הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: פעילותו של רב נגד השפעת דת מזדא
מאמר זה עוקב אחרי פעילותו של רב בתחומי ההנהגה הדתית על רקע עלייתה של שושלת חדשה לשלטון בפרס, ומתאר בקווים כלליים את המצב הפוליטי-הדתי שנתהווה בבבל בימי פעילותו הציבורית של רב בשנים 247-219, ואת תגובותיו המשוערות של הציבור היהודי בבבל, על יסוד עיון בכמה מדבריו של רב, שנאמרו על ידו בציבור בבבל.
שמענו לעיל על פעילות כינוס של מסורות קדומות, שנמסרו בעל פה, ביוזמתו של ארדשיר הראשון, ובביצועם של כוהני דת בקיאים, ובראשם טאנזאר. מלאכת איסוף המסורות הללו היתה מיועדת לפירושן של מסורות סותרות, לקביעת הלכה אחידה המחייבת את כל עובדי האש לדרגותיהם בחברה ולהגדרת סמכויותיהם של כמרים בענייני דת ופולחן. פעולת איסוף המסורות נועדה להפצת הדת, באמצעות חינוך ולימוד בכל הגילים43. פעילות זו היתה נחוצה מאוד להשרשת דת מזדא – הדת הנכונה – בקרב ההמונים במלכות פרס. שכן, הדת היתה רופפת בחוגים רחבים, אם מחוסר ידיעה ואם משום השפעת אמונות הלניסטיות וסונקרתיסטיות שונות שנשתרשו בימיהם של מלכי פרתיה, שעברו אליהן מתרבותם של השליטים הסלוקיים44.
בבוא רב לבבל להתיישב בה, ומשנת רבי יהודה הנשיא בידיו, מצא אף בקרב האוכלוסייה היהודית בורים ועמי ארצות. רב פעל להשרשת התורה ולקיום מצוותיה, לשם חיזוקה הרוחני של העדה היהודית בבבל. שיא פועלו למען השלטת ידיעת התורה וקיומה היה בייסודו של 'בי-רב', שבו רכשו חכמים בקיאות במסורות שבעל פה מבתי מדרשם של תנאים בארץ ישראל ובבבל45. עיקר הלימוד היה במשנת רבי יהודה הנשיא ובמשניות חיצוניות אחרות, בצדן של הלכות בבליות, ובפירושן לשם סילוק סתירות ביניהן. אף נידונו המסקנות ההלכתיות המחייבות את כל ישראל. רב ביקש לכלול בהשכלתם של החכמים גם ידיעה מעבר למה שצוין מקודם. הוא תבע: 'תלמיד חכמים צריך שילמוד שלשה דברים: כתב שחיטה ומילה. ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית'46.
ואם יטען הטוען, שלפי עדות הגאונים היתה ידיעת התורה רווחת בבבל כבר בתחילת בית שני47, והיאך אפשר איפוא לצייר תמונה כפי שציירנוה לעיל בכל הנוגע לבורות בתורה ופועלו של רב לסילוקה? הרי התשובה היא בעדותו של רב חנן בר רבא, תלמידו של רב וחתנו48, שהעיד על רבו 'בקעה מצא וגדר בה גדר'49. כלומר, רב מצא בשלושה יישובים, ולאו דווקא באלה ששכנו בפריפריה רחוקה ממרכזי האוכלוסייה היהודית50, עמי הארץ בהלכה 'ומזלזלין במצות'51. רב החמיר עליהם בהלכה משום ש'אינן בני תורה שידעו להיזהר, כבקעה זו שאין לה שומר והכל פרוץ'52. ואפשר שגם בסורא עצמה, שבה קבע רב את מגוריו, לא היתה תורה רווחת, כפי שמעיד רב שרירא גאון53. כללו של דבר, היו יישובים בבבל שבהם ידיעת התורה היתה מצויה, ובהם לא פעל רב. הוא חשש לעתידם של תושבים באזורים כאלה שתלמוד תורה לא היה רווח בהם והתורה נשתכחה שם.
