יהודה ליב (לאו) פינסקר (1891-1821)

קווים לדמותו ופועלו

חיבור ה"אוֹטוֹאֶמַנְצִיפַּצְיָה" (שחרור עצמי)

את מקומו המרכזי בתולדות הציונות קנה יהודה לייב פינסקר, רופא יהודי מן העיר אוֹדֶסָה שבדרום רוסיה, הודות לחיבורו: 'אוטואמנציפציה' (שחרור עצמי). חיבור זה יצא לאור בחוברת צנומה, שפרסם בעילום שם בשנת 1882, בהיותו כבן 60, בשפה הגרמנית.
בחיבורו טען פינסקר שבמקום להמתין באופן סָבִיל (פָּסִיבִי) לקבלת שוויון זכויות במדינות מושבם או להמתין לביאת המשיח, על היהודים לפעול לשחרור עצמי. את הפעולה הזאת יש לעשות באמצעים הבאים: גיבוש מחדש של זהות לאומית יהודית ומציאת טריטוריה נפרדת ליהודים, שבה יוכלו להקים לעצמם מדינה ולקיים חיים מלאים של לאום יהודי.
בתוך זמן קצר התגלתה זהות המחבר עלום השם, ופינסקר נקרא לעמוד בראש תנועת 'חיבת ציון'. חיבורו היה מאז לאחת מאבני היסוד של המחשבה הלאומית היהודית. הוא תורגם לכ-20 שפות ויצא לאור בכ-90 מהדורות.

על שנאת היהודים

פינסקר, אשר, כאמור, היה רופא, ניתח בחיבורו את השאלה היהודית במונחים מעולם הרפואה ורפואת הנפש. את חוסר רצונם של היהודים בגולה להגיע לקיום לאומי ואת כפירתם בצדקת הכיוון הזה, הוא ראה כמחלה, הדומה לחוסר רצונו של חולה אנורקסיה1 לאכול, על אף שבכך הוא מסכן את חייו.
גם את יחסו של העולם אל היהודים הוא תיאר במונחים של מחלה. את שורש המחלה הזאת זיהה בפער, שנוצר בין חורבן מדינת היהודים בעת העתיקה והגליית העם מארצו (שהיו אמורים לחסלו כעם), לבין המשך קיומו של העם בגולה. וכך כתב:

"בין האומות החיות כיום עלי אדמות ניצבים היהודים כאומה שמתה זה מכבר. עם אובדן ארץ אבותם אבדה להם עצמאותם ונידונו להתפוררות, שאינה תואמת את מהותו של גוף חי ומאוחד. מדינתם, שהוחנקה בחוזק ידו של השלטון הרומאי, נעלמה לעיני העמים, אך לאחר שהעם היהודי נואש מקיומו המדיני-הגופני, מישותו הפוליטית, לא יכול הוא, למרות זאת, להיכתב לכליון מוחלט, לא חדל הוא להתקיים כאומה מבחינה רוחנית. העולם ראה בעם הזה דמות מבעיתה של בר-מינן, המתהלך בין החיים. תופעת רפאים זו של מת מתהלך, של עם ללא אחדות של גוף ואיברים, ללא קשר לארץ מיוחדת, שאינו חי עוד ובכל זאת מתהלך בין החיים; דמות מוזרה זו, שאין כמעט למצוא דוגמתה בהיסטוריה, לא לפניה ולא אחריה, אי אפשר היה שלא תעורר בדמיון העמים רושם זר ומשונה. ואם אימת הרוחות היא דבר שבטבע האדם ואף מוצאת הצדקה מסוימת בחייה הנפשיים של האנושות – מה פלא, אם היא באה לידי ביטוי חזק גם למראה אומה מתה-חיה זו?
האימה מפני רוח הרפאים היהודית נשתרשה ונתחזקה במשך דורות ומאות בשנים. אימה זו הביאה לידי משפט קדום, וזה יחד עם עוד גורמים אחרים, שידובר עליהם להלן, הכשיר את הקרקע לשנאת היהודים (יודופוביה).
ביחד עם כל שאר ההזיות הבלתי מודעות, דמיונות השווא, האינסטינקטים והנטיות המיוחדות (אידיוסינקרסיות) קנתה לה היודופוביה זכות אזרח מלאה בקרב כל עמי-העולם, שעמהם באו היהודים במגע. היודופוביה היא בת מינה של הדמונופתיה, באותו הבדל, שצל הבלהות היהודי הפך לקניין של כל המין האנושי ולא רק של עמים בודדים, וכן אין הוא, כצללי בלהות אחרים, חסר-ממשות, אלא עשוי הוא בשר ודם וסובל מכאובים ללא-נשוא מהפצעים, הנגרמים לו על ידי ההמונים הנבעתים, המדמים לראות בו סכנה לעצמם.
היודופוביה היא מחלת נפש (פסיכוזה), בתור פסיכוזה עוברת היא בירושה, ובתור מחלה תורשתית מזה אלפיים שנה אין היא ניתנת לריפוי."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 39 – 40

היהודי הצטייר כמת-חי, רוח רפאים מהלכת, חסרת שורשים וקשר למולדת אחת, והוא גרם לעמים למחלה שהתבטאה בדחייה מפניו. פינסקר נתן למחלה זאת הגדרה מדעית: יוּדוֹפוֹבְּיָה (שנאה ליהודים, הנובעת מפחד). וכך כתב:

