טלוויזיה ישראלית – כן או לא?

השבוע לפני 52 שנה לחץ ראש הממשלה לוי אשכול על הכפתור האדום. לא היה זה כפתור אדום שמשגר פצצות וגם לא כפתור אדום שמפעיל סירנות – הכפתור הזה הפעיל את ערוץ הטלוויזיה הראשון בישראל. על המרקע (שנקרא אז מסך) הופיעה דמותו של שר החוץ, אבא אבן, שהודה למשפחת רוטשילד על שהקימה בישראל ערוץ טלוויזיה חינוכי, ואחר כך הופיעה מורה צעירה, שולמית דקל שמה, שהסבירה לצופים הנרגשים כיצד מחשבים נפח של פירמידה.

בארצות הברית של שנות החמישים כבר ישבו משפחות רבות מול המרקע מדי ערב וצפו בשלל ערוצים. בישראל, לעומת זאת, הבילוי הזה כמעט ולא היה קיים. לא שלא היו מקלטי טלוויזיה או שלא היו הצעות שונות להקמת ערוץ ישראלי: הייתה זו הממשלה שהתנגדה לכך בכל תוקף. ראש וראשון למתנגדים היה בן-גוריון. הוא ראה בטלוויזיה מכשיר שעלול לקלקל את הנוער, "נשאית" של כל תחלואי החברה האמריקאית. הוא טען שהטלוויזיה תוריד את רמת הקריאה ותרדד את השיח הפוליטי. תחת חסותה תהפוך הפוליטיקה המבוססת על אידיאולוגיה למבוססת על זהות המתמודד והכריזמה שלו.
מנגד, המצדדים בהקמת ערוץ טלוויזיה ישראלי טענו שהיא תאפשר העברה של תכנים חינוכיים לפריפריה ותעזור במלאכת חינוך העולים. הלכה למעשה לא עזרו כל נסיונות השכנוע: בן-גוריון לא זז מעמדתו בכל תקופת כהונתו, אבל מרגע שפינה את כיסאו (1963 (ואת מקומו תפס לוי אשכול, החלה הטלוויזיה הישראלית לקרום עור וגידים.

ערוץ הטלוויזיה הראשון בישראל נקרא בראשית דרכו "נאמנות הטלוויזיה הלימודית". השידורים התקיימו בשעות הבוקר בלבד וכללו תכניות חינוכיות שנועדו להקרנה ב-33 בתי הספר שבהם היו מקלטי טלוויזיה. באותן שנים הגידול במספר מקלטי הטלוויזיה בישראל היה חסר תקדים. בשנת 1968 כבר נספרו בישראל כ-30 אלף מקלטי טלוויזיה. לא מדובר היה במעריצי הערוץ החינוכי. הרוכשים היו בעיקר ישראלים דוברי ערבית (עולים חדשים וערבים אזרחי ישראל), שנהנו משפע של ערוצים שהפעילו מדינות ערב השכנות.

בממשלה עלה חשש מתעמולה אנטי ישראלית שמוקרנת בערוצים הללו, ולכן הוחלט כי יש להקים ערוץ טלוויזיה שייתן מענה תעמולתי הולם. וכך, ביום העצמאות של שנת 1968, כשנתיים לאחר הקמת הטלוויזיה החינוכית, פתח גם הערוץ הראשון את שידוריו. שידור הפתיחה שלו היה מהמצעד הצבאי של צה"ל, וחלק משידוריו היה בערבית. הטלוויזיה החינוכית, לעומת זאת, המשיכה בשלה. היא נמנעה מלעסוק בסוגיות אקטואליות, והתרכזה בתכנים חינוכיים בלבד. כה רגישים היו שם להטיה פוליטית, עד שאפילו שיר הפתיחה של תכנית לימוד אנגלית, "Here we are at the Dizengoff Circle", שונה כדי לא לפגוע ברגשות ילדים שאינם גרים בתל אביב, הפך ל- ."Here we are at the center of town"

בקיץ 1978 אנשי החינוכית הגיעו למסקנה המתבקשת שבמהלך החופש הגדול בני נוער אינם מעוניינים בעוד שיעור מתמטיקה, והחליטו על הקמת מגזין קליל לנוער, שישודר בשידור חי, וייקרא "זהו זה". זו הייתה תכנית שזכתה לרייטינג חסר תקדים והביאה אחריה לשינוי תפיסת הערוץ את עצמו. במלחמת לבנון הראשונה נפרץ מחסום נוסף, כשהערוץ החל לשדר שידורי אקטואליה. זה החל בשידור ד"שים של חיילים מהחזית ואז מהדורת חדשות המדווחת על המתרחש. שמה של תכנית החדשות הזו, 'שלום הגליל', שונה ל'ערב חדש', המשודרת עד היום.

"תיתכן תועלת חינוכית, אבל למעשה לרוב היא נזק חינוכי." – על הרעיון להקים טלוויזיה בישראל, יומן בן-גוריון 23.2.1962

הידעת?

הטלוויזיה בישראל שידרה בשנות השבעים בשחור-לבן, למרות שהטכנולוגיה לשידור צבעוני הייתה קיימת מיומה הראשון. בתקופה זו הופעל "מחיקון", שנועד למנוע מאזרחי ישראל לצפות בשידורים בצבע גם מהמדינות השכנות. הסיבה לכך הייתה כפולה: הן מתוך רצון לצמצם את הפער בין עשירים לעניים, והן כדי להימנע מיבוא של טלוויזיות צבעוניות.

שאלה לדיון

מה דעתכם על הסכנות שעליהן הצביע בן-גוריון, והאם בדיעבד הייתם נוהגים כמוהו?