הציונות = מהפכה!

כאשר מדובר בציונות, נראה שיש לקבוע את גבולות הדיון בציונות במסגרת העת החדשה, ואף לא להרחיק עדות מעבר לשנות ה-80 של המאה ה-19, וזאת מן הסיבות הבאות:

ראשית, הבה נאמר לעצמנו זאת: "ציונות" היא מטבע לשון חדשה, שהומצאה בשנות ה-90 של המאה ה-19. כאשר בני-אדם מוצאים לנכון להגדיר עצמם, או לכנות עצמם בשם חדש, זה אומר דרשני.

הציונות איננה מופיעה באורח טבעי כתנועת המשך לזרמים יהודיים קיימים או להגדרות יהודיות מסורתיות. היא אפילו מעוררת התנגדות מצד ציבורים יהודיים המזוהים עם פרקים קודמים בהיסטוריה היהודית.

שני אלמנטים בולטים בשטח היהודי, גם מבחינה גיאוגרפית, אבל, כמובן, גם מבחינה אחרת, והיא בחינת ההגדרה העצמית: האחד הוא היהדות הישנה, היהדות הדתית; השני הוא יהדות האמנסיפציה.

שני הציבורים האלה מתנגדים לציונות ורואים בה – ובדין מבחינתם שלהם – תנועה מהפכנית, תנועה מסוכנת, תנועה המאיימת על ההגדרה היהודית המקובלת עליהם. עובדה היא, שרוב הציבור היהודי המסורתי, הדתי, ציבור שהגיב תגובה אורתודוכסית על הופעת ההשכלה והאמנסיפציה, ציבור שבחלקו הגדול נמצא במרכז ובמזרח אירופה, בתחומי אוסטרו-הונגריה והקיסרות הצארית, ציבור המונה אולי עדיין את רוב העם היהודי בסוף המאה ה-19 – רוב הדוברים בשם הציבור הזה הם אנטי-ציונים. הם הבטיחו תגובה עויינת לציונות: בשום פנים לא ראו ולא קיבלו את הציונות כתנועה לגיטימית, כתנועת המשך טבעית של היהדות הישנה.

עובדה זו איננה מתיישבת עם התפיסה המנסה להציג את הציונות המודרנית כתופעת המשך לציונות בת אלפיים השנה, ציונות העומדת בסימן הרעיון הדתי של שיבת-ציון.

אנחנו עומדים בפני סוגיה מעניינת. אם רעיון שיבת-ציון משובב את הנפש היהודית במשך "אלפיים השנים", שבהן היה העם היהודי שרוי בגלות, וזה עם יהודי החי על-פי דתו; – מדוע לא תתקבל הופעת הציונות המודרנית כתנועת-המשך? מה מקומם את היהדות הישנה כנגד הציונות? התשובה איננה קשה כלל ויש לה ביטוי ברור בדברי המתנגדים לציונות. הם מזהים בתוך הציונות אלמנטים חדשניים לגמרי. הם רואים בציונות איום על היהדות הישנה. והשאלה היא, כמובן, מה הם אותם אלמנטים חדשניים שזוהו בציונות? הרי לכאורה הציונות מדברת על אותה "שיבת-ציון", שקנתה לה אחיזה מרכזית בתפיסה היהודית הדתית… ובכן, נראה שענין זה עדיין לא הפך את הציונות ללגיטימית בעיני מנהיגי היהדות הדתית.

ולמה, או מה היתה הטענה העיקרית? הטענה העיקרית שהוטחה כנגד הציונות בכתבי הפולמוס של היהדות האורתודוכסית היתה שהציונות מייצגת נסיון בהגדרה יהודית חדשה.

הציונות מתיימרת להציע תשתית "תרבותית", ואפילו חילונית, ליהדות כאשר מלת-המפתח היא "לאומיות". הגדרת העם היהודי תעשה על הבסיס הלאומי, במנותק מן הזיקה לדת. הציונות הופכת את היוצרות, מנקודת הראות הדתית. הנוסחה הדתית – אם לצטט את האמירה המיוחסת לרב סעדיה גאון: "אין ישראל אומה, אלא בתורותיה" – קובעת כי לאומיות יהודית אין לה שחר אם מנתקים אותה מן הדת היהודית. ולמעשה, הדת היא שיצרה את הלאומיות היהודית. ללא מעמד הר-סיני, אין עם ישראל. ללא תורה ומצוות אין עם ישראל.

