"וישראל ויהודה יושבים בסוכות" (שמואל ב יא 11)

מדי שנה בשנה, לקראת אמצע תשרי, צצות אלפי סוכות בצד דירות ובתים ברחבי הארץ. חג האסיף, שהוא חג של עם היושב קבע בארצו, עובד ואוכל מפרי אדמתו, הוא גם זה שאנו מצווים לזכור בו את התלאות והנדודים במדבר: "בחמשה עשר יום לחדש השביעי, באספכם את-תבואת הארץ, תחגו את חג ה'… בסכת תשבו שבעת ימים כל-האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את-בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, לט, מב-מג).

אולם הסוכה אינה רק קישוט וסמל – שלא בהקשר לחג הסוכות, זהו מבנה בעל שימושים רבים ומגוונים, כבעבר כן בימינו.

"ולא - יכם שרב ושמש" ישעיהו מ"ט, י

המצאת הסוכה והשימוש בה הינם פועל-יוצא מתנאי האקלים וצורכי האדם המושפעים ממנו. בסיפור המקראי על גירוש האדם מגן-העדן נמצא שני ניגודים מהותיים בין החיים בגן-העדן לבין אלה שנגזרו על האדם. האחד הוא הצורך לייצר מעתה את המזון (שהיה מצוי בגן ונלקט ללא מאמץ) בעבודה קשה ומתישה – "ארורה האדמה בעבורך… וקיץ ודרדר תצמיח לך… בזעת אפיך תאכל לחם…" (בראשית ג', יז-יט).

הניגוד השני אינו מוצא ביטויו באופן ישיר, אך הוא מבצבץ מבין השורות; נוף הצל והמים מול נוף האדמה החרבה. תמונת גן-העדן בספר בראשית מזכירה מאוד נוף בוסתנים שופע פרי, קריר, מוצל ומושקה במי מעיינות צלולים, הזורמים בתעלות – "ויטע ה' אלהים גן בעדן… ויצמח ה' אלוהים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל… ונהר יצא מעדן להשקות את-הגן" (שם ב', ח-י). מנגד מתוארת האדמה צרובת השמש: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל-עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלוהים על-הארץ" (שם ב', ה). כפי שעמד האדם בפני בעיית ייצור המזון, כן בפני הצורך במחסה שיגן עליו ויתאים לתנאים החדשים שלתוכם נקלע.

מפתיע הדבר, שהמחקר המדעי הפריהיסטורי מציג תמונת התפתחות דומה: בשלהי האלף התשיעי ובאלף השמיני לפנה"ס חלה מהפכה בחיי האדם בארץ-ישראל – זהו שחר התקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה). האדם המלקט, הצייד, שהסתפק עד עתה במה שהמציא לו הטבע – מתחיל לרתום אותו לצרכיו. לא עוד ליקוט מקרי, התלוי במזל ובמתחרים, אלא תחילתה של חקלאות יזומה: זריעת צמחים, שהוכיחו את עצמם כמקור מזון, וביות בעלי-חיים.

השינוי השני קשור במגורים: לראשונה נוטש האדם את המחסה הטבעי, ששימש אותו, ובונה בתים – סוכות – בשטח שהוא בוחר לעצמו. שני השינויים תואמים את כיוון ההתפתחות של האדם – הקטנת התלות במה שהעניק לו הטבע. כפי שאין האדם משלים עם מגבלות כוחו ויכולתו הפיזיים ובונה כלים שיגבירו אותם, בתקופת האבן הקדומה, הוא פונה עתה לדרך שתעניק לו יתר שליטה על אספקת המזון ועצמאות בבחירת מקום המגורים לתועלתו ולנוחיותו. הסוכות מלפני כעשרת אלפים שנה, ששרידיהן נתגלו על גדות נחל ארן שבכרמל, מצטיירות כחיקוי בנוי של המערה – בקירותיהן ובסבך החורש ומטפסיו באשר לחלקן העליון. מה שסייע, אולי, במידת-מה למעבר מן המערה הייתה ההתחממות היחסית ועימה התמעטות המשקעים, בשלהי האלף התשיעי לפנה"ס. אך יותר מכך השפיע ודאי המעבר לעבוד חלקות חקלאיות ולקביעת חזקות על טריטוריות. מרגע שהחל האדם לבנות את מגוריו במו-ידיו – לא הוכתב לו מקום המגורים על-ידי מציאותו של מחסה טבעי. מכאן ואילך נבחר מקום המגורים על-פי ערכי הכלכלי-חקלאי ועל-פי שני תנאי הקיום הבסיסיים האחרים – מים ובטחון.