"בין האומות החיות כיום עלי אדמות ניצבים היהודים כאומה שמתה זה מכבר. עם אובדן ארץ אבותם אבדה להם עצמאותם ונידונו להתפוררות, שאינה תואמת את מהותו של גוף חי ומאוחד. מדינתם, שהוחנקה בחוזק ידו של השלטון הרומאי, נעלמה לעיני העמים, אך לאחר שהעם היהודי נואש מקיומו המדיני-הגופני, מישותו הפוליטית, לא יכול הוא, למרות זאת, להיכתב לכליון מוחלט, לא חדל הוא להתקיים כאומה מבחינה רוחנית. העולם ראה בעם הזה דמות מבעיתה של בר-מינן, המתהלך בין החיים. תופעת רפאים זו של מת מתהלך, של עם ללא אחדות של גוף ואיברים, ללא קשר לארץ מיוחדת, שאינו חי עוד ובכל זאת מתהלך בין החיים; דמות מוזרה זו, שאין כמעט למצוא דוגמתה בהיסטוריה, לא לפניה ולא אחריה, אי אפשר היה שלא תעורר בדמיון העמים רושם זר ומשונה. ואם אימת הרוחות היא דבר שבטבע האדם ואף מוצאת הצדקה מסוימת בחייה הנפשיים של האנושות – מה פלא, אם היא באה לידי ביטוי חזק גם למראה אומה מתה-חיה זו?
האימה מפני רוח הרפאים היהודית נשתרשה ונתחזקה במשך דורות ומאות בשנים. אימה זו הביאה לידי משפט קדום, וזה יחד עם עוד גורמים אחרים, שידובר עליהם להלן, הכשיר את הקרקע לשנאת היהודים (יודופוביה).
ביחד עם כל שאר ההזיות הבלתי מודעות, דמיונות השווא, האינסטינקטים והנטיות המיוחדות (אידיוסינקרסיות) קנתה לה היודופוביה זכות אזרח מלאה בקרב כל עמי-העולם, שעמהם באו היהודים במגע. היודופוביה היא בת מינה של הדמונופתיה, באותו הבדל, שצל הבלהות היהודי הפך לקניין של כל המין האנושי ולא רק של עמים בודדים, וכן אין הוא, כצללי בלהות אחרים, חסר-ממשות, אלא עשוי הוא בשר ודם וסובל מכאובים ללא-נשוא מהפצעים, הנגרמים לו על ידי ההמונים הנבעתים, המדמים לראות בו סכנה לעצמם.
היודופוביה היא מחלת נפש (פסיכוזה), בתור פסיכוזה עוברת היא בירושה, ובתור מחלה תורשתית מזה אלפיים שנה אין היא ניתנת לריפוי."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 39 – 40

לדעתו של פינסקר, מכיוון ששנאת היהודים היא מחלת נפש, ולכן היא אינה הגיונית, אין להאמין ואין לקוות כי העמים יסכימו – מכוח ההיגיון – להעניק ליהודים אמנציפציה, שוויון זכויות אזרחיות ושילוב בחברותיהם. במונח 'אוטואמנציפציה' (שחרור עצמי), סתר פינסקר את אמונתם ואת שאיפתם של היהודים המשכילים, שלאחר כ-100 שנות קיומה של תנועת ההשכלה היהודית, הם יוכלו להתערות בחברה הכללית.

דיוקנו של פינסקר

פטריוט רוסי שעבר מהפך אידאולוגי

פינסקר החל את דרכו כפטריוט רוסי ומעורה בחברה הרוסית הכללית, והוא אף דגל בשילוב היהודים בארצות מושבם, תוך קבלת אמנציפציה. הוא אפילו פעל רבות להפצת השכלה כללית ורוסית בקרב יהודי רוסיה, כדי להקל על שילובם בחברה הרוסית. אם כך, מה הביא אותו לכתוב ולפרסם את ה'אוטואמנציפציה'?
כדי להשיב על כך, צריך להתוודע לתולדות חייו, ולהבין כיצד חונך, מה למד, במה האמין, ובעיקר – מה אירע בתקופתו, אשר גרם לו לגבש פתרון כה חדשני לשאלת היהודים.

תולדות חייו

יהודה לייב פינסקר נולד בשנת 1821 בעיירה טומשוב אשר בפולין הרוסית. בעודו ילד, כבן 5, עברה משפחתו לאודסה, עיר נמל חדשה בדרום רוסיה, חלוצת ההשכלה בקרב יהדות רוסיה. בבגרותו יעשה כאן את עיקר פעילותו הציבורית.
בשנת 1826 יסדה הקהילה היהודית באודסה את בית-הספר היהודי המודרני הראשון ברוסיה. בין מייסדיו היה אביו של יהודה לייב, שהיה מורה ללימודי יהדות במוסד, והוא הביא לשם את בנו.
בסיימו את לימודיו בבית-הספר שלט כבר יהודה לייב בשתי שפות: רוסית וגרמנית, וידיעתו בעברית הייתה מועטה. מכאן ואילך המשיך את לימודיו במסגרות רוסיות כלליות בלבד, ובכך, למעשה, תם חינוכו היהודי הרשמי.
בתחנת לימודיו הבאה, בית-ספר תיכון רוסי, למד בעיקר על רוסיה – את שפתה, את ספרותה ואת תולדותיה. את לימודיו הגבוהים הוא החל במשפטים באוניברסיטת אודסה. הוא הוכשר להיות עורך דין, אך בהיותו יהודי נאסר עליו בחוק המדינה לעבוד במקצוע זה. פינסקר הצעיר עבר לאוניברסיטת מוסקבה, ושם השלים את לימודי הרפואה.
לאחר שובו לאודסה בשנת 1849 התמנה לכהונת הרופא הראשי בבית-החולים העירוני בעיר, ובמהרה התפרסם כרופא גדול וכאדם אציל נפש. פינסקר של העת ההיא האמין בכל מאודו שהמשטר הרוסי יהפוך לבסוף למלוכה חוקתית, אשר בה יזכו היהודים לשוויון זכויות. לכן הוא הזדהה כפטריוט רוסי.
בשנת 1854, באמצע 'מלחמת קְרִים' בין רוסיה לתורכיה (1853–1856), פרצה בצבא מַגֵפָה של מחלת הטִיפוּס. פינסקר התנדב לצאת למלחמה ולטפל בחיילים. על כך זכה בעיטור כבוד מידי הצאר, נִיקוֹלַאי הראשון – מחווה נדירה כלפי יהודי בעת ההיא.
בשנים 1860–1862 יסדו באודסה משכילים יהודים, שני שבועונים יהודיים ברוסית: 'רָזְסְוִויט' (שַׁחַר) ו'סִיוֹן' (צִיוֹן). היו אלה ראשוני העיתונים היהודיים-רוסיים. המייסדים היו דוברי רוסית, חניכי בתי-הספר הרוסיים.
מעל דפי העיתונים האלה החל פינסקר את פעילותו הציבורית: במאמרים שפרסם בעילום שם, הוא התגלה כיהודי בעל הכרה ובעל כבוד עצמי. אמנם, לדעתו, על היהודים לראות ברוסיה את מולדתם, ולסגל להם את שפתה ותרבותה, אבל עליהם גם לשמר את זהותם היהודית הייחודית.
בשנת 1863 הוקם באודסה סניף של 'חברת מפיצי השכלה ליהודי רוסיה' – אגודה יהודית, שנוסדה בעיר הבירה פֶּטֶרְבּוּרְג. ופינסקר, שדגל בהשכלה כללית ליהודי רוסיה, בלימודים של ילדי ישראל בבתי-ספר רוסיים כלליים ובהשלטת הלשון והתרבות הרוסית בכל תחום מחיי היהודים, נמנה על מייסדיה והיה לרוח החיה שלה.

