טביעת האניה סטרומה
לפני 77 שנים התרחש אסון ההעפלה הגדול ביותר שידעה התנועה הציונית: אניית המעפילים סטרומה טבעה, על 768 נוסעיה. מי היה המעפיל האחד שהצליח לשרוד את הקור של הים השחור וכיצד ניצל? מה הייתה תגובת היישוב בארץ לטביעתה של האניה?
היה זה אסון ההעפלה הגדול ביותר שידעה התנועה הציונית, והוא נודע גם כאסון הימי האזרחי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה. אבל למעשה זה עוד אחד מבין אינספור סיפורים על פליטי מלחמה חסרי מזל, שנידונו לתור בימים מבלי שאיש נחלץ לעזרתם. דווקא בשל כך בולט סיפורו של מעפיל אחד, שאי שם בים השחור, בין רומניה לטורקיה, נשקה לו אלת המזל.
דוד סטוליאר היה בן 17 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. כשהשלטון ברומניה נפל בידי ממשלה פשיסטית פרו-נאצית, הוא נכלא, כמו צעירים יהודים רבים, ונשלח למחנה עבודה. תחושת הסכנה התגברה כאשר בקיץ 1941 החלו מעשי טבח בקהילות היהודיות בצפון המדינה אביו הצליח לחלצו בטרם יהיה מאוחר מדי וקנה עבורו במחיר מופקע כרטיס לאונייה 'סטרומה', וגם מעיל עור עבה לדרך. האונייה היתה אמורה להעביר את דוד לטורקיה ומשם לארץ ישראל. קשה לקרוא לאוסף הקרשים והברזלים שעגנו בעיר קוסטנצה שלחוף הים השחור אונייה. זו הייתה אסדת בקר ישנה, בת שמונים שנה, שעד כה קירטעה על נהר הדנובה. פעילי האצ"ל ששכרו אותה הרגיעו את חששותיהם של 769 המעפילים: על הסטרומה היה רק להעביר אותם לאיסטנבול, ובכך יסתיים תפקידה. למעפילים לא היו הרבה ברירות. כל דבר היה עדיף על פני מצבם ברומניה, והם נדחקו על סיפונה של סטרומה. בלב ים התקלקל אחד המנועים וסטרומה קרטעה בקושי עד איסטנבול, רק כדי לגלות ששם לא ממתינים למעפילים אישורים. הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל לחצה על הבריטים לתת את האישורים, אבל הם סירבו בתוקף.
עשרה שבועות חיכו המעפילים, ודוד ביניהם, בנמל
איסטנבול, על סיפון האונייה. הם סבלו מרעב ומצמא, ומחלת הדיזנטריה היכתה בהם. כמה מהם חיבלו במנועי האונייה שעוד פעלו, כדי להבטיח שאיש לא יחשוב לשלוח אותה חזרה לרומניה. כשסבלנותם של הטורקים פגה הם פשוט חתכו את כבל האונייה, וגררו אותה ללב ים.
ללא מכשירי קשר, מנועים, מזון או מים עמדה סטרומה בים השחור. המעפילים המיואשים לא חשבו שהמצב לא יכול להתדרדר עוד, אך אז הגיע טיל טורפדו רוסי, שכנראה נורה בטעות, ופגע באונייה. תוך דקות נעלמה סטרומה כלא הייתה, ודוד מצא עצמו במים הקפואים של הים השחור. מסביבו צפו אנשים, מנסים להיאחז במה שאפשר, אבל בזה אחר זה נעלמו במצולות. הוא היה בטוח שבקרוב יגיע גם סופו, אבל אז זיהה חתיכה קטנה מן הסיפון, שעלתה מהמצולות. הוא טיפס עליה, והבחין בדמות נוספת צפה לעברו. היה זה אחד מאנשי צוות הספינה הבולגרי, שמצא פיסת עץ לצוף עליה. הם ניסו לעודד זה את זה בצעקות, צעקו ושרו כדי לא לקפוא למוות. אבל לפנות בוקר מת גם הספן הבולגרי, וסטוליאר ו נותר לבדו בים השחור. עשרים וארבע שעות לאחר הטביעה מצאה אותו סירת דייגים טורקית והביאה אותו חזרה לאיסטנבול. הוא נחקר ונכלא בטורקיה, שם התברר לו שהוא הניצול היחיד מ-769 המעפילים, שביניהם הייתה גם ארוסתו. סטוליאר ניצל בזכות מעיל העור העבה שקנה לו אביו.
עם היוודע דבר האסון ירד אבל כבד ירד על היישוב העברי בארץ ישראל. ההנהגה האשימה את הנציב העליון הרולד מקמייקל באסון והאצ"ל אף הוציא כרוז "מבוקש" על ראשו. אפילו הבריטים לא יכלו להישאר אדישים לאסון שכזה, והם נתנו לסטוליאר אישור להגיע לארץ ישראל, וגם ביטלו גירוש מתוכנן של מעפילים שהיו כלואים במחנה המעצר בעתלית.
"סטרומה חיה וקיימת. היא פרשה חדשה במאבק היהודי על זכותו למולדת." בן גוריון, במערכה, כרך ה
הידעת?
דוד סטוליאר התגייס לאחר הגעתו לארץ לצבא הבריטי ולחם במלחמת העולם השנייה. לאחר מכן השתתף בקרבות מלחמת העצמאות. הוא היגר בתום המלחמה ליפן ואחר כך לארצות הברית, שם חי עם משפחתו עד 2014 ,אז נפטר בגיל 91.
שאלה לדיון
במרוצת השנים נמתחה על הנהגת היישוב ביקורת חריפה על שלא עשתה די להציל את יהדות אירופה מהשואה. מה דעתכם על כך?