הסכם בלאושטיין בן-גוריון

את פרויקט 'תגלית' כולם מכירים – פרויקט המביא מדי שנה עשרות אלפי צעירים יהודים למסע בן עשרה ימים בישראל. אבל מי יודע מהי מטרת הפרויקט? סביר להניח שאם תשאלו אזרחים ישראלים הם יענו "לעודד עלייה", ואולם ארגון תגלית רואה במסע הזדמנות לחיזוק הזהות היהודית של המשתתפים ותו לא. פער זה הוא ביטוי עכשווי לשאלה שמסעירה את התנועה הציונית כבר למעלה ממאה שנים. אילו הצהרות שהתפרסמו היו אמורות להרגיע את הרוחות הללו? על כך תקראו בדף שלפניכם.

ניו יורק היא העיר היהודית הגדולה בעולם. יש בה יותר יהודים מתל אביב וירושלים יחד. הסיבה לכך היא שבמאה התשע עשרה ובמאה העשרים, כשיהודים נרדפו במקומות רבים באירופה, הם בחרו לברוח אליה, והייתה להם סיבה טובה לכך. עד אמצע שנות העשרים של המאה העשרים ארצות-הברית קיבלה את המהגרים אליה בזרועות פתוחות: "הבו לי את בניכם היגעים והעניים," אומר השיר המוטבע על פסל החירות, שער הכניסה לארצות-הברית. "שלחו אותם אליי, חסרי בית וסחופי הסער, בפנס אאיר בואם בשער זה." מי שכתבה את השיר, אגב, הייתה בעצמה מהגרת יהודייה בשם אמה לזרוס (תרגום השיר: ראובן אבינועם).

כבר ב-1906 הקימו כמה מהגרים יהודים מגרמניה את "הוועד היהודי-אמריקאי" בניו יורק. מטרתו הייתה לעזור ליהודים הנרדפים בכל מקום על פני הגלובוס. זה היה ארגון עשיר במונחים של אז, שסייע ליהודים במצוקה ובמידה מסוימת גם לאלה שבארץ ישראל. עם זאת, הארגון התנגד להקמת מדינה יהודית. אנשיו חששו שמדינה כזו תציב את יהודי העולם בפני בעיית נאמנות כפולה במדינותיהם – אם תהיה מדינה יהודית ייתפסו כנאמנים גם לה וגם למדינה שבה הם חיים. למרות זאת, בנובמבר 1947, כשעל שולחן האו"ם ניצבה הצעת החלוקה של ארץ ישראל, פעל הוועד היהודי-אמריקאי במלוא המרץ לקבלת ההצעה.

הוועד לא היה ציוני, אבל גם לא אנטי-ציוני. הוא המשיך לתמוך בישראל משום שהיהודים שבה היו נתונים בצרת מלחמת העצמאות. למעשה, מעל לשמונים אחוזים מכספי החוץ שזרמו לישראל באותה תקופה הגיעו מיהדות ארצות-הברית, ורוב הכסף הזה הגיע מהוועד היהודי-אמריקאי.

בן-גוריון הודה לארגונים וליחידים שתרמו כסף, אבל תמיד דרש יותר – הוא דרש מהיהודים לעלות לארץ ישראל. כל מי שאינו בישראל מצוי בגלות, ומהגלות צריך לצאת.

יעקב בלאושטיין, ראש הוועד היהודי-אמריקאי, ראה זאת אחרת. הוא טען שעל ממשלת ישראל להכיר בלגיטימיות קיומן של קהילות יהודיות, ושהיהודים בארצות-הברית לא רואים עצמם כנתונים בגלות. מרגע שקיבלו שוויון זכויות מלא, כבר לא מדובר בגלות אלא בתפוצה, במרכז יהודי חי ותוסס. הדרישה לעלות לא רק שאינה נוגעת להם – היא יכולה להזיק, שכן היא מעלה את שאלת הנאמנות של היהודים המתגוררים בחו"ל כאזרחים במדינתם.

חילופי הדברים בין השניים נמשכו לאורך השנתיים הראשונות לקיום מדינת ישראל, ובסופם, בלית ברירה, נאות בן-גוריון להגיע להסכמות עם בלאושטיין. במסגרת הסכמות אלה הצהיר כי "אנו, העם בישראל, אין ברצוננו ואין בכוונתנו להתערב בכל צורה שהיא בענייניהם הפנימיים של הקהילות היהודיות בחו"ל." זאת ועוד, "הממשלה והעם בישראל מכבדים ביותר את זכותן ושלמותן של העדות היהודיות בארצות אחרות לפתח צורת חייהן שלהן ואת המוסדות הסוציאליים, הכלכליים והתרבותיים שלהן."

ההצהרות הצביעו על הפרדה יותר מעל קירבה, אבל הן אפשרו את המשך תמיכתה של הקהילה היהודית הלא ציונית במדינת ישראל. הן גם אפשרו ביקור ראשון של בן-גוריון כראש ממשלת ישראל בארה"ב, במאי 1951 .הוא הוסע ברכב פתוח ברחובות מנהטן הגדושים באלפי יהודים מריעים, בכבוד השמור לגיבורים האמריקאים הגדולים ביותר.

"אין לשום קהילה בחו"ל חלק כה גדול במה שנעשה בארץ בדור זה, כחלק שיש ליהודי ארצות-הברית." דברי בן-גוריון ליעקב בלאושטיין, נשיא הוועד היהודי-אמריקני

הידעת?

גם כיום ישנם רבים בישראל הרואים את הקהילה היהודית בארצות-הברית כמי שנשארת שם מטעמי נוחות בלבד. "הציונות היא ריפוי של הסרטן הגלותי," אמר הסופר א.ב. יהושע ב-2010 ,והבעיר שוב את הוויכוח ארוך השנים הזה.

שאלה לדיון

איזו אחריות, אם בכלל, יש למדינת ישראל כלפי יהודי
התפוצות? ואיזו אחריות יש ליהודי התפוצות כלפי מדינת ישראל?