הציונות הפכה את היוצרות. בראשית היה העם. הדת היא יצירתו התרבותית של העם. אך ברגע שהוגי-הדעות הציוניים קובעים שזכות הקדימה היא לעם, העם הוא היוצר ומעצב את תרבותו – הרי הם קובעים בעת ובעונה אחת שהעם חופשי גם לשנות את דתו ואת תרבותו. העם הוא בן-חורין. העם ריבון. מכאן נובעת ההעזה להצעה תרבותית חדשה. אתה יכול להיות יהודי, ויהודי כשר וטוב, ללא תורה ומצוות. ואם אתה מקיים את היעדים הלאומיים שהתנועה הלאומית שלך מטילה עליך, הרי אתה יהודי יותר טוב מהיהודי המניח תפילין ומקיים תורה ומצוות, אך אינו מקיים את היעדים הלאומיים.

כלומר, אם התנועה הציונית עומדת בסימן המפעל בארץ-ישראל, בסימן הגשמת שיבת-ציון, עליה והתיישבות בארץ-ישראל – הרי מי שמקיים את הציוויים הלאומיים הציוניים האלה הוא-הוא היהודי הטוב של זמננו. הציונות, בעוז-רוח, ביומרה טוטאלית, מתייצבת מול יהדות קודמת, שעמדה בסימן הדת היהודית, ואומרת: אנחנו מסמני הדרך היהודית בזמננו.

הבה נתבונן בציבור השני המתנגד לציונות – יהדות האמנסיפציה. יהדות האמנסיפציה הרי היא עצמה בגדר תופעה חדשה.¹ היא אינה קיימת לפני העידן שאנחנו מכנים "העת החדשה"; אבל מבחינה היסטורית היא קודמת לציונות. הופעת יהדות האמנסיפציה קשורה במהפכה הצרפתית, בשינויים שהתחוללו באירופה, בהופעת מדינת החוק המודרנית שהבטיחה אזרחות לכל תושביה, ללא הבדל דת, מין וגזע, והפרידה את הדת מהמדינה. יהדות האמנסיפציה מותנית בעלייתה של תרבות אירופית חילונית, הנושאת עמה את בשורת מדינת החוק האזרחית המבוססת על רעיון חירות האדם וזכויותיו הטבעיות. יהדות האמנסיפציה איננה יהדות חילונית. כל עוד מבקשת היא לשמור על זהות יהודית הרי היא נשארת קשורה להגדרה דתית של ההוויה היהודית, אבל לא הגדרה אורתודוכסית. יהדות האמנסיפציה נוטה לתיקונים בדת, לצורך התאמה עם דרישות ההשכלה המודרנית; אבל הקריטריון להגדרה יהודית היה ונשאר דתי. אף אם זו הגדרה דתית ליברלית מאד.

הנקודה המפריעה ליהדות האמנסיפציה בהופעת הציונות, אף היא הנקודה הלאומית. אך בהבדל מן היהדות האורתודוכסית הנקודה הלאומית לאו דוקא בהקשר התרבותי כי אם בהקשר המדיני.

יהדות האמנסיפציה איננה מוכנה לקבל את הפתרון הפוליטי המוצע על-ידי הציונות; בעצם אינה מוכנה לקבל את הנסיון להגדיר את העם היהודי כאומה פוליטית, על כל המשמעויות וההשלכות הפוליטיות הכרוכות בהגדרה. עוד נעסוק בעניין הזה בהמשך הדברים. כרגע חשוב לציין, כי שני הציבורים היהודים הגדולים, שקדמו להופעת הציונות, לא היו מוכנים לראות בציונות תנועת המשך שלהם, ואינם מוכנים להעניק לה לגיטימציה. הם רואים בה תנועה מהפכנית, תנועה המאיימת על ההגדרות ועל המוסדות המוצקים שלהם.

כאשר אנחנו מדברים בציונות, אנחנו מדברים על כן, בהופעת תנועה, חדשה, תנועה בעלת דחפים מהפכניים, שאותם יש להבין לאשורם, ואין לטשטש אותם: זו תנועה שאי-אפשר למצות את טיבה, בהצעה שמשמעותה העתקת מקום, או מימוש רעיון ישן (שיבת-ציון), בלבד; אלא היא נושאת עימה, כנראה, יומרות, הצעות פתרון כוללות, נרחבות, מקיפות ביותר, הקשורות במצבו של העם היהודי – הצעת פתרון למצבו של העם היהודי בעת החדשה. וזהו, בעצם, נושא הויכוח בין הציונות לבין היהדות האורתודוכסית ויהדות האמנסיפציה.

