המזמור על נהרות בבל – ניתוח היסטורי וספרותי

מזמור קל"ז הוא מזמור מיוחד במינו. מה נשתנה מזמור קל"ז מיתר המזמורים? מזמור קל"ז מציין את מקום עלילתו, נהרות בבל, שם ישבנו. ציון מקום ההתרחשות של עלילת המזמור – לא מצינו במזמורים אחרים.

ציון מועד

מזמור קל"ז מאפשר לנו לקבוע את מועד עלילתו. והמועד? יתכן עם גלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס, יתכן עם חורבן בית-ראשון, בשנת 586 לפנה"ס. ציון מועד ההתרחשות, ולו בעקיפין, לא מצינו במזמורים אחרים.

רמז על מחברו

מזמור קל"ז רומז לנו מי חיבר את המזמור. מחברו – גולה, בעל אחד הכנורות התלויים על הערבים, מאמני המזמור הפולחני במקדש, אשר על הר-הבית, אולי כהן אולי לוי. ציון, ולו במרומז, של המחבר – חסר במזמורים אחרים.

מזמור קל"ז הוא מזמור יתום

מזמור קל"ז הוא אחד מחמישים המזמורים שחסרה לו הכתובת: לדוד, לאסף, לבני-קורח, וכו'. היתמות הזו בכתובת אינה אפיינית ל-2/3 מהמזמורים בספר תהילים.

למזמור קל"ז אין קשר למזמור שקדם לו ולמזמור שאחריו. מזמור קל"ז הוא מזמור הודיע מסוג: הודו לה'. הוא מאזכר מאוראות מיציאת מצרים. גם מזמור קל"ח הוא מזמור הודיה, אודך בכל לבי. אין כל קשר בין שני מזמורים השכנים לבין מזמור קל"ז. גם תכנם וגם סוגם – שונה.

האם מזמור קל"ז הוא אחרון בספר תהילים?

חוקרים רבים סבורים, כי מזמור קל"ז נוגע במרומי האופק ההיסטורי של ספר תהילים, או במילים אחרות: מזמור קל"ז מתאר את המאורע ההיסטורי האחרון בספר תהילים. גם מיקומו שלמזמור קל"ז בספר תהילים מעיד, לכאורה, כי 136 מזמורים קדמו לו מבחינת מועד התרחשותם.

מאידך, אפשר להניח, כי מזמור קכ"ו: בשוב ה' את שיבת ציון – מתאר מאורע יותר מאוחר. ואם אכן זה כך – מזמור קל"ז הוא המזמור לפני האחרון בספר תהילים.

מזמור לאומי

מזמור קל"ז מביע את רגשותיו הלאומיים ולא את רגשותיו האישיים של המשורר. לא כן – רוב המזמורים בספר תהילים הם מזמורי: תפילה, הודיה, הלל, תלונה וזעקה לישועה של הפרט.

במזמור קל"ז יסודות אישיים ופרטיים נעדרים. במקום תפילה אישית – תפילה לנקמה לאומית: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו (ח) במקום הלל והודיה של המשורר – זכרונות ושבועה.

עלילה הדרגתית

במזמור קל"ז מצאנו עלילה הדרגתית ומתפתחת. הרישא הקינתי של המזמור מתעמת עם הסיפא הזעקתי. המעבר מקינה לנקמה – אינו חד, הוא הדרגתי, מתפתח, בבהירות ובהגיון פנימי.

המבנה

במזמור קל"ז מצינו אלמנטים אפיים, כגון: שם ישבנו, על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו, כי שם שאלונו. מצינו גם אלמנטים ליריים: איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר? (ד) גם אלמנטים דרמטיים אינם חסרים במזמור: אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל סלע (ט). לסיכום: קל"ז הוא מזמור מורכב מאלמנטים שונים, חלק מהם רוויים רגשי נקמה עזה על שואה, מבלי רגשי נקמה עזה על שואה, מבלי לתאר את השואה. קומפוזיציה מסוג זה לא מצאנו במזמורים אחרים.

מבחינת הלשון

הלשון במזמור – מדוייקת, ללא ארכאיזמים. במזמור קל"ז אין מקומות סתומים מבחינת הלשון. העברית קולחת ואינה מזקיקה אותנו לפירושים, השלמות והשוואות. הסגנון קל, אסטטי ובהיר.