הַפְּרָעוֹת באוֹדֶסָה

הביאו למפנה בחייו
בשנת 1871 פרצו באודסה פְּרָעוֹת (פּוֹגְרוֹם). המוני פורעים פרצו אל משכנות היהודים, ביצעו שוד והרס, שדדו למעלה מאלפיים בתים וחנויות, החריבו שני בתי-כנסת גדולים במרכז העיר, והשליכו לרחוב את ספרי התורה ורמסו אותם. חיי היהודים ורכושם היו להֶפְקֵר. רק ביום הרביעי לפרעות החלו השלטונות המקומיים לפעול להשקטת המצב.
הפרעות זעזעו את חבורת המשכילים היהודים באודסה, ובמיוחד את פינסקר. מאז הלכה והתערערה אצלו האמונה, שמן ההשכלה תצמח ישועה למצוקה היהודית. במשך תקופה ממושכת הסתגר בתוך עצמו וחדל מכל פעילות ציבורית.
באפריל 1881, כעשור לאחר הפוגרום באודסה ושבועות מספר לאחר רצח הצאר הרוסי, אלכסנדר השני, פרצו ברחבי רוסיה שוב, ובעוצמה רבה מבעבר, פרעות ביהודים ברחבי דרום רוסיה. פרעות אלה נודעו בשם 'סוּפוֹת בַּנֶגֶב'. כ-160 קהילות יהודיות הותקפו. בכל מקום עברו על משכנות היהודים מעשי שוד והרס, מכות קשות, רצח ואונס.
בחודש מאי הגיעו הפרעות אל העיר אודסה, על 100,000 היהודים שחיו בה. אל הפורעים, שבאו בעיקר משכבות עניות, הצטרפו עתה גם אנשים משכבות בעלות השכלה ועמדה ציבורית. שלהוב היצרים הגיע אל דפי עיתונים מפורסמים, והוא אף זכה לתמיכת גורמים ממשלתיים.
במשך כל זמן הפרעות עמדה המשטרה מן הצד, והתערבה רק כשהיהודים ניסו לארגן הגנה עצמית. שוב לא היה ניתן לטעון כי הפרעות ביהודים הן התפרצויות מקריות של דלת העם. רק בסוף חודש יולי, לאחר שהדי הפרעות זעזעו את דעת הקהל בעולם במערב אירופה, נקטו השלטונות את האמצעים הנדרשים להפסקת הפרעות.

שבר קשה ביהדות רוסיה

הפְּרָעוֹת גרמו לשבר קשה ביהדות רוסיה: הדרכים התמלאו בהמוני פליטים, אשר תרו אחר מקום מבטחים; החלה הגירה רחבת היקף, בעיקר למערב אירופה ולארצות הברית; אך רבים נשארו בדרכים, לעתים תקועים במקומות ריכוז בהמתנה לישועה; ורבים אחרים הוחזרו אל המקומות, שמהם נמלטו מאימת האוכלוסייה המקומית. יתר על כן: לאחר שוך גל הפרעות, החל השלטון הצארי להשליט גל של צווים ושל איסורים כלכליים נגד היהודים.
כל ההתרחשויות הקשות האלה חוללו מפנה יסודי ביהדות רוסיה. רבים החלו לחוש כי האדמה הרוסית בוערת מתחת לרגליהם, וכי אין עוד עתיד ליהודים שם. אולם הפעולות שנעשו היו מצומצמות, והן נועדו ל"כיבוי שרפות" ולמציאת פתרונות מידיים למצוקה היהודית ברוסיה.
רק מעטים החלו לחשוב על פתרונות מן השורש לשאלת היהודים, ופינסקר היה מן הבולטים שבהם. לא זו בלבד שהבשילה בקרבו ההכרה כי ההשתלבות בעם הרוסי אין לה כל סיכוי, אלא שרדיפות היהודים ברוסיה שימשו לו מנוף לניתוח מצב היהודים בעולם כולו. פינסקר הסיק מכך כי אין פתרון לבעיית היהודים בגלות זולת פתרון לאומי: הקמת ארץ משלהם שבה לא עוד ירדפום, ושממנה לא עוד יגרשום.
בקיץ 1881, זמן קצר לאחר הפְּרעות סופות בנגב, התקיים בוועד של 'חברת מפיצי השכלה' דיון על תמיכת הוועד בסטודנטים מעוטי יכולת. במהלך הדיון קם פינסקר לפתע והטיח בנוכחים כי במקום להושיע את העם המוכה והנרדף, הם משתעשעים בהפצת השכלה. בסערת רגשותיו הוא הצהיר על עזיבתו את החברה.
בכך תם בחייו פרק המאבק להשכלה לעמו.