עתה נפתחה הדרך להתפתחות ייצור המזון, ניצול ופיתוה מקורות המים ושיפור אמצעי הביטחון והמגורים. האדם למד לבנות בתים – אולם לא הניח את ידו מן הסוכה, וזו המשיכה לשמשו בצורות שונות לאורך כל ההיסטוריה האנושית ובינוינו אנו בכלל זה.

"על-כן קרא שם-המקום סכות" בראשית ל"ג, יז

לפחות שלושה מקומות בארץ-ישראל ידועים לנו בשם סוכות; האחד עמק וישוב באזור שפך נחל יבוק, שבעבר הירדן המזרחי; והשני – מקום חנייה של בני-ישראל בצאתם ממצרים, שאת מקומו איננו יודעים כיום; השלישי – העיירה אל-עריש, שפירוש שמה בתרגום עברי הוא הסוכות. ואכן מי שיבקר היום בבירת צפון סיני ובסביבתה יפגוש בסוכות הבדואים, הפזורות לרוב באזור.

נוסע יהודי בשם רבי משולם מוולטרה עבר כאן ב-1481 וטעה לחשוב כי שלושת המקומות אחד הם. על אל-עריש הוא כותב: "סוכות, כי בלשון ישמעאל עריש היא סוכה. וזה המקום שבנה יעקב אבינו עליו השלום". השם עריש גרם לאחרים לראות בו את סוכות מימי יציאת מצרים, לפי הכתוב בתורה: "ויסעו בני-ישראל מרעמסס ויחנו בסכת" (במדבר ל"ג, ה). שני הזיהויים אינם עומדים במבחן: סוכות של יעקב מקומה הרחק לצפון-מזרח וזו של בני ישראל, אף כי נעלם מקומה מידיעתנו, הרי ההגיון הנובע מן הסיפור התנ"כי אינו מאפשר את זיהויה באל-עריש.

פטור בלא כלום אי אפשר, וכדי שלא תהיה אל-עריש נעלבת נעזרנו בשמה להבנתו של פסוק בשיר השירים: "דודי לי בכרמי עין גדי. הנך יפה רעיתי, הנך יפה עיניך יונים. הנך יפה דודי אף נעים, אף-ערשנו רעננה. קרות בתינו ארזים, רהיטנו ברותים" (א', יד-יז). במחשבה ראשונה נראה כי השולמית באומרה "ערשנו רעננה", מתכוונת למיטת כלולות – אך התמונה הכוללת וסדר הדברים מעוררים ספק בכוונה הזו. במקרא מופיעה המלה ערש במובן מיטה בכל המקומות האחרים, אך במשנה אנו מוצאים עריס במובן גפן מודלית על כלונסאות, היוצרת סוכה: "איזהו עריס? הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הגדר, שהוא גבוה עשרה טפחים" (כלאיים ו', א'). מכאן "ערשנו רעננה". פירושו שהמדובר בכרם – סוכת גפנים.

לעומת השולמית ודודה, אין דרכו של יעקב אבינו מפדן ארם לארץ-ישראל סוגה בשושנים. תחילה רודף אחריו לבן בהר הגלעד ומאשימו בגניבה, אחר-כך הוא נאלץ להיאבק לילה שלם עם המלאך על שפת היבוק ולבסוף, מלא פחד וחששות, הוא פוגש את עשו אחיו. לא יפלא, כי אחר כל הדברים הללו זקוק יעקב לשקט ולמנוחה על מנת להירגע: "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על-כן קרא שם-המקום סכות" (בראשית ל"ג, יז).

עמק סוכות נמצא מצפון ליבוק, בעבר הירדן המזרחי, מול מושב ארגמן. באזור הזה מתרחבת הבקעה ויוצרת שטחי עיבוד ומרעה נרחבים. אם נצרף לכך את שפע מי היבוק נבין כי אכן יאה המקום למנוחה ולהתרגעות של יעקב, משפחתו ועדריו. גם המטייל היום לאורך הבקעה ייתקל במראה רועים המכנסים את עדריהם בצהריים אל מתחת צל העצים הבודדים. סוכות אמנם לא יבנו למען הצאן אך יש ויוסיפו סכך על גבי העצים להגברת הצל ולעתים אף יבנו סוכות לבני הצאן שאך נולדו.

"ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" ישעיהו ד', ו

סוכה ניצבת בתחתית סולם ההתפתחות של הדיור. המאפיין את צורות הדיור הפרימיטיביות בכלל, ואת הסוכות בפרט, הוא השימוש בחומרים טבעיים, המצויים בשפע ואינם דורשים עיבוד מסובך. חומרים כאלה אינם נשמרים לאורך זמן, ובכל זאת לא יתקשה חוקר תולדות הדיור של ימינו מחקריו אודותיהם: ברחבי העולם עדיין יימצאו חברות פרימיטיביות, משמרות צורות דיור ראשוניות.

לכל אורכו של האזור המשווני באפריקה, באסיה ובאמריקה פזורים כפרי סוכות. האקלים המשווני מתאפיין בטמפרטורות גבוהות וקרינה חזקה ובכמות גשמים גבוהה, העולה בדרך כלל על 4000 מ"מ בשנה. מכאן, שעל הסוכה להגן על הדר בה גם מפני הקרינה והחום וגם מהגשמים המרובים.

באוגנדה מקובלות סוכות קש הנתפר בצפיפות וצורתן קונית. סוכות בעלות מבנה דומה, אך שונות מעט בחומרי הבניין ובטכניקת הבנייה, מצויות במקומות אחרים באפריקה. כדי למנוע חדירת מים יוצרים שיפוע חזק וקבוצות הקש מונחות בחפיפה זו על גבי זו.

במלזיה מקובלות סוכות דו-שיפועיות, ושני הפתחים המשולשים נסגרים בקירות ניצבים. חומר הבנייה העיקרי במלזיה הוא ענפי עצים לשלד וכפות דקלי הקוקוס לקירוי ולאטימה.

באינדונזיה, בפולינזיה ובברזיל מצויות סוכות על כלונסאות הטובלים במים או תקועים ביבשה, וגגותיהן מכוסים בקש צפוף. בתי כלונסאות אלה מעניקים יתר ביטחון לדייריהם והם היו מקובלים כנראה גם באירופה בתקופות הפרה-היסטוריות. בפולינזיה מגיע גובה הכלונסאות לעשרה מטרים (!) ובגינאה החדשה בנוי כפר שלם של בתי כלונסאות בליבו של אגם.

סוכות מסוכות שונות פזורות מהג'ונגלים של האמזונס ועד קמצ'טקה שבצפון-מזרח אסיה, ואילו באזורנו, בסביבות חלב שבסוריה, מצויים כפרים שמראם מעורר עניין מיוחד, ובהם סוכות-חומר בעלות צורה חרוטית.

"ותך השמש על-ראש וינה ויתעלף" יונה ד', ח

ארץ-ישראל אינה משופעת בגשם, והשמש הקופחת בקרניה סוחטת אגלי זיעה ומתישה את הכוחות. תושבי אירופה הקרה, המושלגת ושטופת גשמי הקיץ נוהרים אלינו "בעקבות השמש" – אך אנו, תושבי הארץ, נאלצים "ליהנות" מחומה יומיום, תוך כדי עבודה ומעשי חולין אחרים… תפקידה העיקרי של הסוכה בארץ הוא אפוא לספק הגנה מפני השמש.

עניין זה יומחש יפה בקטע מתוך ספר יונה: "ויצא יינה מן-העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל… וימן ה' אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על-ראשו להציל לו מרעתו, וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת, ותך את-הקיקיון וייבש. ויהי כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית ותך השמש על-ראש יונה ויתעלף וישאל את-נפשו למות ויאמר: טוב מותי מחיי" (ד', ה-ח).

אמנם ליד נינוה שבאשור היה הדבר, אך יירגעו המדקדקים – שכן למסייר בשבילי ארצנו נכונות תמיד הפתעות. לאחר מלחמת ששת הימים לא נפתחה הדרך לנינווה, ובכל זאת זכינו לראות את "סוכתו של יונה" ואת הקיקיון המצל עליה. מול אותה "סכות" שהוזכרה כבר, ליד כביש הבקעה, מעט צפונה מארגמן, מצוי יישוב פליטים קטן בשם מרג' א-נעג'ה ובו טמונה הייתה ההפתעה.

