יום העצמאות, חג בחברה הישראלית – תמונת מצב
מחשבות ורעיונות סביב יום העצמאות תשע"ג
מה בין חרדי אוכל בשר לבין חילוני צמחוני? מה בין חג מסורתי לחגיגה צבאית רועשת?
איך קצוות שונים יתחברו לכדי תמונה אחת של עם החוגג את יום עצמאותו ה 65?
תמונת מצב מקרית של שלושה אזרחים ואזרחית אחת במדינת ישראל שנת 2013.
להלן ארבעה פוסטים המתארים את החג ואת הלבטים שסביבו מארבע נקודות מבט שונות, אם כי לעיתים הדמיון והקירבה גדולים מן השוני.
כְּהִנְדֹּף עָשָׁן - ישראל לוי הכהן
החגיגות שלי, לעומת זאת, מתחילות במחשבה על החופש באמצע יום של חול, ומסתיימות חלקיק שנייה לאחר מכן, כשנופל לי האסימון שגם הילדים בחופש שנכפה עליהם ועלינו בידי משרד החינוך. אז מידי שנה אנו מתאספים אצל הוריי אשתי ל"על האש", כן גם אצלנו אוהבים להקריב קורבנות בשר, כשיום העצמאות משמש כסיבה למסיבה. בשל החופש של כולם מהעבודה. אנו בהחלט חוגגים ביום העצמאות, אך לא בהכרח את יום העצמאות.
איך נוצר חג? או למה אומרים הלל ביום הזכרון? - בועז בנבנישתי
שינוי זה גרם להרבה אנשים לתהות – האם ניתן לחלק בין היום הלאומי ליום הדתי. את היום הדתי נחגוג ביום הנכון ואילו את היום הלאומי ביום שבו קבעה מדינת ישראל את יומה. כלומר, נחלק את עמנו לשנים – אלו שחוגגים בה' באייר ואלו שחוגגים ב-ו' באייר. לכאורה רעיון עוואים אבל מאידך, מי שמע על חג שמציינים אותו בסממני אבל – יום זכרון. האם ביום ה' באייר, היום בו הוכרזה המדינה, ועם ישראל הקים לאחר אלפיים שנה את מדינתו – נתנהג כאילו הוא יום אבל, יום זיכרון, ולא נציין בתפילה את האירוע החשוב? לחלקנו ה' באייר אינו יום קדוש – אבל למי שהקים את המדינה ונלחם עליה – זה יום שלא ניתן לציין ביום אחר אלא רק בה' באייר.
כל הלילה על האש, טופו משתלט - אורן עמית
שתי דקות אחרי, שירן שברה את השקט. "למה רק צמחוני? גם ככה לא היה הרבה בשר".
לעומתה, נור, חשפה את הרקע ההיסטורי וגלתה לנו למה בכלל עושים על האש – מסתבר שבחצור הגלילית. בשנות החמישים. עולים ממרוקו ושאר תרבויות המזרח הגיעו למעברה. רוצים דווקא שם, כי שם קרוב לקברי צדיקים ורבנים. ובאותה שנה יצא שתאריך ההילולה של אחד מהצדיקים הגדולים, יצא בדיוק ביום העצמאות. אז מה עושים בהילולות? על האש! מאז ועד היום… יצא שאנחנו בכלל חוגגים הילולת עצמאות.
המצעד - סוזי רוסק-אושרוב
אחד הזיכרונות החזקים שלי, שהזמן שחלף לא הצליח לטשטש, הוא מצעד צה"ל הראשון שלי. השנה, אי שם באמצע שנות החמישים, המקום, תל אביב, במרפסת הקטנה של דודה מוכניצקה ברחוב אלנבי, המשתתפים, קבוצת ניצולי שואה, כולם עולים חדשים, אבא ואני, הנכדה הבכורה לאין סבתא וסבא, או כמו ששרידי המשפחה אהבו לציין, "התשובה שלנו להיטלר". אבא שלי היה ציוני, ואפילו שציון לא התעניינה בו במיוחד, ביקש להנחיל לי, כפטריוט אמיתי, תודעה היסטורית ולאומית עמוקה. לפנות בוקר, אחרי לילה שבו האורחים כמעט ולא עצמו עין, גם מהתרגשות וגם מתוך פחד שמא המרפסת עוד תתמוטט מהמשקל ומהדוחק, ירדו הדודה ואבא עם כמה כיסאות מתקפלים למטה, ותפשו מקום טוב בשורה הראשונה על שפת הרחוב, ליד החבל שמתחה המשטרה.