ראשית פעילותו למען אוטואמנציפציה

מעתה החל בחייו פרק חדש: פינסקר הקדיש את עצמו עד תום לפעילות למען פתרון לאומי לעם ישראל. תחילה יצא למסע במערב אירופה. הוא קיווה ששם היהודים, אשר קיבלו כבר שוויון זכויות ואף זכו בהישגים מרשימים ובכוח השפעה במדינותיהם, יוכלו לתמוך ברעיונו. אולם בפגישותיו עם יהודים בולטים בווינה, בפריס ובלונדון, התברר לו כי הם עדיין מאמינים בקיום יהודי בגולה, במסגרת האמנציפציה, כפתרון לשאלת היהודים.
פינסקר חזר לארצו, ובספטמבר 1882 השלים את כתיבתה החיבור 'אוטואמנציפציה'. בחיבור זה הוא אפיין את אומללות הקיום היהודי בגולה, ניתח את הבעיות המבניות המנציחות אומללות זאת, וכפר באמונה שאמנציפציה תפתור בעיות אלה. במקום זה הוא הציע את 'אוטואמנציפציה', שחרור עצמי, וריכוז היהודים בארץ משלהם, כפתרון היחידי לשאלה היהודית.
לפינסקר, שראה את העיקר במציאה של ארץ מקלט ליהודים – ללא דיחוי, עדיין לא הייתה דעה מגובשת באשר למקומה של ארץ זאת. כמי שלא קיבל חינוך יהודי מסורתי, ואשר בעבר דגל ברוסיה כמולדת ליהודיה, הוא לא חייב את הקמתה של מדינה ליהודים דווקא בארץ-ישראל. ארץ זאת נמנית בחיבורו על שני המקומות אפשריים. האפשרות הנוספת הייתה אמריקה.
על כך כתב אחד-העם במאמר הספד לפינסקר:

"בעצם וראשונה היה פינסקר רק 'לאומי', חובב עמו, ומתוך חיבתו זו נולד בו רעיון ה'אבטוֹאֵימַנציפּציא', מתחילה בלי כל יחס לחיבת ציון, ורק אחרי כן, כאשר האמין לראות באגודות חובבי־ציון הצעד הראשון להתגשמות רעיונו זה, התחבר גם הוא אליהם. לוֹ, לאיש שחוּנַך מנעוריו על ברכי הספרוּת האירופית, זרה הייתה האהבה העמוקה לארץ אבותינו, אהבה שאינה תלויה בדבר, אשר אנחנו, חניכי המקרא והתלמוד, מרגישים בלבנו מראשית ילדותנו. […] אלה דבריו במחברתו. […] רק כברת ארץ גדולה דרושה לנו, אשר לנו תהיה ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה."

מתוך: "אבן למצבה", קובץ פרדס, א, אודיסה, 1891

אסיפת קטוביץ (1884) I במרכז התמונה יושבים פינסקר והרב שמואל מוהליבר.

פינסקר מותקף ממזרח וממערב, ממגוון חוגים ומנימוקים שונים

החיבור של פינסקר, 'אוטואמנציפציה', עורר תגובות שונות ומגוונות. היהדות במערב אירופה, שנאבקה מאז ימי המהפכה הצרפתית למען אמנציפציה והמשיכה לתלות בה את כל תקוותיה, ראתה ברעיון התחייה הלאומית היהודית של פינסקר התנערות מן החזון הליברלי. במרכז הרעיון הליברלי בלט חזון הקִדמה של החברה האנושית וניצחונה על משפטים קדומים ועל שנאת עמים, חזון אחווה כלל אנושית בין בני דתות שונות ובין עמים שונים. גם חלק מיהודי רוסיה שללו את פתרונו הלאומי של פינסקר. בין המתנגדים לרעיונותיו היו משכילים שעדיין האמינו בהשתלבות בחברה הרוסית, וכן גם היהודים האדוקים שומרי המצוות. אלה ראו בפעולה לקידום פתרון לאומי כפירה ברעיון ההמתנה הסְבִילָה (פסיבית) לבוא הגאולה.

פינסקר ו"חובבי ציון" מתמזגים

אך היו גם תגובות אחרות לחיבור של פינסקר. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 נפלו רעיונותיו של פינסקר על קרקע פורייה בקרב אגודות 'חובבי ציון'. אגודות אלה צצו כפטריות אחרי גשם הפְּרעות ברחבי רוסיה ואף מחוצה לה, והן פעלו למען הקמת התיישבות יהודית בארץ-ישראל.
לאחר מאמצים רבים שכנעו חברי האגודות את פינסקר להתגייס למגמה החדשה הזאת ולאחד את כלל האגודות לתנועה אחת משותפת. מעתה היה פינסקר לחובב ציון פעיל, שמטרתו הייתה להקים התיישבות יהודית לא בכל מקום אפשרי אלא רק בארץ-ישראל.
תחילה הוא השתתף בהקמת אגודת חובבי ציון באודסה בשם זרובבל, ואף עמד בראשה. בהמשך פעל להפיכת החוג של אודסה למרכז לפעילות חובבי ציון. ולבסוף – בנובמבר 1884 – עשה למען כינוס ועידה בעיירת הגבול הגרמנית קָטוֹבִיץ. בכינוס זה השתתפו נציגי אגודות חובבי ציון מרוסיה וממקומות נוספים: גרמניה, צרפת ואנגליה. הם ייסדו את תנועת 'חיבת ציון', ופינסקר נבחר לעמוד בראשה.
בן 63 היה פינסקר, כשנטל לידיו את הנהגת התנועה, והחל לפעול להפצת רעיון חיבת ציון ברחבי רוסיה במרץ רב ובמסירות למופת. אך הוא נאלץ הוא להתמודד עם קשיים עצומים, ובהם:

