תלמידים, תלמידי חכמים, העתידים לחכמים חשובי הדור". עם זאת, נטייתו "האנרכיסטית" לזלזל בתארים רשמיים ומוסדיים הביאה אותו לעיתים לגישה אירונית גם כלפי רבנים וראשי ישיבות, כפי שמראה ד"ר בראון בספרו. הוא ראה בהם סוכנים חשובים של "המהפכה החרדית", אבל שמר על ערנות מפוכחת בכל הנוגע לחולשותיהם.

ההתמסרות לתורה כאידיאל של מעטים – ביסודו של דבר, מגיע ד"ר בראון למסקנה, כי תפיסתו האליטיסטית של החזון איש בנוגע לתלמידי חכמים ולדלת העם גוררת, כמעט בהכרח, את המסקנה שלפיה מצב של התמסרות לתורה הוא אידיאל שרק בני עלייה מועטים יכולים לעמוד בו. החזון איש אכן נתן ביטוי לגישה זו בכמה התבטאויות, בכתב ובעל פה. אכן, הוא סבר שחובת לימוד התורה מוטלת על כל אדם מישראל, אבל לא ציפה מכל ישראל להקדיש את כל חייו לתורה. הוא קרא להרחבת מעגל הלומדים, אבל לא ציפה לכך שקריאתו תיהפך לנחלתה של חברה שלמה. ספק, מציין ד"ר בראון, אם היה רואה התפתחות זו בחיוב, בוודאי היה מסתייג מכמה מהשלכותיה.
יחס שונה אל הכלל ואל הפרט – בשאלת המדיניות הראויה כלפי הציונות החילונית גילה אמביוולנטיות ברורה: הוא שלל הידברות עמה ברמה העקרונית, אבל נדבר בעצמו עם מנהיגה הבולט. הוא טיפח את מגמת ההתבצרות התרבותית של הציבור החרדי, ובכלל זה גם שכונות מסוגה של "זכרון מאיר", אבל גם צידד בהתיישבותם של חרדים ביישובים חילוניים ואף בקיומן של מסגרות משותפות בצבא. את הציונות הדתית זיהה כתנועה דתית נבדלת ואת הקרע עמה ראה כבלתי נמנע. יחד עם זאת דאג גם לה וקירב את אנשיה. בתוך המחנה החרדי ניכרת אמביוולנטיות אחרת: הוא עצמו היה איש "הזרם המרכזי" של היהדות החרדית (אולי משום שהוא זה שקבע היכן ימוקם המרכז) ונקט ביקורת חריפה כלפי ה"שמאל" המתון ו"הימין" הקנאי כאחד, אבל עמל על שמירת אחדות המחנה.

גם ביקורתו החריפה על תנועת המוסר לא הסיטה אותו מהשאיפה לשמור על אחדות המחנה החרדי, ובמיוחד על לכידותו של עולם התורה. האם מדובר כאן בחוסר עקביות כפשוטו? ד"ר בראון גורס שההסבר לכך שונה: גישתו של החזון איש, בדומה לזו של אישים חרדים אחרים, מבטאת הבחנה חדה בין הקבוצות הקולקטיביות לבין הפרטים הבודדים: הקבוצות הקולקטיביות נמדדות על סמך האידיאולוגיה המוצהרת שלהן, ובהתאם לכך נקבע היחס כלפיהן, לקירוב או לריחוק. הפרט הבודד, לעומת זאת, שדרכו נתפסת כאקראיסטית יותר, נדון תמיד לקירוב. נראה – מציין ד"ר בראון – שגישה זו עולה בקנה אחד עם האופטימיזם הבסיסי של החזון איש לגבי טבע האדם (שלא חל על אידיאולוגיות ואף לא על קבוצות) וכן באהדתו לפסיקה אינדיבידואלית המותאמת לנסיבותיו של כל יחיד ויחיד (ושאיננה ניתנת ליישום על קבוצות).

