הלוויתו של בן גוריון

ב-3 בדצמבר 1973 ,ח' כסלו התשל"ד, כחודש ימים בלבד לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, נשמעה צפירה נוספת ברחבי מדינת ישראל. הפעם לא הייתה זו צפירת אזעקה, אלא צפירה לציון מותו של ראש הממשלה הראשון – דוד בן-גוריון. יום קודם לכן הגיעו עשרות אלפי ישראלים לרחבת הכנסת, בקור הירושלמי של ראשית דצמבר, לעבור על פני ארונו של בן-גוריון. המשטרה העריכה כי יותר מרבע מיליון איש ואשה חלקו לו כבוד. הממשלה קיימה ישיבת אבל מיוחדת, ומול השרים אמרה גולדה מאיר, שעמדה בראשות הממשלה: "עולמנו נעשה יותר עצוב, אולי קצת פחות בטוח, כאשר ענק המחשבה והמעשה כבר איננו בתוכנו."

לדוד בן-גוריון היו לא מעט מבקרים ויריבים לאורך חייו, והביקורת התגברה בשנותיו האחרונות. אבל מותו היה סופה של תקופה – תקופת ייסודה של מדינת ישראל. האבל על בן-גוריון השתלב בתדהמה ובשבר שלאחר מלחמת יום הכיפורים. בן-גוריון לא היה המנהיג הראשון שנפטר במדינת ישראל, ובכל זאת, האבל הלאומי היה ייחודי וסידורי הטקסים – מסובכים.

את חלקת הקבר שלו בחר בן-גוריון כשפולה, רעייתו, נפטרה. הוא בחר לקבור אותה על שפת מצוק הצינים, בשטח 'מדרשת שדה בוקר'. הוא ידע שיום אחד גם הוא יובא לקבורה שם. המיקום, הרחק בנגב, חייב התארגנות מיוחדת. מיד לאחר צפירת האבל נערך ברחבת הכנסת טקס ממלכתי, שכלל תפילות מסורתיות שנשא הרב הצבאי הראשי, אמירת קדיש מפי הבן עמוס והקראת קטעים ממגילת העצמאות בקולו של מנהל הרדיו, משה חובב. אחר כך הוטס חלק קטן מהמשתתפים בששה מסוקים למדרשת שדה בוקר, לטקס הקבורה המצומצם.
שני הטקסים – בירושלים ובשדה בוקר – התנהלו תחת אבטחה כבדה. הכבישים בדרך לשדה בוקר נסגרו כבר מבוקרו של אותו יום, ומטוסים חגו באוויר לשמירה על שמי הנגב.

כשלוש שנים לאחר מותו של בן-גוריון, בשנת 1976 ,חוקק 'חוק בן-גוריון' – החוק הראשון להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים בישראל, שעל בסיסו פועל כיום המכון למורשת בן-גוריון. בית בן-גוריון בתל-אביב וצריף בן-גוריון נפתחו לציבור על פי הוראת צוואתו של בן-גוריון. יום מותו – ו' כסלו – נקבע כיום זיכרון ממלכתי. החוק קבע כי "יום זה יצוין במוסדות המדינה, במחנות צה״ל ובבתי הספר." חלקת קברם של פולה ודוד בן-גוריון, הצופה אל נוף בקעת צין, הפכה מוקד משיכה לטיילים, לתיירים, לתלמידים ולחיילים, בקבוצות וביחידים.

"ברצוני שביתי בתל-אביב, והספרייה והרכוש המצויים בו, למעט חפצים וכלים אישיים, ישמשו כספרייה וכמכון למחקר תולדות הקמת-המדינה ומלחמת השחרור. כן בקשתי כי מקום מגוריי בשדה בוקר והספרייה הנמצאת במקום, יישמרו וישמשו לאותן המטרות. בקשתי היא שממשלת ישראל תקבל על עצמה האחריות לקיום משאלותיי אלה, ולצורך זה אני מוריש לה את הרכוש הנ"ל." – בן גוריון

הידעת?

לאורך כל חייו חתר בן-גוריון ללא לאות להגשמת חזונו, וגם במותו ביקש להגשים עוד חזון אחד אחרון – הפרחת הנגב. הוא ביקש לעצמו חלקת קבר בנגב. וכך, מדי שנה, בטקס הזיכרון המתקיים במדרשת שדה בוקר, ממשיך בן-גוריון לתרום את תרומתו לחזון פיתוח הנגב: ראשי ממשלה, נשיאים, שרים ואנשי צבא ומשטרה מגיעים לנגב, ועל קברו של בן-גוריון מצהירים על מחויבותם לפיתוחו.

נקודה למחשבה

מדינות רבות מנציחות בדרכים שונות את מנהיגיהן, ומנהיגים ראשונים זוכים לרוב להנצחה מקיפה יותר. למה חשוב, אם בכלל, להנציח מנהיגים? מה מקומם של מנהיגים ראשונים להנצחה?