בטיולים הראשונים נמשכו העיניים והמחשבה אל הנופים החדשים והמקומות שהיו סגורים בפנינו, ואילו לפרטים לא הייתה הדעת נתונה. פרט כזה היו הסוכות הירוקות והרעננות של הכפר מרג' א-נעג'ה. באקלים החם של הקיץ בבקעה, סוכה רעננה יש בה תועלת – אך אין בה כדי להפתיע דווקא. ההפתעה עלתה כשנבחנה הסוכה מקרוב והתברר כי כולה "בנויה" שיחי קיקיון, שנזרעו באביב סביב ריבוע ועד לימות החמה היוקדים עלן ויצרו סוכה רעננה לתפארת.

פגיעתה של השמש הארץ-ישראלית, וודאי שמש המדבר, כה קשה ומדכאה עד שהיא מביאה לעתים ייאוש בליבו של האדם. בעת כזאת הצל, יהא עלוב ככל שיהיה (כצילו של הרותם חסר העלים), הוא בבחינת עוגן הצלה. אליהו הנביא, הבורח מפני אחאב, לא היה מתווכח עם הקביעה הזאת – "והוא-הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת (אחד) וישאל את-נפשו למות" (מלכים א' י"ט, ד).

גם ערביי עמק בית-שאן ובקעת הירדן לא יזלזלו בחשיבותו של הצל. מדוע יטפחו, או אף יטעו, עץ בחלקת השדה שלהם – שהרי גוזל העץ מים ואדמה, הדרושים לחקלאי לפרנסתו? לתמה ישיבו, כי כדאי לו שינסה או השהות בשדה מהנץ החמה ועד שקיעתה – ויבין את ערכו של הצל.

"כסכה בכרם" ישעיהו א', ח

בניגוד לסגנון החיים המודרני מבלה האיכר או הכורם שצורת חייו כמלפני דורות את רוב זמנו בשדה ובכרם. וכך התקופות שבהן שוהה החקלאי בביתו הן הקרירות, ואילו עונות העבודה העיקריות – כמו הקציר, הבציר והמסיק ובמידה מסוימת הזריעה, הסיקול והעישוב – הן בעונות החמות. (בכרם ובמקשה מתרחבת השהות גם בגלל הצורך בשמירה על היבול) תנאי האקלים השוררים בתקופות הללו הם שהכתיבו את סוג המבנה שנבחר – סוכה.

בכפרים ברדלה ובידה, בדרום עמק בית-שאן, מגדלים בעיקר ירקות. בפינות החלקות ממוקמות סוכות-צל, המאכסנות את הילדים הקטנים במשך כל שעות היום ואת בני המשפחה העובדים בשעות הארוחות והמנוחה. כאן אין הסוכה משמשת מחסה לאיכר בלבד, אלא ממלאת גם תפקיד של "מעון יום לילדי נשים עובדות".

בעמק סוכות שממזרח לירדן נצפית מדי שנה תופעה מעניינת של "נדידת סוכות"; מדי שנה מחליפות הסוכות את מקומן בהתאם למחזור הגידולים. עדות נוספת, הממחישה היטב את חשיבות הסוכה לבדואים בבקעה, נמצא בתשובה מקובלת על השאלה: מה שלומך? – "פי ומוי", יענה הבדואי, יענה הבדואי ופירושו: צל ומים, ובהרחבה: ברוך השם, יש לי צל ומים.

בכרמי הענבים בהר חברון, בהרי ירושלים ובשומרון בולטות לעין המלונות, הבנויות מאבני הסיקול. על גבי מלונות רבות בנויות גם סוכות, שכיסוין סכך ענפים או שריגי גפנים המודלות על הקירות והגג.

בעונות העבודה, ובעיקר בעונת הבציר, עוברת לעתים קרובות כל המשפחה לגור בסוכה. הסוכה הופכת לבית מגורים בו מתבצעות כל מלאכות הבית, ניתנים השירותים ונעשים התפקידים שהוא ממלא.