על התקבולת

האפיינית למקרא – לא פסחה על מזמור קל"ז. כל בית במזמור כולל שתיים או יותר צלעות מקבילות, לדוגמה: כי שם שאלונו שובינו דברי-שיר – צלע אחת. ותוללינו שמחה – צלע שנייה. שירו לנו משירי ציון – צלע שלישית. שלש הצלעות הן מקבילות וגם משלימות.

העליתי את חריגותו של מזמור קל"ז מבחינת המקום, המועד, המחבר, הסוג, הלשון, המבנה והאופי, ומכאן ואילך – אנסה לנתח את תכנו.

התכן

מזמור קל"ז הוא מזמור קצר, מכיל 9 פסוקים, אבל נושאיו מרובים, ואלה הם:
א) הבכי המתפרס על שני פסוקים: א, ב; ב) הדו-שיח בין השובים לגולים, המתפרס על שני פסוקים: ג, ד; ג) השבועה המתפרסת על שני פסוקים: ה, ו; ד) זכור ה' לבני אדום, פסוק אחד: ז; ה) והנושא האחרון: תפילה לנקמה, המתפרס על שני פסוקים: ח, ט. בהמשך אתיחס לכל אחד מחמשת הנושאים.

למה בכו הגולים על נהרות בבל?

זכרונות הציקו לגולים. זכרונות מציון וגעגועים לירושלים. ציון נזכרת במזמור פעמיים. ירושלים נזכרת במזמור – שלש פעמים.

ירושלים מתיחסת לכל העיר, ואולי ליהודה כולה. ציון אולי מתיחסת לחלק מירושלים, להר-הבית ולמקדש. אבל לשתי התיבות ציון וירושלים יש לייחס במזמור קל"ז פירוש רחב. ציון וירושלים משמע: אמהות, נשים, בנות ואחיות שאומללו; עוללים שנופצו אל סלע, בתים שערו אותם עד היסוד, המקדש שנחרב. מראות אלה זעזעו את לבות הגולים, החונים על נהרות בבל, והזילו דמעה מעיניהם העייפות.

הגעגועים לציון

הזכרונות על ציון וירושלים זרמו במחם של הגולים, ואילו מי-נהרות בבל זרמו נגד עיניהם. המים כבר הרוו את צמאונם. צל הערבה הרפה את עייפותם, אבל לא המים ולא הצל, ולא המנוחה – הרגיעו את הגולים.

הגעגועים: לציון, לעיר התחתונה, לעופל, לקדרון, לגיחון – לא עזבום, ואפשר לסכם: גופם של הגולים – בצפון, ולבם – יוצא לדרום.

את אחד הבוכים על נהרות בבל ניתן לזהות

אם מזמור קל"ז מתיחס לגולי יהויכין – אז אנו מזהים את אחד הבוכים: הלא הוא , הכהן והנביא מירושלים. הוא תעד את ישיבתו על נהרות בבל במילים אלה: ואבוא אל הגולה, תל-אביב, הישבים אל נהר כבר (ג', טו).

על נהרות בבל

במקרא אין התיחסות לנהרות בבל, אבל קיימת התיחסות לנהר הגדול, הלא הוא נ. ב הובטח לאברהם: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל, נהר פרת (בראשית ט"ו, יח). הפרת זרם רחוק מיהודה, אבל היה קרוב לתודעת ישראל, כגבול ארץ-ההבטחה.

נהרות בבל – מקום התכנסות

יואכים קראוס, חוקר מקרא גרמני, סבור כי נהרות בבל שמשו מקום התכנסות לגולי יהודה. בתקופה זו טרם ידעה היהדות את המוסד ששמו בית-כנסת להתכנסות, לתפילה ולאזכרה. ולכן, הועידו להם הגולים להתכנסות את נהרות בבל. המים טהרו אותם מטומאת הגויים וממקדשיהם האליליים.

צאצאי המן וצאצאי נבוכדנאצר

על נהרות בבל, במקום ישיבתם של גולי בבל, מתנצחים היום צאצאי המן האגגי עם צאצאי נבוכדנאצר מלך בבל. אלה וגם אלה בוכים ומקיימים את המקרא: אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע (ט).