ואכן רב דרש על מקרא אחד מתוך התוכחה: 'והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים' (דברים כח נט):
עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר 'והפלא ה' את מכתך'. הפלאה זו איני יודע מהו. כשהוא אומר: 'לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא [ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר]' (ישעיה כט יד), הוי אומר הפלאה זו תורה54.
מסתבר שרב דיבר בהווה בבבל. שכן קשה מאוד להניח, שהמצב של ידיעת התורה בארץ ישראל עורר את חששו הכבד בדבר שכחת התורה. שהרי בימיו של רב פעלו בארץ ישראל רבי יהודה הנשיא, חבריו ותלמידיו, ובתי המדרש היו מצויים במקומות שונים, ולא היה כאמור כל חשש מפני שכחת התורה. צריך לזכור שעל שכחת התורה מדובר במקורותינו במצבים קאטאסטרופאליים מבחינה פוליטית. על התקופה שאחרי חורבן הבית השני שנוי בברייתא: 'כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל' וכו'55. וכיוצא בזה אנו שומעים על ימיו של ינאי המלך (קידושין סו ע"א), ועל הימים שאחרי גזירות אדריינוס קיסר56. ומפיו של ריש לקיש אנו שומעים: 'שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה תורה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסודה'57. ריש לקיש איננו מפרש כאן את כוונתו. ואולי אפשר לשער בגדר השערה מסתברת, שהוא התכוון לשכחת התורה אחרי חורבן הבית הראשון ועלייתם של 'שבי-ציון', ולימיו של הורדוס, שרצח את חכמי הפרושים וההשפעה של התרבות ההלניסטית-הרומית היתה רווחת בימיו בקרב חוגים רחבים, וביותר בקרב הרובד העליון בחברה ובשררה58. ואילו בדברו על עלייתו של ר' חייא ביחד עם בניו ואחדים מבני משפחתו התכוון אולי ריש לקיש למצב הקשה בעקבות גזירותיו של אדריינוס קיסר (אם כי בין שני המאורעות עברו לפחות כשלושים שנה לערך)59.
מכל מקום, לא מן הנמנע, שגם רב חשש משכחת התורה ומתוצאותיה60, כשהוא נתון במצב פוליטי קשה, אם כי אין להשוות כלל בין המקרים של שכחת התורה שהוזכרו לעיל לבין מקרהו של רב. שכן במקרים של שכחת התורה בארץ ישראל היתה זו תוצאה של מלחמות או הגליות, או שנרצחו תלמידי חכמים ועל ידי כך נתמעטו יודעי תורה ומוריה. לא כך כמובן היה המצב בימיו של רב בבבל. הצד השווה הוא בתגובתם של החכמים מפני חשש של שכחת התורה. בתחילת בית שני יצאה הקריאה 'העמידו (תלמידים) [חכמים] הרבה'61. בימיו של הורדוס תבע הילל הזקן לקרב את 'הבריות לתורה' (אבות א יב). אחרי חורבן בית שני קמו מרכזי תורה מפוארים בכמה יישובים בארץ62. ואילו אחרי ביטול הגזירות של אדריינוס קיסר, שאסר על תלמוד תורה איסור מוחלט, מכריזים החכמים בכינוס באושא: 'כל מי שלא למד יבא וילמד'63. הכרזה זו זכתה להיקלט היטב. ושיא ההיענות לקריאה זו ולהצלחתה יש לראות בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. כללו של דבר, כל אימת שריחפה סכנת טמיעה על האומה, או על חלק ממנה, היא נתאוששה מבפנים על ידי הגברת לימוד התורה במסגרות ממוסדות64. אין להניח שתופעה חוזרת ונשנית זו בתולדות עמנו נעלמה מעיניו של רב. דומה, שהוא למד מניסיון העבר והתחיל, כאמור, לפעול למען הפצת ידיעת התורה בקרב העם. פעילות זו ניכרת בין שאר בדרשותיו על מצוות תלמוד תורה ועל שכרה המופלג.