שמירת הכרם, ובעיקר כרם שגפניו מודלות, הינה בעיה לא פשוטה. מתיקות הענבים מושכת גנבים, הולכי על ארבע ועל שתיים, והשורות מסתירות את הגנב מעיני השומר. כדי להיות יעיל ולפקוח את עיניו על הנעשה בכרם זקוק השומר לעמדה גבוהה. בתקופת המקרא ובכרמי הערבים כיום שימושה, ומשמשת, לכך הסוכה שבראש המלונה, או "המגדל" – כפי שמכנה אותה ישעיהו במשל הכרם (ישעיהו ה'). בכרמי המושבות, הראשונות (בזכרון יעקב, בראשון לציין ועוד) נבנתה סוכת השמירה על גבי כלונסאות. סוכות כאלה נזכרות בשיריו של דוד שמעוני, המצייר את "עמק הכרמים" – היא בקעת שפיה, וכן ביצירות ספרותיות ובפרקי זכרונות רבים אחרים.

אלכסנדר זייד, המספר על כיבוש השמירה בכרמי זכרון יעקב, מצייר לנו בדרך-אגב את הסוכה בכרם ושימושיה. בלילה סובב זייד בכל רחבי הכרם, שכן בחשיכה לא תועיל התצפית מן הסוכה. ואילו ביום הוא ישן בסוכה ופוקח את עינו מדי פעם על המתרחש.

עם תום הבציר נעזב הכרם, הגפנים משירות את עליהן ובבת-אחת פוסקת ההמולה, והכרם על סוכתו עומדים שוממים ומשמימים. זו התמונה שבחר ישעיהו כדי להמחיש לשומעיו את החורבן הצפוי להם כתוצאה ממעשיהם הרעים: "ונותרה בת-ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה" (א', ח).
גם המקשאות הן מקור משיכה לגנבים, בעסיסיות ומתיקות פרין בלהט הקיץ. אם כי אין גידולי המקשה משמשים מסתור לגנב, הרי המרחב הגדול מעלימו מעין השומר ונוטע בו ביטחון. מראה סוכות השמירה, על גבי כלונסאות, או בלעדיהן, נפוץ בנוף הקיץ בימינו כפי שהיה בעבר. אליהן מצטרפות הסוכות הבנויות גרוטאות מכל הבא ליד והמלאות בערימות אבטיחים ירוקים ורעננים, צופני עסיס מתוק.

"כי בסכות הושבתי את-בני ישראל" ויקרא כ"ג, מג

עד כאן ראינו את הסוכה כפתרון לבעיות שונות, העולות מאורחות חייו של האדם. לעומת הסוכות הללו ישנן סוכות שהן פועל-יוצא או כורח של אורח החיים עצמו.

מי שאינו יושב קבע ונודד על פני מרחבים גדולים אינו משקיע זמן ומאמץ בהקמת בית מוצק. בסוכה חברו יחד כמה גורמים, התורמים להעדפתה על-ידי נודדים, כמו למשל, הבדואים של סיני: מהירות ההקמה, מציאות החומרים הדרושים לבנייתה בכל מקום והתאמתה לתנאי האקלים. יתרונה של הסוכה על האוהל בא לידי ביטוי בעונת הקיץ, בהיותה מעניקת צל ומאווררת. למרות היתרונות של הסוכה בקיץ ולמרות מהירות ופשטות הקמתה, היא אינה מחליפה את האוהל הנייד, שאינו מחייב איסוף חומרי בניין ובנייה-מחדש בכל חנייה. בחורף, על אף מיעוט הגשמים, אין הסוכה מעון טוב העונה על כל הדרישות. אפשרות חדירת האוויר הופכת בחורף לחיסרון – גם מפני הקור וגם בגלל הסופות, הנושאות גרגרי אבק וחול.

בדרום סיני משמשות הסוכות למגורים רק בעונת גידוד התמרים בסוף הקיץ. בשאר העונות נודדים הבדואים עם העדרים בהרים והסוכות נותרות ריקות או מאוכלסות על-ידי בודדים: (זאב משל: דרום סיני – נופים וטיולים, עמ' 88). בצפון סיני התמונה שונה מעט. כאן גדול יותר מגוון סוגי הסוכות ושימושיהן. בצד סוכות גדולות, המשמשות למגורים עונתיים ולעתים אף לכל חודשי השנה, נמצא סוכות קטנות הניצבות בצידי הכבישים ומשמשות בדרך-כלל מקום מוצל, שבו מעבירים זקנים את יומם בישיבה. סוכות קטנות כאלו הן גם סוכות מנוחה לבדואים המעבדים מקשאות בחולות ויש שישמשו דוכני מכירה לעוברים בכביש.

