חג פורים ומגילת אסתר

חג פורים ומגילת אסתר

את חג הפורים חוגגים יומיים – בתאריכים יד-טו באדר, שהם "ימי משתה ושמחה". חג הפורים מתבטא בשמחה ובהודיה על הנס וההצלה שקרו ליהודים בתקופת אחשוורוש, כפי שמסופר באחד מספרי התנ"ך, ליתר דיוק – באחת מחמש המגילות שבתנ"ך, במגילת אסתר. נוהגים לקרוא את המגילה בבית הכנסת פעמיים במשך החג: פעם בליל החג ופעם בבוקר החג.
נוסף על קריאת המגילה נוהגים לקיים סעודת פורים, לשלוח מנות ומתנות לאביונים (לעניים), וגם להתחפש.

קריאת המגילה בפורים

נוהגים לקרוא את מגילת אסתר בבית הכנסת פעמיים – פעם בליל החג ופעם בבוקר החג, כמו שכתוב בתלמוד¹: "חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה וְלִשְׁנוֹתָהּ (=לקרוא אותה שנית) ביום". על-פי ההלכה, החובה לשמוע את קריאת המגילה כוללת את כולם – גברים, נשים וילדים, ואפילו ילדים קטנים. את המגילה קורא בקול "בעל קורא" – מי שמומחה בקריאת מגילה ויודע לקרוא את המגילה לפי טעמי המקרא². לפני קריאת המגילה אומר הקורא שלוש ברכות:
ברכה על קריאת מגילה: "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה."
ברכת הנסים: "ברוך אתה ה'… שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה."
ברכת שהחיינו³: "ברוך אתה ה' … שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."
קוראים את מגילת אסתר מתוך מגילה מגוללת עשויה קלף (כמו ספר תורה), ויש המקפידים להדליק בבית הכנסת אורות רבים כדי להמחיש את המסופר במגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (מגילת אסתר פרק ח פס' 16).

הנה קטעים מסוף מגילת אסתר:

"ויכתוב מרדכי את הדברים האלה (=סיפור המגילה וניצחון היהודים על המן),
וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשוורוש, הקרובים והרחוקים,
לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו
בכל שנה ושנה…
ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
וקיבל[ו] היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם.
כי המן בן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צורר כל היהודים, חשב על היהודים לְאַבְּדָם,
והפיל פּוּר, הוא הגורל, לְהוּמָם וּלְאַבְּדָם…
וְתָלוּ אותו ואת בניו על העץ.
על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור…
והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור –
משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר,
וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יָסוּף מזרעם.
ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי…
לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה…
וכל מעשה תָקְפּוֹ וגבורתו [של אחשוורוש] ופרשת גדולת מרדכי אשר גִּדְּלוֹ המלך,
הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מָדַי וּפָרָס.
כי מרדכי היהודי מִשְׁנֶה למלך אחשוורוש, וגדול ליהודים, ורצוי לרוב אֶחָיו,
דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. "
(אסתר, פרק ט פס' 20 – פרק י פס' 3)

מנהגים הקשורים לקריאת המגילה

מומחה בקריאת המגילה על פי טעמי המקרא ("בעל קורא") קורא בקול את המגילה. כל הנוכחים – גברים, נשים וילדים – מקשיבים לקריאתו, אך אינם קוראים בקול בעצמם. על-פי ההלכה, יש חשיבות רבה להקשבה מלאה בזמן קריאת המגילה, והקורא במגילה צריך לקרוא כל מילה ומילה נכון, ברור ובקול רם, כדי שהנוכחים ישמעו את קריאת המגילה כולה בלי להחסיר מילה.
ובכל זאת – ארבעה מתוך פסוקי המגילה נאמרים בקול על-ידי קהל השומעים, ורק אחר כך חוזר עליהם הקורא. פסוקים אלה, שכל הנוכחים אומרים אותם בקול רם, הם פסוקים המביעים את השינוי לטובה במצב היהודים ובמעמדו של מרדכי ואת שמחת ההצלה. לדוגמה – "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וָחוּר (=לבן) ועטרת זהב גדולה… והעיר שושן צהלה ושמחה" (מגילת אסתר פרק ח פס' 15), וכן הפסוק שבא אחריו: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון וִיקָר" (שם, פס' 16).
חג פורים הוא חג השמחה, ולכן קוראים את המגילה במנגינה שמחה וחגיגית. ובכל זאת, יש כמה פסוקים במגילת אסתר שאותם הקורא אומר במנגינה שונה – עצובה במיוחד.⁴ הכוונה לאותם פסוקים המזכירים אסונות וסכנות, לדוגמה – חורבן הבית הראשון שנזכר בתחילת המגילה (אסתר פרק ב פס' 6), או ההשמדה שנגזרה על היהודים והמתוארת בפי אסתר: "כי איככה (=איך) אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" (אסתר פרק ח פס' 6).
ויש מנהג הקשור לקריאת שמותיהם של בני המן: את שמות עשרת בני המן, הנזכרים בסוף המגילה, אומר הקורא בנשימה אחת, בלי לעצור בין שם אחד לשני.
ואחרון אחרון חביב – המנהג להרעיש בכל פעם שמזכירים את שמו של המן במהלך הקריאה במגילה. ועל כך – בקטע הבא.

קריאת מגילת אסתר בבית כנסת בתל אביב | צלם: פריץ כהן. המגילה שבידי האיש פתוחה בפרק ט' של המגילה, שבו נזכרים עשרת בני המן.

למה מרעישים בהזכרת השם "המן"?