התמקדות בחובות ולא בהבטחות – החזון איש חי בתקופה רבת תהפוכות אבל סירב לראות בהן סימני גאולה. הוא הבין שהשיבה לארץ ישראל פותחת פרק חדש בהיסטוריה היהודית ואף ביקש להיבנות מפרק זה בכל הנוגע למפעל שיקום עולם התורה, אבל גם מפעל זה אינו בעיניו בראש ובראשונה קיום חובה דתית-חברתית ולא מימוש הבטחה משיחית כזו או אחרת. כהוגים חרדים אחרים בזמנו, את רצון ה', ביקש ללמוד מהתורה, ובעיקר מההלכה, ולא מן ההיסטוריה.

אכן דמותו של החזון איש אינה חפה מניגודים, אולם המרכיבים העיקריים שבה כפי שנמנו לאורך הספר המעמיק וסוכמו בפרק הסיכום חוצים את אישיותו לכל אורכה הם מופיעים בתמונת עולמו התיאולוגית, בדרכי פסיקתו ההלכתי ואף בהנהגתו הציבורית. ד"ר בראון מדגיש, כי גם כשמצא סתירות בין עמדותיו של החזון איש הן ביטאו תדיר התנגשות פנימית בין המידות הנזכרות. דומה אפוא שעלה בידו של החוקר המלומד לשרטט פרופיל מקיף לדי של פוסק חשוב זה.

בליל ט"ו בחשוון תשי"ד, ארבעה ימים לאחר יום הולדתו השבעים וחמישה, נפטר החזון איש בביתו שבבני-ברק מהתקף לב. ציבור גדול השתתף בהלווייתו. על פי עדותו של הרב יצחק מאיר, "עשרות אלפי איש מילאו את כל שטח בית הקברות וסביבו". מותו לא הביא למפנה של ממש בדרכה של היהדות החרדית בישראל, משום שהקווים הבסיסיים של דרך זו, שאותם התוו החזון איש וחבריו להנהגה בראשית ימי המדינה, כבר היו מסומנים. היהדות החרדית, ובפרט המגזר הליטאי, הלכו במידה רבה בקווים אלה, גם אם מתחו אותם הלאה אל מעבר למה שהותווה בתקופה המעצבת. "חברת הלומדים" החרדית גדלה והתעצמה, והחזון איש הפך, במידה של צדק, לסמלה המובהק.

עד כמה הותיר החזון איש מורשת לדורות ועד כמה הטביע חותמו על מפת היהדות בכללה?
ד"ר בראון מציין , כי במישור התיאולוגי הוא הותיר אחריו בעיקר את הספרון הבלתי גמור "אמונה וביטחון". חיבור זה יכול להיחשב במידה רבה למניפסט המתנגדי של המאה העשרים, ומילא תפקיד דומה לזה שמילא המניפסט המתנגדי של המאה התשע-עשרה, הלוא הוא הספר "נפש החיים" של רבי חיים מוולוז'ין. אולם אליבא דאמת, ספק גדול אם חיבור זה היה זוכה לתפוצה ולהשפעה כה רחבות אלמלא חיבר אותו פוסק ידוע ומנהיג חברתי רב השפעה. כך או כך, הוא נלמד בישיבות ובשאר מקומות, ומשמש כטקסט חשוב, במיוחד בכל הנוגע למתח בין ערכים מתחרים ("תורה" מול "יראה") בהשקפה האורתודוקסית לגווניה. ככלל, דומה ששקיעתה של תנועת המוסר החלה עוד ערב השואה, ובארץ לא הייתה לה עדנה רבה כבר מראשית ימיה בה. מסתבר מאוד שלחזון איש, כמי שהיה פטרונם הרוחני של ישיבות רבות בארץ ישראל, היה משקל לא מבוטל בכך שעולם הישיבות הישראלי התפתח בכיוונים של למדנות הלכתית ושתנועת המוסר לא היכתה בו שורשים של ממש למעט כמה דפוסי התנהגות סמליים שיובאו מליטא.

במישור הציבורי, מציין ד"ר בראון, הותיר החזון איש אחריו את החברה החרדית הישראלית, שהפכה חיש מהר ל-"חברת לומדים". הוא התווה את הכיוון שהטיף להרחיב את מעגל המתמסרים לתורה ועשה את מוסד ה"כולל" לדגם ישים גם ביישוב החדש, אבל רבים הסימנים המעידים על כך שהדגם גדל והתפשט יותר מכפי שציפה והוליד תופעות שדעתו מן הסתם לא היתה נוחה מהן, כגון הישענות יתרה על תקציבי המדינה, הנחה כמעט אוטומטית שהאישה החרדית היא שצריכה לצאת לעבודה והמיסחור הבוטה של שכר המצווה עם הנדבנים התורמים.