בני ישראל, שיצאו בחיפזון ממצרים, נאלצו בלי ספק להקים לעצמם מחסות מחומרי הבניין המצויים במדבר. חומר בניין עיקרי לסוכות בסיני משמש התמר על חלקיו השונים. עץ זה כאילו הותאם במיוחד לצורכי האדם הנודד בין נאות המדבר. וכפי שאמרו עליו חז"ל: "תמרה זו אין בה פסלת – אלא תמרים לאכילה, לולבין להלול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקרות בהם את הבית" (בראשית רבה מ"א). החריות, כפות התמרים שצירן עבה וקשיח ונופן רחב ושטוח, מתאימות לבניית הגג והקירות ללא צורך בתמיכה. במקרים אחדים משתמשים בגזעי תמרים, שנעקרו בסערה או בשיטפון, כעמודי תמך לסוכה.

אבל לא בכל מקום יימצאו תמרים – ואילו השמש והצורך בצל קיימים בכל מקום. באין תמרים ישמשו לבניין הסוכה צמחים אחרים כמו האשל (שאמנם בהתייבשותו הוא נושר ומתפורר), הלענה ועוד.

כמו לנודד כן גם לצבא הנע הרתק מבסיסיו משמשת הסוכה מחסה למגורים ולצרכים השונים המיוחדים לו. בן הדד מלך ארם השם מצור על שומרון, יושב בסוכות לנוכח פני העיר, ככתוב: "הוא והמלכים בסכות" (מלכים א' כ', יב). אלפי שנים חלפו ממצור שומרון, וסוכות הצבא בעינן עומדות. הסוכות של היום "בנויות" רשת הסוואה, אך להגברת הצל יניחו עליהן לא פעם החיילים ענפים לסכך. היום שותים בכל הסוכות מים ולכל היותר קולה או מיץ – ולא יין ושיכר כ"בן-הדד שתה שכיר בסכות הוא והמלכים" (שם, טז) ובכל זאת – סדנא דארעא חד הוא.

"ויעשו להם סכות איש על-גגו" נחמיה ח', טז

פנטהאוז היא מלה לועזית, שחדרה ללשון הדיבור ומשמעותה דירת גג. דירת הגג בארץ-ישראל של תקופת בית ראשון ובית שני שונה במראה מהפנטהאוז המודרני, אך יתרונה בהשוואה לדירה שמתחתיה היה גדול יותר.

הקיץ החם של ארץ-ישראל תבע התחשבות גם בתכנון ובנייה של מגורי הקבע. גם בימים החמים של הקיץ נושבת לעתים קרובות רוח ים קרירה יחסית, שתחילתה בשעות אחר-הצהריים המוקדמות או המאוחרות. הבית, הקולט מן הבוקר את קרינת השמש, אוצר את החום בקירותיו ופולטו אל חלל המגורים גם בשעה שהאוויר החיצוני התקרר. יוצא מכך שתושב הארץ, שעשה את יומו מחוץ לביתו, מגיע אליו ושוהה בו דווקא בזמן השהות בו אינה נעימה – ואילו בחוץ שורה בו-בזמן קרירות נעימה.

המציאות הזו היא שהכתיבה את צורת הבנייה של הבית והשימוש בו. בתנ"ך מופיע פעמים רבות המונח "עלייה", שמובנו מבנה-על, הדר בקומה עליונה. מסתבר מן הכתוב, שמגורים בעלייה נועדו לעתים לאדם שמכבדים אותו.

האלמנה המארחת את אליהו בצידון משכנת אותו בעלייה. כמוהו אלישע, שהשונמית ובעלה בונים לצרכיו "עלית-קיר קטנה" (מלכים ב' י). אהוד רוצח את עגלון מלך מואב "והוא ישב בעלית המקרה" (שופטים ג', כ), (מקרה היא מקום קריר). כבר מתוך הפסוק הזה אנו למדים כי ייתכן שהמונח עלייה הוא לעתים סוכה מאווררת על הגג. את ההנחה הזו מחזק הפסוק ממלכים ב': "ויפל אחזיה בעד השבכה בעליתו" (א', ב). נראה שאחזיה ישב בסוכה כלשהי, שהייתה בנויה על הגג ומגודרת במעקה, כמתחייב מהציווי בספר דברים: "ועשית מעקה לגנך"(כ"ב, ח). ברור שהשהות על הגג בשעות אחר-הצהריים הייתה רווחת בארץ ועל-פי ההגיון מתחייב מבנה שיצל על היושבים שם ביום ויגן עליהם מפני הטל בלילה. הגיון זה מקבל אישור בפסוק אחר: "ויטו לאבשלום האהל על-הגג" (שמואל ב' ט"ז, כב).