1. חשש מפני השלטון של הצאר הרוסי , אשר לא אהד התעוררות לאומית יהודית.
2. אכזבה מן היהדות של מערב אירופה, אשר לא תרמה תרומה של ממש לתנועה.
3. קשיי תקציב מתמידים והתקפות מצד חוגים יהודיים אחרים, כולל בתוך התנועה עצמה, ומצד הציבור האדוק, אשר ראה בו פורק את עוֹל הדת.

הסוף

לבסוף הסתלק פינסקר מכל פעילות ציבורית, מיואש ותשוש מבחינה פיזית ונפשית. הוא נפטר בחודש כסלו, שנת תרנ"ב (דצמבר 1891). בתמוז תרצ"ד (יוני 1934) הובא ארונו ארצה, והוא נטמן בהר הצופים.
למרות הקשיים והאכזבות, הצליחה התנועה שבהנהגתו לבסס מוקדים בהתיישבות היהודית החדשה בארץ-ישראל, ולהשפעתה החינוכית של התנועה נודע תפקיד חשוב בהתפתחות המחשבה והמעשה הציוניים בהמשך. בתקופה זאת, שבה רבים בחרו להגר אל העולם החופשי, או להשתלב בתנועות מהפכניות רוסיות, הציעה הפעילות הצנועה של תנועת 'חובבי ציון' דרך שלישית לצעירים היהודים ברוסיה.

מתוך משנתו

השפעות חיצוניות

נגד האמנציפציה – ביקורת מרכזית הייתה לפינסקר על האמנציפציה. לדעתו, האמנציפציה הייתה רק פעולה משפטית, הגיונית וקרה, ולמעשה, לא התרחשה אמנציפציה חברתית, רגשית ולבבית. וכך כתב:

"הגרמני הגאה על גרמניותו, הסלבי, הקלטי – אף אחד מהם אינו מודה, שהיהודי, בן-המוצא השמי, הוא איש כערכו. ואף אם, בתור אדם משכיל, יגלה נכונות להעניק ליהודי את כל הזכויות האזרחיות, גם אז לא יגיע לעולם לידי כך, שישכח בבן ארצו זה את היהודי שבו. האמנציפציה החוקית של היהודים היא נקודת השיא של ההישגים של המאה שלנו. אבל אמנציפציה חוקית זו עדיין איננה האמנציפציה החברתית, ועם חקיקתה של זו הראשונה עדיין רחוקים היהודים מלהיות משוחררים מן ההפליה שבמעמדם החברתי המיוחד.
האמנציפציה של היהודים מוצאת, כמובן, את צידוקה בכך, שהיא הינה תמיד צו של ההיגיון, של הצדק ושל האינטרס הכללי במובנו הנכון, אך לעולם לא ייתכן לראותה כגילוי ספונטני של הרגש האנושי. וכיוון שהתהוותה אין לזוקפה בשום פנים לזכותו של הרגש הפנימי (הספונטני) של העמים, לכן גם בשום מקום איננה מובנת מאליה, ובשום מקום לא היכתה שורשים כה עמוקים, שלא יהיה עוד צורך לדבר עליה. איך שהוא, בין אם האמנציפציה ניתנה מתוך דחף פנימי ובין אם מתוך שיקולים כלשהם, נשארת היא בכל זאת בחינת מתנה שברוחב לב לעם קבצנים עני ומושפל, שמרצון או באי רצון משליכים לו נדבה מופלאה; לעם קבצנים זה, שלמרות הכל לא ברצון נאותים לאכסנו בתוכם. כי על כן אי אפשר לרחוש אהדה, או אמון לקבצן נודד וחסר מולדת. אל לו ליהודי לשכוח, שאת לחם חוקה של זכות האזרח צריכים אחרים להעניק לו. אות הקלון, הדבק בו בעם הזה, הכופה עליו בקרב העמים בדידות שאין לקנא בה ביותר, לא יוכל להימחק ע"י שום שיווי מעמד רשמי, כל עוד יוסיף העם הזה לברוא, בהתאם לאופיו, אנשים נעים ונדים; כל עוד לא יוכל לזהות את עצמו, מאין בא ולאן הוא הולך; כל עוד ישתמטו היהודים עצמם מלדבר בחברה "ארית" על מוצאם השמי, ובאי רצון ייזכרו בכך על ידי אחרים; על עוד מרדפים, סובלים, מגוננים או משחררים אותם."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 43

זאת ועוד: כל זמן שהאמנציפציה ניתנת ליהודים על-ידי אחרים כמתנה לעם, אשר אינו מסוגל להגדיר בביטחון את זהותו ואת ערכו – אין לה כל משמעות אמתית, שתביא לשינוי כלשהו:

"הגרמני הגאה על גרמניותו, הסלבי, הקלטי – אף אחד מהם אינו מודה, שהיהודי, בן-המוצא השמי, הוא איש כערכו. ואף אם, בתור אדם משכיל, יגלה נכונות להעניק ליהודי את כל הזכויות האזרחיות, גם אז לא יגיע לעולם לידי כך, שישכח בבן ארצו זה את היהודי שבו. האמנציפציה החוקית של היהודים היא נקודת השיא של ההישגים של המאה שלנו. אבל אמנציפציה חוקית זו עדיין איננה האמנציפציה החברתית, ועם חקיקתה של זו הראשונה עדיין רחוקים היהודים מלהיות משוחררים מן ההפליה שבמעמדם החברתי המיוחד.
האמנציפציה של היהודים מוצאת, כמובן, את צידוקה בכך, שהיא הינה תמיד צו של ההיגיון, של הצדק ושל האינטרס הכללי במובנו הנכון, אך לעולם לא ייתכן לראותה כגילוי ספונטני של הרגש האנושי. וכיוון שהתהוותה אין לזוקפה בשום פנים לזכותו של הרגש הפנימי (הספונטני) של העמים, לכן גם בשום מקום איננה מובנת מאליה, ובשום מקום לא היכתה שורשים כה עמוקים, שלא יהיה עוד צורך לדבר עליה. איך שהוא, בין אם האמנציפציה ניתנה מתוך דחף פנימי ובין אם מתוך שיקולים כלשהם, נשארת היא בכל זאת בחינת מתנה שברוחב לב לעם קבצנים עני ומושפל, שמרצון או באי רצון משליכים לו נדבה מופלאה; לעם קבצנים זה, שלמרות הכל לא ברצון נאותים לאכסנו בתוכם. כי על כן אי אפשר לרחוש אהדה, או אמון לקבצן נודד וחסר מולדת. אל לו ליהודי לשכוח, שאת לחם חוקה של זכות האזרח צריכים אחרים להעניק לו. אות הקלון, הדבק בו בעם הזה, הכופה עליו בקרב העמים בדידות שאין לקנא בה ביותר, לא יוכל להימחק ע"י שום שיווי מעמד רשמי, כל עוד יוסיף העם הזה לברוא, בהתאם לאופיו, אנשים נעים ונדים; כל עוד לא יוכל לזהות את עצמו, מאין בא ולאן הוא הולך; כל עוד ישתמטו היהודים עצמם מלדבר בחברה "ארית" על מוצאם השמי, ובאי רצון ייזכרו בכך על ידי אחרים; על עוד מרדפים, סובלים, מגוננים או משחררים אותם."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 43

התהליכים הפנים-יהודיים

נגד ההתבוללות ביהדות גרמניה – בשנת 1884 כתב פינסקר שמַכּת ההתבוללות ביהדות גרמניה עלולה להביא לחיסולה הגמור:

"התשחק לנו השעה לעורר עניין בקרב אחינו בגרמניה, בשביל להקים שם את המרכז ההכרחי? חוששני – שלא. אדמת החול של ברלין, חוששני, לא תצמיח לנו פרי הילולים. טירוף ההתבוללות לבש כאן צורה של מטמורפוזה ממש, ואם המצב הזה ימשך גם להבא, עלול הדבר להביא תוך יובל שנים לחיסולה של יהדות זו."

מתוך: מכתב לרב ד"ר יצחק רילף, 16.11.1884; יואלי, 155

מקום הטריטוריה וסוג המפעל

אם כן, לדעתו של פינסקר, הפתרון היחידי שעשוי להוביל לתיקון מצבם של היהודים טמון בהשתחררות עצמית, שפירושה ייסוד יישוב יהודי עצמאי, שבהמשך יהפוך למולדת לעם:

"עתידנו יישאר בלתי בטוח ורופף עד עולם, כל עוד לא יחול שינוי יסודי במצבנו הנוכחי. לא השוויית מעמדם האזרחי של היהודים במדינה זו או אחרת יש בה כדי להביא לשינוי זה, אלא אך ורק השתחררותו העצמית של העם היהודי בתור אומה, ייסוד ישוב יהודי עצמאי, אשר במרוצת הימים יהיה לנו לבית נאמן, לארץ מולדת."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 61

כאמור, תחילה טען פינסקר שאין להתעקש על שיבה לארץ האבות דווקא. הדבר החשוב ביותר, לדעתו, היה למצוא, בשלב ראשון, טריטוריה כלשהי ליהודים, שתהא ארץ משלהם ומקום מקלט לכל יהודי נרדף. וכך כתב:

"מסקנות אלה מיוסדות בראש וראשונה על ההכרה הנפוצה יותר ויותר, שבשום מקום אין אנו בבית ושסוף סוף צריך שיהיה לנו בית מולדת כלשהו, אם לא ארץ אבות משלנו…
עכשו שאנו מבקשים לנו בית מולדת בטוח, על מנת לחדול מחיי הנדודים הנצחיים ולהרים את כבוד אומתנו בעיני עצמנו ובעיני זרים, אל לנו קודם כל לחלום על קימומה של ארץ יהודה הקדומה. אל לנו לקשור מחדש את גורלנו באותו מקום, שבו נפסקו לפנים ונהרסו בחוזק יד חיינו המדיניים. משימתנו, אם רוצים אנו שתבוא פעם לידי התגשמות, צריכה להיות צנועה. גם בלאו הכי היא קשה למדי. לא ארץ "קדשנו" צריכה כעת להיות מטרת כסופנו, אלא ארץ שלנו. לשם כך אין אנו זקוקים אלא לכברת ארץ גדולה בשביל אחינו העניים, שתהיה לצמיתות רכושנו שלנו ושמתוכה לא יוכלו לנשלנו שום אדונים זרים. לשם נביא עמנו את הקדוש לנו מכל, שהצלנו מתוך הריסות ספינת מולדתנו הקדומה: את רעיון האלוהות ואת כתבי הקודש. משום שרק אלה הם אשר עשו את ארץ אבותינו הקדומה לארץ הקודש ולא העיר ירושלים או הירדן כשלעצמם. ואפשר שתוכל גם ארץ הקודש לשוב ולהיות לארץ שלנו. ואם כן – מה טוב; אבל בראש וראשונה מחובתנו לברר – ובכך בלבד תלוי הכול – איזוהי בכלל הארץ הפתוחה לפנינו ועם זאת גם מסוגלת לתת ליהודים מכל הארצות, החייבים לצאת מארץ מגוריהם, מקלט בטוח, בלתי מעורער ומפרנס את בעליו."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 57