הדו-שיח בין הגולים לשובים

הופעת השובים במזמור קל"ז היא חוורת. בדו-שיח הם משמיעים פסוק אחד עם שלש משאלות: הם רוצים דברי שיר – משאלה אחת. שמחה – משאלה שנייה, שירי ציון – משאלה שלישית.

אינני מניח שמאחורי שלש המשאלות של השובים הסתתרו שוחרי-מוסיקה וחובבי-אמנות. את שלש המשאלות של שובי בבל המריץ הרצון להתקלס בגולים. ויתכן – שמאחורי הביקוש לשירי ציון – חבויה אירוניה פוליטית: איה אלהיכם? למה הסתיר את פניו מכם?

תארתי את המשתתף הראשון בדו-שיח, את בני-בבל, ומכאן אפנה למשתתף השני, לגולים.

איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?

יש להניח, שהגולים במזמור קל"ז, והמשוררים ביניהם, היו משמנה ומסלתה של יהודה. הם לא יצגו את ירושלים החוטאת. תשובתם לשובים מעידה על תודעתם הלאומית: איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר? מתשובתם אנו מסיקים הלכה, כי אין לחלל את שיר ה' על אדמת נכר. במילים אחרות: יחוד שיר ה' – לירושלים.

האם קיים יחוד שיר ה' לציון?

ידוע לנו, ייחד את הפולחן לירושלים, אבל לא ידוע לנו על ייחוד שיר ה' לירושלים.

ספר הכהנים וספר דברים אוסרים להקריב קרבן על אדמה טמאה. אבל שני הספרים אינם אוסרים שיר ה' על אדמת נכר.

יש להניח שבעל מזמור קל"ז סבר, כי השיר הוא חלק מהפולחן, חלק מעבודת-הקודש, כי גם בשיר ה' קיימת קדושה פולחנית. וכי שירת ה' על אדמת כר – היא חלול הקודש.

לכן, קבע משורר קל"ז: על נהרות בבל אין לשיר ולנגן שיר ה' ואת הכנורות תלו על ערבים. בסיכום: הגולים – בוכים, הכנורות – שותקים. אין שיר ה', גם לא שיר אבל, כי אדמת נכר מטמאה את שיר ה'. ובמקום שיר השמיעה אורחת הגולים – שבועה.יש לציין, שבתשובתם לשובים מגלה אורחת הגולים אומץ. היא מסרבת לשמח את השובים. אין אנו יודעים איך הגיבו השובים על סרובם של הסרובניקים. האם צפוי להם עונש על סרובם לשיר את שיר ה'?

דבר אחד נעלם מעיני משורר מזמור קל"ז. הוא לא שר את שיר ה' על אדמת נכר, אבל הוא חיבר שיר ה' על אדמת נכר. מזמור קל"ז הוא שיר ה' מתוצרת בבל, אשר בעצמתו עולה על הרבה שירי-ציון מתוצרת ישראל.

על השבועה

השבועה של הגולים היא בעלת שתי זרועות. זרוע אחת: אם אשכחך ירושלם – תשכח ימיני (ה). זוהי סנקציה חמורה שהטיל המשורר על שוכחי ירושלים. אם אנגן על אדמת נכר – תשותק ימיני. והזרוע השנייה של השבועה: תדבק לשוני לחכי. גם זו סנקציה חמורה שהטיל משורר הגולים: אלם למי שישיר את שיר ה' על אדמת נכר.

השבועה הכפולה של הגולים היא שבועת-עולם לכל הדורות. היא מביעה: נאמנות לירושלים, והעלאתה על ראש כל שמחה.

לצערנו, הגולים בכל הדורות, ועל נהרות רבים אחרים, לא קיימו את שבועת גולי בבל. הם הפרו אותה. הם שרו ועד היום הם שרים שירי ציון על אדמת נכר.

על אדום

על אדום מספר מזמור קל"ז: זכר ה' לבני אדום, את יום ירושלם, האמרים: ערו ערו עד היסוד בה.