מקורותיה המודרניים של התנועה הציונית משתקפים גם מעולמם הפנימי, האישי, של הציונים הראשונים. אם נעקוב אחריהם – באמצעות העדויות העצמיות שלהם, היומנים, המכתבים, המאמרים הפובליציסטיים, נעמוד עד מהרה על העובדה, שהם רואים עצמם כמחוללי תנועה חדשה.

אין זאת אומרת, כמובן (וכאן אולי נמצא את שורש מגמת הטשטוש שלעתיד לבוא), שהם לא יתאמצו לגלות את שורשיהם בהיסטוריה היהודית הקודמת, ויציגו עצמם כיורשים לגיטימיים של ההיסטוריה היהודית. אבל גם מי שמציג עצמו כיורש לגיטימי עדיין אין זה אומר שאיננו רואה עצמו כמחדש גדול, החותר לשינוי גמור במצבו של העם היהודי.

אין ספק שמגמת ההתחדשות היא המגמה הבולטת בהופעת הציונות והיא הקובעת לציונות את מיקומה המודרני ומאחרת את ההופעה הציונית במסגרת העת החדשה, בגבולות המחצית השניה של המאה ה-19, ואפילו לא לפני שנות ה-80 של המאה ה-19. הבה נתבונן בפרק המבוא להיסטוריה הציונית, הוא פרק תנועת "חיבת-ציון". תנועת "חיבת-ציון" עדיין איננה "ציונות" או תנועה ציונית במובן המדיני והארגוני. אך בפרק זה נתגלו ממדיה והיבטיה הראשונים של הציונות. לא רק התחלות יישוב יהודי מודרני בארץ-ישראל, הקשורות בעליה הראשונה. אלא גם, ואולי בעיקר, ויכוח תרבותי שחוללה תנועת חיבת-ציון בתוך הציבור היהודי בכל רחבי העולם, במזרח ובמערב, כאשר דרשה העתקת אפיק הפעלתנות והביטוי העצמי היהודי לכיוון הלאומי.

כאשר הציונות מופיעה במחשבת הציונים הראשונים, בתקופת חיבת-ציון, היא נישאת על גבי תחושה נוקבת של מצוקה יהודית. תקופת חיבת-ציון מתחילה אצלנו ב-1881, לאחר "הסופות בנגב", הפוגרומים ביהודי דרום-רוסיה, ומתוארת כתגובה של הלם על פוגרומים אלה שחשפו כאילו בברק-אור את מעמדם הפיסי הרעוע של יהודי רוסיה. ואולם אלמנטים ברורים של תודעה לאומית-ציונית ניכרים כבר שלוש-ארבע שנים קודם לפרעות, דרך הדיונים והוויכוחים הערים שהתנהלו בעתונות העברית והיהודית ברוסיה בשנות ה-70 למאה שעברה, שבהם עשו הוגי-דעות כדוד גורדון וי.ל. לילינבלום או אף פרץ סמולנסקין את כל הדרך מהשכלה אל תודעה לאומית וציונית.

אך בשנות ה-80 וה-90 הבעיה המעסיקה את הציונות, היא ללא ספק מצוקת העם היהודי, מצוקה הנתפסת מיד בשני מימדים: המצוקה הרוחנית או הנפשית והמצוקה הפיסית.

המצוקה הרוחנית קודמת למצוקה-הפיסית. זוהי אבחנה מאלפת וחשובה בהבנת הציונות. המצוקה הרוחנית קשורה, מצד אחד, בהכרת הפיגור התרבותי במעגל היהודי, ומצד שני, בהכרת הנזק שחוללה ההשכלה עם פריצתה למעגל היהודי. התחייבו שינויים תרבותיים בתוך המעגל היהודי הישן, הקפוא; אבל זרם ההשכלה לא הבטיח כלל שהמעגל היהודי לא יישאר פרוץ. אם היהדות לא תגיב בצורה נכונה להתפרצות זרם ההשכלה (והתגובה האורתודוכסית אינה תגובה נכונה), אם היהדות לא תשכיל לכלוא זרם זה בתוכה, בתוך המעגל היהודי, ולרתום אותו לצרכיה, אם תגיב עליו תגובה ריאקציונית או פסיבית בלבד – עלול זרם זה לשטוף כל חלקה טובה בשדה היהודי ולסחוף עמו החוצה את מיטב הכוחות היהודיים. השאלה הגורלית היתה: אם אכן תצליח היהדות ליצור סינתיזה משמעותית עם ההשכלה, להוכיח אפשרות פיתוחה של יצירה יהודית מודרנית, בעלת זיקה ישירה אל העולם המודרני.