מכיוון שאנו פוגשים מלכים רבים על הגג לא יהא זה מופרז להניח שהעליות היו במידה מסוימת (אם לא בעצם קיומן אזי בפיאורן) מצרך מותרות לפינוק העשיר. העני סבל מן החום כאחיו העשיר ומתוקף השהות הממושכת תחת קרני השמש היוקדת היה זקוק יותר ממנו למנוחה – ולקרירות. אלא שבית העני היה דל וגגו חלש לעתים מכדי לשאת את הסוכה על יושביה. לא תמיד היה פתוח גגו לרוח, מהיותו דחוק בין בתי תקיפים הגבוהים ממנו. אין להניח, מתוך מה שנאמר כאן, כי העניים לא נהנו ממנעמי העלייה-הסוכה. זו הייתה חלק מתרבות הדיור המקובלת והנפוצה. אך יש כאן הסבר חלקי לעובדה כי הנביא בוחר להוכיח את העשירים על פניהם בפסוק: "הוי בנה ביתו בלא-צדק ועלייתיו בלא משפט" (ירמיהו כ"ב, יג).

אף שדיברנו בימים רחוקים אין לנו צורך לאמץ את דמיוננו כדי לראות את העליות-סוכות הגג וסגנון החיים הקשור בהן. ביישוב הערבי, החסר אמצעי קירור כמזגנים ומאווררים ולעתים קרובות חסר אפילו חשמל להפעלתם, נמצא אותו סגנון דיור שהיה מקובל בתקופת המקרא. האקלים לא השתנה, ובאין פתרונות מודרניים העונים על הבעיות שהוא מציב, מדוע לזנוח את הפתרונות הטובים מן העבר.

למרגלות הר חברון, בשוליו המערביים, שוכן הכפר דיר-צ'אמת. זהו כפר-בת של הכפר הגדול דורא (היא אדורים המקראית) המצטיין בצורה המיוחדת של בתיו. על גגות הבתים בנויים מעקות עגולים, עשויים בוץ ותבן, וחורים עגולים נקובים בהם סביב. המבקר בכפר בתקופת הקיץ יגלה כי המעקות עוטים סכך ואינם אלא סוכות. בעונת החום תשמשנה הסוכות למגורים ובעיקר לשנת הלילה שעה שבחוץ האוויר צונן ונעים ובין קירות הבית הוא חם ומעיק.

סוכות על גגות אפשר לראות במקומות רבים בארץ – מהן סוכות קבע ששלדן קשיח וכיסוין בשריגי גפן המטפסת עליהן, ומהן סוכות עשויות קרשים, בד וסכך.

"כצל סלע-כבד בארץ עיפה" ישעיהו ל"ב, ב

השמש אינה מבדילה בין עירוני לכפרי, בין עני לעשיר – ותאוות הצל בכלל זה. העובר ברחובות הערים ביהודה ובשומרון יבחין בסוכות – מהן על גגות הבתים ומהן סמוכות אל הבתים. גם בכפרים חוזרת התמונה, וכן על גבי בתים בודדים המציצים מתוך הבוסתנים.

בנחל תרצה הזרוע בפרדסים יציצו מתוכם בתים בנויי אבני גוויל, בוץ ותבן ועליהם סוכות קנים של עבקנה, המצוי כאן לרוב.

בעמק בית-שאן נהגו ערביי הכפר סמריה (היום מושב שדי תרומות) ללון כל הקיץ בסוכות שבנו על גגות הבתים.

בבידה ובברדלה שבדרום עמק בית-שאן ויתרו התושבים על הסוכות, אך לא על השינה בחוץ. רוב הגגות אינם חזקים דיים והפתרון נמצא בבניית רחבה מוגבהת בצידו המזרחי של הבית. בשעות אחר-הצהריים, כשהשמש נוטה מערבה, מצל הבית על הרחבה ודרך החלונות הכרויים בקיר המערבי והדלת הנפתחת לרחבה חודרת הרוח. בלילה פורשים מזרנים על הרחבה וישנים בחוץ.

