הפגנת הפנתרים השחורים

בבוקר זה נראה מרכז ירושלים כשדה קרב: פחי אשפה שתכולתם פוזרה ברחוב. מדרכות רטובות ממים ששפכו מכוניות כיבוי, אחרי ששלושה צעירים זרקו בקבוקי תבערה על תחנת המשטרה ועל ניידת כיבוי אש. בחדרי המעצר הקטנים במגרש הרוסים הצטופפו 74 עצורים, ובבתי החולים בעיר שכבו עשרים פצועים. בלא ספק הייתה זו אחת ההפגנות הסוערות שידעה העיר.

שכונת מוסררה הוקמה כשכונת יוקרה עבור כל המי ומי של החברה הערבית בירושלים במאה ה-19. במלחמת העצמאות ברחו תושביה מאימת הקרבות, והווילות נותרו ריקות. השכונה, שהייתה פעם מרכז העיר, הפכה לאחר המלחמה לשכונת ספר הסמוכה לקו הגבול החדש שחצה את ירושלים. העלייה הגדולה הביאה למחסור חמור בבתים, ואל הווילות הנטושות נכנסו עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה, שמילאו אותן עד אפס מקום.

מצוקת הדיור הייתה חמורה. הצפיפות והתשתיות הישנות הקשו על חיי התושבים. מוסררה סבלה גם מקושי ייחודי כשכונת ספר – סכנה ממשית להיפגע מירי צלפים. בשל הצפיפות בבתים היו הילדים מבלים שעות רבות מחוץ לבית, ולעיתים חוזרים לעת ערב עם אמצעי לחימה ישן שמצאו בסמוך לגבול. מלחמת ששת הימים (1967) הביאה לצמיחה כלכלית ניכרת בישראל. שכונת מוסררה נהנתה אף היא מתוצאות המלחמה, שסילקו ממנה את הגבול, אבל הצמיחה המיוחלת לא הגיעה: מצב התעסוקה השתפר אך במעט, לא הושקעו בשכונה כספים רבים, ושיעורי הנשירה מבתי הספר המשיכו להרקיע שחקים.

תנועת 'הפנתרים השחורים' החלה במפגש בין צעירים בשכונה לבין עובדים קהילתיים. מצוקת הפעילים הפכה לרצון לפעול. הצעירים החליטו לצאת כנגד האפליה והקיפוח של שכונות העיר העניות.

את ההשראה קיבלה הקבוצה מתנועת 'הפנתרים השחורים' בארצות הברית, שבאותן שנים קצרה הצלחה במאבק באפליית שחורים על רקע גזעי. הפנתרים השחורים הישראלים היו ברובם דור ראשון למשפחות העולים. בניגוד להוריהם, שלא פעם סבלו מפערי תרבות ושפה, הם כבר היו מעורים ברזי החברה, ולא היו מוכנים לקבל עוד את הפערים ההולכים וגדלים בין עשירים לעניים ואת הפער הכלכלי על רקע מוצא ואזור מגורים. אליהם הצטרפו צעירים משכונות מבוססות שגם הם התנגדו לפערים המתרחבים.

התנכרות הממסד למאבקם הפכה להיות לאחד מסמליהם הזכורים לכול. כך לדוגמה, כשהפגינו בגן הציבורי שמול עיריית ירושלים, יצא ראש העיר טדי קולק ממשרדו וצעק אליהם, "רדו מהדשא, פרחחים". הצעקה לא הורידה את הפנתרים מהדשא, אבל הפכה לסמל המחאה. ראש הממשלה גולדה מאיר תרמה את תרומתה לסמלי המאבק באמירתה, "הם לא נחמדים", לאחר פגישה עם כמה נציגים של הפנתרים.

ההפגנה במאי הייתה גדולה במיוחד. בשיתוף עם ארגוני שמאל אורגנו צעדות מחאה במרכז ירושלים, ותחת הסיסמה "די לקיפוח – די לאפליה" יצאו אלפים לרחובות. אבל עד מהרה התנגשו המפגינים עם המשטרה, וההפגנה הפכה לאלימה.
בסוף קיץ 1971 המחאה החלה לגווע. מאבקי כוח פנימיים וניסיונות להיכנס למוקדי השפעה הטילו צל על פעילות התנועה. במרס 1972, בניסיון לעורר הד ציבורי מחודש, ערכו ארבעה מפעילי התנועה את 'מבצע חלב', שבו לקחו כ-300 כדי חלב משכונת רחביה וחילקו אותם לתושבי שכונת האזבסטונים בקרית היובל. המבצע לא הצליח להשיב את ההמונים לרחובות, אבל סימל היטב את החיבור שיצרו מנהיגי המחאה בין המוצא העדתי לבין תפיסות שמאל כלכלי. בסופו של דבר הפנתרים השחורים אמנם לא הצליחו להוציא המונים לרחובות, אבל בדברי ימי מדינת ישראל הם נחשבים למי שהעלו את האפליה העדתית של הדור השני לשיח הציבורי, ובכך שמור להם מקום של כבוד בין דפי ספרי ההיסטוריה.

"ארור האיש המפלה בין שחורים ולבנים במדינת ישראל" – בן גוריון, ידיעות אחרונות, 7.10.1954

הידעת?

הפנתרים השחורים רצו לכנסת בבחירות שנערכו בדצמבר 1973 .אך בעיתוי הזה – חודש בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים – העלימו הדי הקרבות סוגיות של שוויון חברתי. התנועה לא נבחרה לכנסת, וחבריה התפצלו לאחר הבחירות והשתלבו במפלגות שמאל שונות. עם זאת, רבים רואים את התנועה כמי שהחלה תהליך שבסופו התרחש המהפך הפוליטי בשנת 1977.

שאלה לדיון

מה דעתכם על מעשה הגניבה של הפנתרים השחורים? האם היה זה מעשה מוסרי?