יש מים בנגב?

כבר בראשית ימי הציונות נדרשו מנהיגיה לענות על השאלה הפשוטה: מהיכן יגיעו המים לברזי מיליוני היהודים שעתידים היו להתיישב בארץ ישראל ולצינורות שישקו את השדות והגנים? לאורך ההיסטוריה נושא המים היה אחת הבעיות הגדולות של ההתיישבות כאן: לצד חורף גשום וסוער, ישנו קיץ ארוך ויבש. לצד כנרת ומעיינות בהר, ישנם אזורים צחיחים לגמרי. לראשי הציונות היה ברור שלא תקום מדינה יהודית ללא פתרון של בעיית המים, ובעיית המים לא תיפתר ללא השקעת משאבים חסרת תקדים. זהו סיפורו של המוביל הארצי.

מהנדס מים זר שהיה מזדמן למדינת ישראל בהקמתה יכול היה לתהות, מי תכנן את מפת ההתיישבות של ישראל כך שבעוד ששמונים אחוז ממקורות המים נמצאים בצפון, כמעט כל האוכלוסייה ממוקמת במרכז ובדרום?
מאמצים רבים הושקעו בתכנון העברת מים לאזורים שונים, כדוגמת קו המים לנגב, שתכנן מהנדס המים שמחה בלאס בשנות ה-40 של המאה הקודמת. עוד לפני הקמת המדינה הגיעו לארץ מהנדסי מים אמריקאים, אך במקום להתלונן על חוסר התכנון המשווע, הם הציעו הצעות לבניית תעלות שיעבירו מים ממקורות הירדן בצפון אל אוכלוסיית המרכז והדרום. התכניות זכו לשבחים מצד מנהיגים ציונים, אבל לאחר מלחמת העצמאות רוב מקורות הירדן נותרו מחוץ לשטח המדינה הצעירה.

אז עלה רעיון חדש ושאפתני הרבה יותר – לשאוב מים מהכנרת, בעומק 212 מטר מתחת לפני הים, ולהסיעם בתעלות ובצינורות לכל הארץ. אם לא די באתגר הטבעי של אגם מים מתוקים המצוי בקרקעית השבר הסורי אפריקני, הרי שבעיה נוספת הייתה ה"תחביב" הציוני להתיישב דוקא בפסגות ההרים. הדבר נבע בעיקר משיקולים של ביטחון, והגדיל מאוד את כאב הראש של מהנדסי המים הציונים.
העבודות להקמת המוביל הארצי, צינור מים שיוכל להעביר כמויות גדולות של מים מרחק של 130 ק"מ, החלו ב-1953 ,והן היו בקנה מידה שטרם נראה כאן. 000,4 פועלים, 5.2 מיליון ימי עבודה, והשקעה כלכלית שעמדה על סכום השווה ל-4 מיליארד שקל.

1 שנים עברו עד שטיפות המים הראשונות עשו את דרכן מהכנרת ועד למצפה רמון, וכדי שזה יקרה היה עליהן לעבור מסע לא פשוט כלל: המים נשאבו מתחתית הכנרת והוזרמו ל'אתר ספיר', תחנת כוח שהוקמה לצורך מטרה אחת – לדחוף את המים כ-450 מטר במעלה ההר. לאחר שהעלו את המים במעלה התלול, היה על המתכננים להתגבר על עוד כמה מכשולים. ראשית, עמדו בדרכם שני עמקי נחלים רחבים. תחילה חשבו להעביר את המים על פני גשרים, כפי שהיה נהוג בעבר, ואולם החשש מהפצצות ומפיגועים שעלולים להתמקד בגשרים הביא לחיפוש אחר רעיונות יצירתיים.

לבסוף הוחלט לחצוב בקיר שלצד העמק צינור רחב, והמים גלשו בו במדרון ועלו בעזרת חוק הכלים השלובים (השוואת גובה המים) אל הגדה השנייה של הנחל ללא צורך בהפעלת אנרגיה. בנייתו של מבנה זה, הקרוי 'גיחון', הייתה מסובכת במיוחד משום שקירות עמק נחל עמוד היו אנכיים בחלקם, והפועלים היו צריכים לחצוב בתנאים כמעט בלתי אפשריים. את המכשול הבא, גבעות הגליל התחתון, פתרו המהנדסים בעזרת חפירת מנהרות ששמרו על גובה תעלות המים. המפעל ההנדסי האדיר הזה הביא לפיתוח מואץ של חבלי ארץ שסבלו ממחסור במים, ובעיקר חיזק את החקלאות באזורים צחיחים.

בשנת 1996 זכה המוביל הארצי לעזרה משמעותית מכיוון בלתי צפוי: מכון השפכים של גוש דן, השפד"ן, הפך למכון טיהור מתקדם, המאפשר שימוש חוזר במימיו לצורכי חקלאות, וכיום מי השפד"ן מוזרמים בצינורו המוביל הארצי אל הנגב ומספקים כ-70% מצורכי המים לחקלאות שם. למעשה המים הללו מטוהרים ברמה המתאימה גם לשתייה, אך הם מגיעים רק לשדות ולא לברזי התושבים בגלל קושי של הציבור להתרגל לשתות מים שהיו פעם ביוב.

"ידעתי כי ללוס-אנג'לס מביאים מים מנהר קולורדו, ממרחק של 300 מיל. גם אנחנו נעשה זאתת." בן-גוריון, 13.3.1964 ,דבר

הידעת?

בשני העשורים הראשונים צרך משק המים רבע מתפוקת החשמל של מדינת ישראל. כה חמור היה המצב, עד כי בשעות העומס הפסיקו את שאיבת המים בחלק מהמשאבות מחשש שחברת החשמל לא תעמוד בצריכה.

שאלה לדיון

האם המדינה צריכה להשקיע משאבים כדי לספק מים ושירותים נוספים לכל יישוב, נידח ככל שיהיה, גם בעלות גבוהה במיוחד?