היריבות בין אדום לישראל יסודותיה עוד בימי עשו. ספר בראשית מספר לנו: ויאמר עשו בלבו: יקרבו ימי-אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (כ"ז, מא). ואכן, יעקב לא חכה לימי-אבל אביו, הוא ברח פדנה ארם.

השנאה לאדום התגלגלה עד לנביאי ישראל. עמוס מקטרג על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו (א', יא). הנביא יחזקאל צופה לאדום: הנני אליך, הר-שעיר, ונטיתי ידי עליך, ונתתיך שממה ומשמה (ל"ה, ג).

: ואת עשו שנאתי ואשים את הריו – שממה (א', ג). המקונן במגילת איכה פוקד את עוונה של אדום: פקד עוונך, בת-אדום, גלה על חטאתיך (ד', כב).

לרשימת חטאים אלה נוסף יום ירושלים, חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה"ס. בני-אדום, על משקל בני-ישראל, צפו בתבוסת יהודה ואיחלו לה: ערו ערו עד היסוד.

יש להניח שבבל נעזרה, באדום בכבוש ירושלים. לא קל היה לבבל להעביר צבא מבבל הרחוקה לירושלים, לא כן האדומים, הם היו קרובים לירושלים. מלכים ב' מספר, כי ה' שלח גדוד כשדים, גדודי ארם, ואת גדודי מואב נגד המלך יהויקים (כ"ד, ב). עזרתם של האדומים לבבל ואיחוליהם לירושלים נכרתו בזכרון הגולים על נהרות בבל, והענוש שמודדים להם על נהרות-בבל: זכור!

זכור – מזכיר לנו: זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ"ה, יד-יט) ולהבדיל זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ', ח). זכור – אינו עונש פיסי, הוא עונש בלב. ואכן, יוחנן הורקנוס החשמונאי זכר להם, לאדומים, את יום ירושלים.

הקללה לבבל

מזמור קל"ז החל בבכי, בזכרונות ובשבועה, אבל הוא מסתיים בקללה. ויש לציין קללה אכזרית: אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע. וקשה המחזה של סלע חסר-מים, שדם עוללות-בבל נגרר ממנו.

מאידך, אין לקטרג על גולי בבל. הרג וחנק לוו את דרכם מירושלים לבבל. נגד-עיניהם מצאו את מותם רבבות, שבבל התאכזרה להם. על התאכזרותה של בבל מספר מלכים ב': ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו – עור ויאסרהו בנחשתים (כ"ה, ז).

נבוזראדן לא סתם טבח היה, אלא רב-טבחים היה: וישרף את בית ה', ואת בית-המלך ואת כל בתי-ירושלם ואת כל בית גדול – שרף באש (שם, שם, ט). ברבלה, אשר בארץ חמת, המית נבוזראדן את אנשי המלחמה של המלך: ואת הספר, שר הצבא המצבא את עם הארץ וששים איש מעם הארץ…: ויך אתם מלך בבל וימיתם ברבלה בארץ חמת. (שם, שם, יט). עינם של גולי בבל שבעה אכזריות, והיא כהתה למראה עללים הנפצים אל סלע.

גם ירמיהו, אשר יעץ לגולים: בנו בתים ושבו (כ"ט, ה), מנבא לבבל: העיר ה' את רוח מלכי מדי, כי על בבל מזמתו, להשחיתה, כי נקמת ה' – היא נקמת היכלו (נ"א, יא). הנביא ירמיהו שהטיף להסגרת ירושלים לידי בבל – לא התאפק ומדד לבבל את ענשה. מה כי נלין אנו על גולי בבל? הם שחרו רק לגמול למתאכזריהם.

המסר לדורות

מזמור קל"ז הוא פנינה בספרות המזמורים, אבן יקרה, המפארת את ספר תהילים. במשך הדורות הפך מזמור קל"ז להמנון, לדגל. הוא חנך לאהבת-ציון. עודד את הבוכים על נהרות בבל למיניהם ולדורותיהם.

והמסר שלו לדורות? לעולם לא נשב עוד על נהרות בבל, לא נבכה, ולא נתלה את כנורותינו על הערבים. מהירדן והגיחון, מהקדרון ומהירקון בישראל, שקמה לתחייה, נשנן לבנינו ולנכדינו: איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?