מזה כאלף שנה קיים בכל העדות ובכל התפוצות המנהג להרעיש בדרכים שונות בכל פעם שהקורא במגילה מזכיר את שם המן. למנהג זה יש עדויות כבר מן המאה ה- 11 – גם מקהילות אשכנז (צרפת וגרמניה) וגם מקהילות מרוקו. על-פי עדויות מאותה תקופה, נהגו לכתוב את שמו של המן על אבנים, ובכל פעם שהיה הקורא במגילה הזכיר את שם המן, היו משפשפים ומכים את האבנים זו בזו, כדי למחוק את שמו.
המקור למנהג זה קשור ככל הנראה למוצאו של המן, שהיה מזרע עמלק – מצאצאי אֲגַג מלך עמלק.⁵ ובעניין היחס לעמלק התורה קובעת: "והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך… תמחה (=תמחק, תשמיד) את זכר עמלק … " (דברים פרק כה פס' 19). מחיקת של שמו של המן האגגי בשפשוף האבנים מסמלת את מחיקתו והשמדתו של עמלק.

מנהג זה של מחיקת שם האויב אינו "המצאה" יהודית, והוא היה מקובל כבר בתקופה העתיקה, בקיסרות הרומית: כאשר מלך הודח ונחשב לבוגד – נהגו למחוק את שמו ממטבעות כסף ולשבור פסלים שהנציחו את דמותו. וייתכן שהמנהג הרומאי למחוק ולשבור את שם האויב הוא המקור למנהג להרעיש בהזכרת שמו של המן הרשע – צורר היהודים, האויב ממגילת אסתר.

"ותאמר אסתר, איש צר ואויב, המן הרע הזה" | צייר: גוסטב דורה. 1830-1883.

בעד ונגד מנהג ההרעשה

שמו של המן נזכר במגילה 54 פעמים, והמנהג להרעיש בזמן הזכרת השם "המן" גרמה וגורמת להפרעות בקריאה ולהמולה רבה בבית הכנסת. בעקבות כך היו רבים – בעיקר בדורות האחרונים – שביקשו לערער על המנהג ולנסות לבטל אותו – או לפחות לצמצם אותו ככל האפשר. וזאת מכמה סיבות: הרעש וההמולה בבית הכנסת אינם מאפשרים לשמוע את קריאת המגילה כהלכה, וגם גורמים לביזוי המקום הקדוש ולהתנהגות בלתי ראויה בבית הכנסת. הילדים, שאמורים לשמוע את קריאת המגילה, עסוקים בהרעשה – ולא בהקשבה. הרעש מפריע לקורא, מבלבל אותו ופוגם באיכות הקריאה. ובארצות הגולה, במקום שהיהודים סבלו מרדיפות ומשנאה, היה חשש שמא יפרשו תושבי המקום את המנהג הזה כמרידה בשלטון. והיו שטענו, כי המנהג להרעיש בעצם מבזה את היהודים בעיני סביבתם הנוכרית.
עם זאת, רבים התנגדו – ועדיין מתנגדים – לביטול מוחלט של המנהג, וזאת בטענה שאין לבטל מנהגים קדומים "שלא לחינם נקבעו". המתנגדים לביטול המנהג גם טענו, שההרעשה מאפשרת לילדים קטנים לקחת חלק בקריאת המגילה ולחבב אותה עליהם.

ביטול המנהג להרעיש בזמן קריאת מגילה

בעת החדשה – מן המאה ה- 18 ואילך – היו קהילות שהחליטו לבטל את המנהג ואסרו להרעיש בכל דרך שהיא בזמן קריאת המגילה. כך פסקו במאה ה- 19 מנהיגי הקהילה באיזמיר שבטורקיה, וכך גם נהגו עוד במאה ה- 18 קהילות רבות באנגליה. בגרמניה במאה ה- 19 ביטלה התנועה הרפורמית את המנהג. גם בימינו יש בתי כנסת שבהם הוחלט לבטל את המנהג, כגון – בית הכנסת "מקור חיים" בפתח תקווה, שקבע בתקנון בשנת תשנ"ט – 1998: "לפני קריאת המגילה מכריזים על המנהג לא להרעיש בעת שקוראים 'המן'". וכך נוהגים בימינו רבנים רבים.
ועוד מסתבר, כי כבר בעבר הרחוק לא נהגו להרעיש בבתי הכנסת בתימן במהלך קריאת המגילה!

צמצום ההרעשה בזמן קריאת המגילה

כאמור, בדרך כלל לא נטו קהילות ובתי כנסת לבטל לחלוטין את המנהג הקיים, אך העלו יוזמות שונות במטרה להקטין את התופעה ואת תוצאותיה השליליות.
היו קהילות – גם באשכנז וגם בספרד – שהיו מרעישים רק בהזכרה הראשונה ובהזכרה האחרונה של שם המן. בקהילות אחרות העבירו את ההרעשה לשלב שאחרי קריאת המגילה עצמה, בזמן אמירת הפיוט המסיים את הקריאה. יש קהילות ובתי כנסת שהחליטו על הגבלת האמצעים להרעשה, לדוגמה – תקנון של היישוב הדתי הושעיה, האוסר להשתמש בבית הכנסת בנפצים לסוגיהם, אלא רק ברעשנים, ופונה להורים בבקשה להסביר לילדים את ההבדל "בין שמחת פורים ובין השתוללות חסרת רסן המבזה את קריאת המגילה".
יוזמה מקורית מסוג אחר הועלתה בבית הכנסת הספרדי בלונדון, שבו התפללו יהודים יוצאי פולין. אלה נהגו לכתוב את שם המן על נייר ולמחוק אותו במחק בכל פעם שהקורא הזכיר את שם המן. כך הצליחו גם למחוק את שמו של המן – וגם לשמור על שקט מוחלט בזמן הקריאה.