הכרה גורלית זו עומדת ביסוד הציונות. ראשוני הציונות הם משכילים נבוכים, שמן הרגע שהבזיק ענין הפוגרומים, הבזיק בהם גם הפתרון. הלוא מה שמתבקש הוא להגדיר את עצמנו הגדרה לאומית ולרתום את תנועת ההשכלה וכן את התנועה למען אמנסיפציה בתוך המעגל היהודי: האמנסיפציה תהיה אוטואמנסיפציה. ההשכלה תיעשה בכלים ובמסגרות יהודיים. זאת תהיה השכלה בשפה העברית, תוך הכנסת תכנים של תרבות המערב אל תוך העולם היהודי פנימה.

לפנינו הופעה ברורה של תנועה המבקשת לשנות מצב בלתי-נסבל של העם היהודי, לחולל שינוי מהפכני במצבו של העם היהודי, לקדם את העם היהודי אל תוך התהליכים המודרניים. ברור שזו מהפכה הקשורה במצב מסויים, במקום מסויים ובזמן מסויים. אין זה המצב הגלותי ההיסטורי, שנמשך "אלפיים שנה". זה מצבו של העם היהודי על רקע השינויים שהתחוללו בחברה האירופית בעת החדשה. שינויים אלה, ניתן לעקוב אחריהם מן המאה ה-15, ה-16 ואילך (אפשר, כמובן, למתוח את שורשי השינויים גם למאות קודמות), ולמצוא שלאורם ניתן לראות את התפרצות תנועת שבתאי צבי ואת החסידות במעגל היהודי, במאה ה-17 וה-18, כפרפורים אחרונים או כנסיונות אחרונים למצוא אפיקי פעולה, אפיקי-ביטוי ומימוש עצמי, בתגובה לעולם המשתנה סביב המעגל היהודי. אבל אין הדברים האלה עומדים בפני הסער והפרץ של זרמי ההשכלה והאמנסיפציה, ואלה מעסיקים את העם היהודי ומכניסים אותו למשבר שנמשך 100-150 שנה.

משבר זה הגיע למצבים חריפים, אבל גם לפתרונות מהירים, קודם כל, באותם ריכוזים יהודיים במערב-אירופה ובמרכזה, שזכו ראשונים להשכלה ולאמנסיפציה, והיו מסוגלים, גם בגלל הסביבה שהקיפה אותם, הסביבה המערבית, וגם משום המיבנה העצמי שהם עצמם יכלו לפתח בתוך החברה המערב-אירופית – להגיע מהר ומוקדם יחסית למימוש עצמם במסגרות השכלתיות ואמנסיפטוריות. אבל הדרך ממנדלסון, אבי ההשכלה, המקיים תרי"ג מצוות, אל נכדיו שהם כבר מומרים לכל דבר, נראית כדרך בלתי נמנעת.

האיום הגלום בהשכלה ובאמנסיפציה לקיום היהודי יהפך לבעיה של המונים יהודיים – רק במחצית השניה של המאה ה- 19, כאשר אותה אמנסיפציה ואותה השכלה מידפקת על שערי החברה הרוסית, המפגרת בהתפתחותה אחרי התהליכים המערב-אירופיים ושבתוכה נמצאים הריכוזים היהודיים הגדולים. המחצית השניה של המאה ה- 19 היא, על כן, תקופת משבר והכרעה בהיסטוריה היהודית המודרנית.

אנחנו רואים, איפוא, שלא רק המעבר הכללי מאירופה הנוצרית לאירופה המודרנית, העומדת בסימן עליית התרבות החילונית ומדינת החוק האזרחית או הלאומית, אלא גם מבחינת האבחנה בין מה שהתרחש במזרח-אירופה לבין מערב-אירופה, העובדה שהפער בין מזרח ומערב היה לא רק גיאוגרפי, אלא גם – ובעיקר – פוליטי, חברתי, כלכלי ותרבותי (ובמזרח נמצא הריכוז הגדול של העם היהודי) – הוא שקבע את עיתוייה של התופעה הציונית.