בגליל נפוצה יותר סוכת הגפנים הצמודה אל אחד מקירות הבית. סוכה זו היא כנראה "הערש הרעננה" משיר השירים ומלבד הצל היא מעניקה אשכולות ענבים עסיסיים, התלויים מגגה. מי שהתנסה בישיבה בסוכה כזאת, כשהשמש עדיין יוקדת בחוץ ואילו כאן צל וענבים משיבי נפש תלויים לפני עיניך, רק הושט היד ומלא את פיך – לא ייפלא ממנו ציור האדם המאושר באשתו, כפי שהוא מוצא את ביטויו בספר תהלים: "אשתך בגפן פריה בירכתי ביתך" (קכ"ח, ג).

אליה וקוץ בה

אין טוב בלי רע. בעיות רבות פתרה סוכת הגג לתושב הארץ – אך הפתרון יצר בעיות. משעה שעולה אדם על הגג הוא מאבד שמץ מן הפרטיות שלו ובאותה מידה חודר לזו של זולתו – הוא נראה ורואה, ולפעמים נגלים לעיניו דברים שהצנעה יפה להם.

הבעיה שיצר בימינו סגנון הדיור הכולל מרפסות וחלונות גדולים הייתה בעייתם של יושבי הגגות אז ובכללם דוד המלך. "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על-גג בית-המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד" (שמואל ב' י"א, ב). מראה האשה הערומה עורר את תאוותו של דוד והביא אותו לשורה של מעשים מכוערים ואף נבזיים. נקל לשער, כי לו היה ארמונו של דוד מצויד במזגן – הייתה נמנעת אחת מן הפרשות המכוערות בהיסטוריה שלנו.

נוהג הבילוי על הגג משמש את אבשלום לצורך הפגנת העובדה כי תפס שלטון מידי אביו. בצביעות, כביכול אמון על סגנון החיים המקובל בקיץ, עולה אבשלום על גג בית המלך: "ויטו לאבשלום האהל על-הגג ויבא אבשלום אל-פלגשי אביו לעיני כל-ישראל" (שמואל ב' ט"ז, כב) מתוך כוונה ברורה "ושמע כל-ישראל כי-נבאשת את-אביך וחזקו ידי כל-אשר אתך" (שם, כא). נקל לשער, כי תקריות כאלו (או דומות להן) לא היו נחלת משפחת המלוכה בלבד והן צצו במקומות רבים מתוקף סגנון הדיור המקובל.

"תסך עלימו ויעלצו בך אהבי שמך" תהלים ה', יב

ערכה הגדול של הסוכה בחיי היומיום של תושבי הארץ אינו מוטל בספק. עדיין לא נס ליחה של הסוכה והיא משמשת היום גם בחברות בלתי מפותחות או מפותחות פחות וגם בחברה המודרנית. הסוכה הפכה בשבילנו סמל לקשיים ולחבלי הלידה שלנו בדרך התגבשותנו לעם ייחודי ועצמאי בארצו.

אך החשיבות העצומה של הסוכה והתועלת שהביאה לבני אנוש עשתה אותה גם לסמל של ההגנה על בטחונו ושלומו של האדם, אף כי מוזר הדבר שדווקא הסוכה הרעועה היא המשמשת בהשאלה לביטוי של הגנה. בטחונו האישי של האדם היא ודאי הראשונה בדאגותיו, ולכאורה ראוי היה שיבוטא על-ידי בית אבן מוצק ולא סוכה. העובדה כי דווקא הפועל סכך, על צורותיו השונות, הוא המשמש כביטוי שגור להגנה ולביטחון ממחישה את מה שניסינו לצייר לכל אורך הכתבה. גם הצל, שהוא העיקרי בתרומותיה של הסוכה, הפך לסמל דומה, ואף עובדה זו ממחישה את ערכו הרב בעיניהם של תושבי הארץ. ניתנת האמת להיאמר, כי בצד ביטויים כמו "בצל ידו החביאני" (ישעיהו מ"ט, ב) ו"בצל כנפיך תסתירני" (תהלים י"ז, ח), משמש הצל גם כביטוי לאסון. אך גם עובדה זו מוכיחה את משקלו וחשיבותו בעיניהם של תושבי הארץ. נתברך כי "ינוסו הצללים" וכי תשוקם עד תום ותעמוד איתן "סכת דויד הנפלת" (עמוס ט', יא) ונשב לבטח "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א' ה', ה). אמן.