במישור ההלכתי הותיר החזון איש אחריו את שבעת כרכי ה-"מאגנום קורפוס" שלו, ספר "חזון איש" על סדר הש"ס ו-"השולחן ערוך". ספר זה הפך לאחת היצירות ההלכתיות החשובות והמוערכות ביותר במאה העשרים, ודומה שמרבית בעלי ההלכה שבאו אחריו ציטטוהו, בין על דרך ההסתמכות בין על דרך המחלוקת. אין ספק בכך שהוא נכנס לפנתיאון הנצח של ספרות ההלכה. בבני-ברק נחשב החזון איש ל-"מרא דאתרא" גם לאחר מותו, ובקרב מקצת רבני העיר התקבל נוהג הפסיקה שלא להורות בניגוד לו (על כל פנים לקולא) אלא בשעת הדחק. בציבור החרדי אף התפתחה קבוצה – "החזון-איש'ניקים" – המחוייבת לכל הכרעותיו בדבר הלכה. אולם גם כאן יש להעיר שהקורפוס האדיר של ספרי "חזון איש" נוגע לכל ענפי ההלכה, אבל רק חלק קטן יחסית ממנו נוגע למעשה בזמן הזה. מתוך חלק זה, כמה מהכרעותיו הבולטות של החזון איש נפסקו להלכה רק בקרב ציבורים קטנים יחסית.

איסורים בולטים, כגון האיסור ליהנות מחשמל המופק בשבת או האיסור להשתמש במסמרים בסוכה, לא נתקבלו בציבור הדתי הרחב. לעתים נחשב החזון איש כמחמיר מועד- ולא לגמרי בצדק, מציין ד"ר בראון. והביטוי "חומרות של החזון איש" הפך שם נרדף לחומרות מופלגות שרק מדקדקים גדולים במצוות צריכים לחוש להן. ניתן אפוא לקבוע, אומר ד"ר בראון, שלא כל הכרעותיו של החזון איש נפסקו להלכה, אבל הפכו לאבני דרך הלכתיות שלעולם יש להתחשב בהן ולדון עימן. אשר לדרך לימודו הייחודית, נראה שבשנים האחרונות הולכת וגוברת השפעתה בעולם הישיבות הליטאיות הגם שהדומיננטיות של "הדרך האנליטית" עדיין ברורה בו.

נראה איפוא, שלכל הפחות עולם ההלכה והחברה הישראלית אליבא ד-ד"ר בנימין בראון, היו נראים אחרת לולא השפעתו של החזון איש. אשר על כן, מסכם החוקר את מחקרו המונומנטאלי, החזון איש ספק ראוי ספק אינו ראוי לתואר "אבי המהפכה החרדית". הוא לא היה מהפכן באופיו, ואף התואר "מהפכן של השמרנות" הולם אותו אך בקושי. הוא לא תיכנן את המהפכה החרדית ובוודאי לא הובילה. הוא רק הניע את הגלגלים בכיוונה מבלי ששיער שיגיעו כה רחוק. המהפכה יצאה מתחת ידיו כמעט מבלי משים. אולם גם בתור שכזה, דומה שיש לו חלק נכבד באחריות להמשך דרכה של היהדות החרדית, לטוב ולרע. גם השיגשוג שחברה זו השיגה וגם ההסתבכויות שלתוכן נקלעה חוזרות, במידה זו או אחרת, אל הגלגלים שהניע "גדול הדור" מבני-ברק.

וכמה מילים על מחבר הספר: החוקר ד"ר בנימין בראון הוא מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חוקר את האורתודוקסיה היהודית, ובעיקר את היצירה החרדית, במגוון היבטים – הגות, הלכה והיסטוריה. הוא פירסם עשרות מאמרים העוסקים בפסיקה ההלכתית במאות האחרונות, בתנועת המוסר ובחסידות המאוחרת.