ולאחר התלבטות בין שני יעדי הגירה עיקריים (ארץ-ישראל ואמריקה), בשנת 1883 – בהשפעת 'חובבי ציון' – נטה פינסקר , לכיוון ארץ-ישראל. וכך כתב:

"חייבים אנו, מרצון או באי-רצון, להתרגל, מתוך קשיות עורף, למחשבה, שיוטבע עלינו, חרף היותנו ילידי רוסיה, החותם הבלתי נמחה של זרים, שבמשך זמן רב עוד ייבצר מהם להתחבב על הבריות …
אנו, אגב, איתנים בתקוותנו, שבמרוצת הזמן יגיע העם הרוסי לדעה צודקת יותר עלינו. הזמן וההיסטוריה יוכיחו, שאכן לא היינו מיותרים במשפחה הרוסית. ברם, עד אשר יצא לאור דיננו, חייב עודף האוכלוסין שלנו למצוא לו מקום מקלט.
מי הוא שיעמוד לו לעודף אומלל שבאומללים זה? והיכן יימצא לו מקום מקלט?
על שאלות אלו אנשים נבונים מניעים כתף – אך ההמון הפשוט מצביע, ללא היסוסים – על ארץ-ישראל.
תופעה מוזרה! הקיבה הריקה תרה אחרי מָן מן השמים– מצוקת היאוש המרה נאחזת באידיאלים! …
לפי דעתנו אין האינסטינקט של העם שוגה. מאחורי ה"אידיאל" נשמעת זעקתו המציאותית הבלתי פוסקת: "תנו לנו להרוויח לחם צר בזיעת אפינו על אדמת אבותינו הקדושה!"."

מתוך: הקדמה לקובץ היהודי ברוסית, 'פלשתינה', פטרבורג, 1884; יואלי, 130

תכנית הפעולה

בתכנית האוטואמנציפציה נדרש פינסקר לפעולה מידית של "כיבוי שרפות". היה עליו לפעול ביחס לארצות שהיהודים היו נרדפים בהן, ובראש ובראשונה – רוסיה, כדי להקטין את הסיכוי להישנות הפרעות בטווח הזמן הקרוב. לשיטתו, הפְּרעות ברוסיה היו תוצאה של הישיבה הצפופה ב 'תחום המושב':

"בזמן האחרון נתנסינו נסיונות מרים מאוד ברוסיה. במדינה זו הננו מרובים מדי ומועטים מדי: מרובים מדי בגלילות הדרומיים-מערביים, ששם הישיבה ליהודים מותרת; מועטים מדי ביתר הגלילות, ששם ישיבתם אסורה. לו נתנה הממשלה הרוסית, ועימה כל האומה הרוסית כולה, את דעתם לכך, שחלוקה שווה של היהודים בכל רחבי המדינה, היתה מביאה אך ברכה למדינה כולה, ואילו הייתה נוהגת כלפינו בהתאם להכרה זו, כי אז לא היו מתרגשות כל אותן הרדיפות שעברו עלינו. …
בתנאים המובאים לעיל והבלתי ניתנים להשתנות – היינו כיום ואף נהיה בכל הזמנים הטפילים של החברה, הנופלים למעמסה על האוכלוסייה השלטת ולעולם לא יניחו את דעתה. ובייחוד לא ייתכן הדבר, משום שאנו, כנראה, רק במידה מועטת ביותר מסוגלים להתערב בין הגויים. אי לזאת, מחובתנו לדאוג לכך, שהעודף הבלתי מסוגל להתמזג מתוכנו יורחק ויועתק למקום אחר. אף אחד אינו חייב לדאוג לכך זולתנו."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 51 – 52

אם כך, יש לפעול להעברת יהודים מאזורים, שבהם הם יושבים בצפיפות גדולה ביותר, למקומות פחות צפופים:

"הגדולים והטובים שבכוחותינו – מומחים בשטח הכספים, המדע והמעשה, מדינאים ועתונאים – יצטרכו בתום לבב לתת יד זה לזה, על מנת לחתור למטרה המשותפת. זו תתבטא בעיקר ובראש וראשונה בכך: להשיג מקום מקלט בטוח ואיתן בשביל עודף האוכלוסין היהודים החיים כפרולטרים בארצות שונות ונופלים למעמסה על עם הארץ.
כמובן, אין כוונתנו להגירה כללית של העם. הריכוז המועט באופן יחסי של היהודים שבמערב, שמהווה אך אחוז בלתי ניכר בתוך האוכלוסייה הכללית ושאולי משום כך מצבו שם טוב יותר, ובמידה מסוימת אפילו התאזרח שם, יכול גם להבא להישאר, באשר הוא נמצא. אפילו באותם מקומות, ששם אין היהודים נסבלים על נקלה, יכולים בעלי היכולת להישאר. אבל קיימת, כפי שכבר אמרנו, נקודת רוויה מסוימת, שאותה אין היהודים רשאים לעבור, אם הם אינם רוצים להיות צפויים לסכנה של רדיפות, כמו ברוסיה, רומניה, מרוקו וכו'. עודף אוכלוסין זה, שהוא לטורח על עצמו ועל אחרים – הוא הוא אשר מעיר את חמת הגורל המר של העם כולו, ולמצוא מקום מקלט לעודף זה הגיעה עתה השעה הדוחקת האחרונה."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 57

הפתרון היסודי יותר, לטווח הרחוק יותר, הוא רכישת אדמה למפעל התיישבות לאומי:

"הבחירה של אדמת לאום צמיתה זו, אשר תתאים לכל הדרישות – צריכה לפיכך להיעשות בכל הזהירות ולהימסר למוסד לאומי מיוחד, לוועדת מומחים, שתורכב ע"י הדירקטוריון הלאומי. רק רשות עליונה כזאת תוכל, לאחר חקירות יסודיות ומקיפות, להוציא משפט שקול ולקבוע באיזו משתי היבשות ובאילו שטחים בהן יש לבחור באופן סופי.
רק אז, ולא קודם לכן – בשיתוף עם חבר בעלי הון, בתורת מייסדים של חברת מניות לעתיד לבוא – יקנה שם הדירקטוריון כברת אדמה, שעליה יוכלו במרוצת הימים להתיישב מיליונים אחדים יהודים. …
את האדמה הקנויה צריך יהיה לחלק במדידה, בפיקוח הדירקטוריון, לחלקים קטנים, אשר בהתאם לתנאי המקום ייתכן להקצותם לעיבוד חקלאי, לבנייה או לתעשייה. כל חלקה מסוייגת בהתאם לתעודתה (חקלאות, בית וגן, בית עירוני, בית חרושת וכו') תהווה יחידת קרקע, שתימסר לכל דורש לפי בחירתו.
לאחר ביצוע המדידה ופרסומן של מפות מפורטות, לרבות תיאור ממצה של הקרקע, יימכרו מקצת מהחלקות ליהודים בתשלום קצוב, שייקבע לפי מחיר הקנייה של האדמה כולה, ואולי בהעלאת מחיר קטנה. הפדיון יחד עם הרווח יהיה שייך בחלקו לחברת בעלי ההון, ובחלקו יועבר לקופת סיוע שבהנהלת הדירקטוריון, לטובת מהגרים מחוסרי אמצעים. לשם ייסוד קופה זו יוכל הדירקטוריון להכריז גם על מגבית לאומית. אפשר לצפות בבטחה מראש, שבני עמנו, באשר הם, יקבלו מגבית כזאת בשמחה, ובשביל מטרה כה קדושה יזרמו תרומות גדולות ביותר."

מתוך: 'אוטואמנציפציה', 1882; יואלי, 59 – 60

בהמשך, עם ראשית פעילותו במסגרת 'חובבי ציון', המליץ פינסקר על הקמת התיישבות נרחבת וצפופה:

"מושבות נפרדות, שהוקמו באקראי, יישארו במקרה הטוב ביותר מה שהן היו בשעת הקמתן, זאת אומרת: מושבות סתם, שפריחתן או חורבנן לא יהיה להם כל ערך מבחינה לאומית. הכרח הוא להקים התיישבות נרחבת וצפופה, מרכז התיישבותי נרחב ומאוחד, שישא בחובו את הגרעין להתפתחות כבירה כל צדדית ושבגורלו תראה עצמה היהדות קשורה בקשר בל יינתק ובר קיימא."

מתוך: טיוטת מכתב ללב לבנדה, סביב 10.1883; יואלי, 125

הצביון הדתי – תרבותי

פינסקר התנגד לכך שבראש המדינה יעמדו אנשי דת. הוא תמך ברפורמה דתית מוסכמת ובמדינה שבה הרעיון הלאומי יאחד את העם על כל זרמיו:

"חייב אני לציין כאסון את עצם הרעיון, ולו יהא זה רק לשם ניסיון ודוגמה בלבד, בדבר הקמת אפיפיורות יהודית. את הרעיון הלאומי הטהור הנני מעמיד למשך תקופה ארוכה מעל לכל רעיון אחר. להגשמתו של הרעיון ההוא עשויה רפורמה מודרכת היטב לסייע במידה ניכרת, אך רק בשם הרעיון ההוא עשויה היא להביא לידי האיחוד ההכרחי, בשם ההתקדמות לקראת רגש כבוד עצמי, כמו גם לקראת יחס כבוד כללי כלפינו. היהודים מפוזרים ומפורדים בין העמים לא רק מבחינת המקום אלא מפורדים ומחולקים הם גם מבחינת השקפותיהם החילוניות והדתיות. הרעיון הלאומי מספק את הדבק הטבעי לאיחודם של כל היסודות השונים האלה. למענו יושיטו כל המפלגות השונות את ידיהן זו לזו ויגלו גם יתר נטייה לוויתורים הדדיים. בינתיים, זוהי המשימה של הדור שלנו, ואולי גם של הדור הבא."

מתוך: מכתב לרב ד"ר יצחק רילף, 30.1.1884; יואלי, 153

מקומו של 'האחר' היהודי

ועידת קטוביץ, אשר, כאמור, התקיימה בנובמבר 1884, הביאה משב רוח מרענן של פיוס ושל סובלנות בין הזרמים השונים ביהדות, והייתה, מבחינת פינסקר, נקודת מפנה שיש לשאוב ממנה אופטימיות לעתיד:

"… גרמה הפלגנות הדתית לאחדותנו הלאומית ולליכודנו נזק לאין שיעור. מבחינה זו עשתה ועידת קטוביץ רושם מרנין. נעים היה לראות, כיצד בשם קרבת הדם בלבד ברכו אנשי הקצוות שבחברה מנומרת זו זה את זה לשלום. הסובלנות ההדדית, שלה הייתי עד שם, הינה תופעה נדירה ביהדות ומשאירה מקום למחשבות רבות. הרגש הלאומי, שגרם לסובלנות זו, עשוי להביא לרפורמה נכונה בחיי הדת שלנו, וזו לאותה אחדות נכספת של תחייתנו הלאומית."

מתוך: מכתב לרב ד"ר יצחק רילף, 16.11.1884; יואלי, 155