"לאהוב עד מוות" – סיפורה של זהרה

זהרה לביטוב הייתה אחת משתי הטייסות הראשונות של צה"ל, אבל בהיסטוריה הישראלית היא הייתה מוכרת לאורך השנים בעיקר כצלע אחת בצימוד "שמוליק של זהרה". סיפור אהבתם נחשב לאחד הגדולים במיתולוגיה הישראלית, מעין רומיאו ויוליה ישראלים. כיצד הפכו לכאלה ומה ניתן ללמוד מכך על האופן שבו אנו זוכרים גיבורות כמו זהרה?

זהרה לביטוב נולדה בקיבוץ קרית ענבים. היא התגייסה לפלמ"ח בגיל 19 והייתה מפקדת מבטיחה. בשנת 1946 היא יצאה לפעולת חבלה במסגרת ליל הגשרים. הפעולה הסתבכה, כמה מחבריה נהרגו לנגד עיניה, והיא עצמה נפצעה. לאחר האירוע היא פגשה בשמוליק קופמן, ששירת גם הוא בפלמ"ח, והם התאהבו. אחותו של שמוליק, שהייתה אסיסטנטית של אלברט איינשטיין, עזרה לשמוליק להשיג מלגת מחקר יוקרתית בארצות הברית. זהרה ושמוליק תכננו להשתחרר מהפלמ"ח, להתחתן ולנסוע ביחד – הוא יחקור והיא תלמד שם רפואה. אבל יום לפני השחרור נהרג שמוליק בתאונת אימונים. זהרה נותרה עם שבר גדול, אובדן ראשון ולא אחרון של אהוב.

לאחר ארבעה חודשים היא אזרה עוז ויצאה לבדה לארצות הברית בעידודו של אביו של שמוליק. היא למדה בפילדלפיה והייתה כה מרשימה עד שהוצע לה לעבור לאוניברסיטת קולומביה היוקרתית. אבל, כמו גיבורת סיפור מיתולוגי, דומה שהאלים התעללו בזהרה וגורלה היה קשור בגורל העם כולו. מלחמת העצמאות החלה וזהרה לא יכלה לעמוד מנגד כשכל חבריה נלחמים. היא החליטה לעזוב את הלימודים ולהצטרף לקורס טיס מזורז שנערך בקליפורניה עבור טייסים מארץ ישראל. בקורס פגשה את אהובה השני, אמנון ברמן. שניהם הגיעו לארץ בסער קרבות מלחמת העצמאות ושימשו כטייסים בחיל האוויר, שזה עתה קם.

ברמן נהרג ביולי 1948 כשמטוסו הופל במרכז הארץ, וזהרה כחודש אחריו. היה זה כשחזרה מביקור בירושלים. היא המריאה יחד עם טייס נוסף, ממנחת מטוסים מאולתר. כנראה שתקלה במטוס הסיטה אותו ממסלולו, והוא התרסק אל קיר מנזר המצלבה.

זהרה לביטוב לא היתה האשה הלוחמת היחידה במלחמת העצמאות וגם לא היחידה שנהרגה, אבל סיפורה היה אולי הידוע ביותר. מדוע דווקא סיפור זה? ראשית, היא הייתה הטייסת הראשונה בצה"ל, ושנית, היא הייתה דמות מוכרת ביישוב עוד בחייה. אבל נדמה שמה שגרם לסיפורה לקבל תפוצה גדולה ומימדים של מיתוס היה דווקא סיפור האהבה של שמוליק ושלה. שמותיהם הפכו למטבע לשון, לביטוי ל"אהבה גדולה". כיצד זה קרה?

את פרסום סיפורם יש לזקוף למפעל ההנצחה שהקים אביו של שמוליק, יהודה קופמן, ששינה את שמו לאבן שמואל. הוא היה היסטוריון ודמות ציבורית מוכרת בחיי התרבות בישראל. כבר בסוף המלחמה הוא הוציא ספר מעזבונו של בנו, ובו מכתבי האהבה שכתב לזהרה. לא חלפו שלוש שנים וספר מכתביה של זהרה יצא לאור גם הוא ונחטף מיד עם צאתו. תרמה להצלחה של הספרים העובדה ששניהם ניחנו בכשרון כתיבה נדיר, וצעירים רבים מצאו במכתבים שכתבו את האהבה שאותה הם מאחלים לעצמם, ללא הסוף הטרגי כמובן. הסיפור עצמו, אף שהיה אמיתי, ניחן במאפיינים של טרגדיה יוונית – המוות הפתאומי שעות לפני השחרור, האהבה החדשה שגם היא נגמרה במוות, וסופה של זהרה עצמה.

הסיפור כמעט ששקע בתהומות הנשייה של הזיכרון הישראלי, עד שסופרת הילדים דבורה עומר פגשה בו כמעט במקרה. היא נשפה נשיפה נוספת על הגחלים הלוחשות של . סיפור האהבה הזה, והוציאה את הרומן "לאהוב עד מוות" ב 1980- הספר זכה להצלחה מסחררת ויצא עד היום בעשרים ואחת מהדורות. בשנת 1981 אף עלה מחזה בעקבות הספר, והוא הוסרט ושודר בשידורים חוזרים בטלוויזיה. אבל למרות המהפכה שזהרה וחברותיה עשו, היא זכורה לנו בעיקר כאהובה ואוהבת.

"האשה היתה שותפת שוות זכויות וחובות בתנועה הציונית ובישוב, בכל מפעלי הישוב, גם בבנין וגם בהגנה, גם בייסוד המדינה וגם בהקמת צבא- הגנה-לישראל, ועשתה חלקה במלחמת שחרורנו." בן-גוריון, הדיון בחוק שירות הביטחון, 5 בספטמבר

הידעת?

בשנות השמונים, אחרי שיצא הספר "לאהוב עד מוות", נולדו בארץ ילדות רבות שנקראו על שמה של זהרה. הורים שקראו באותן שנים לבתם "זהרה" קיבלו דובי מתנה מהאמא של זהרה עצמה, שהתרגשה מאוד מהמחווה.

שאלה לדיון

יש הטוענים כי הצגתה של זהרה דרך פרשת אהבתה עם שמוליק עושה עוול לדמותה. מה דעתכם?