ט"ו בשבט – גלגולו של חג חקלאי

טוב בשבט בארץ ובחו"ל אז והיום

המקור הראשון בכתב המציין את ט"ו בשבט כאחד המועדים נמצא במשנה, במסכת ראש השנה: "באחד בשבט ראש השנה לאילן, דברי בית שמאי ; ובית הלל אומרים : בחמישה עשר בו". מדובר ביום המציין את התקופה שבה החל כוחם של הגשמים להיחלש וכוחה של החמה לגבור, עד ט"ו באב, בדיוק כעבור מחצית השנה, שאז מתחיל כוחה של החמה לתשוש וכוחם של הגשמים לגבור, וחוזר חלילה. ט"ו בשבט הוא היום הקובע לתרומות ולמעשרות שמפרישים מהיבולים ונותנים לכוהנים וללוויים.
יש מקום לסברה כי ראשיתו של החג במנהגים קדומים של העם, שהתפרנס רובו מעבודת האדמה ומגידול צאן. ייתכן גם שחמישה–עשר בשבט היה חג טבע קדום, שיסודותיו פגאניים, וחגגוהו באמצע החודש, במילואו של הירח.
הניסיון להעתיקו לראשית החודש, המיוחס לבית שמאי, נועד, אולי, לנטרל את מנהגיו העממיים–המאגיים. ייתכן מאוד שגם הפיכתו לתאריך המציין מעין "שנת מס אזרחית" (לעניין מעשרות ותרומות) היתה בגדר ניסיון נוסף להתגבר על האופי העממי–הפגאני שהיה לחג.