"לא בגדתי" – אורי אילן בשבי הסורי

בליל חורף קר, בדצמבר 1954 ,יצאה חוליה בת חמישה חיילים למשימה במתקן האזנה צה"לי בשטח סוריה. החוליה מעולם לא הגיעה ליעדה, היא נקלעה למארב. החיילים נלקחו לכלא אל-מאזה שבדמשק והוחזקו בבידוד. המקרה העלה דילמות מוסריות שהדיהן נשמעים בחברה הישראלית עד היום.

בתשעה בדצמבר 1954 התקבלה במשרד הביטחון ידיעה על נפילת כוח צבאי ישראלי בשבי הסורי. בידי ישראל לא היו שבויים סורים באותה עת, ושר הביטחון, פנחס לבון, דרש למצוא בדחיפות קלפי מיקוח כדי לברר את מצבם של השבויים ולשחררם. בניסיון להשיג קלפי מיקוח חטפו כוחות צה"ל מטוס נוסעים סורי שטס קרוב לשטחה האווירי של ישראל. אבל ראש הממשלה, משה שרת, התערב ודרש לשחרר את הנוסעים מיד. "מדהימים ומדאיגים אותי ביותר צרות-האופק וקוצר-הראות שנתגלו כאן מצד ראשי צבאנו," כתב לשר הביטחון. "הם סבורים כנראה כי מדינת ישראל רשאית – או אפילו מחויבת – לנהוג בתחום יחסיה הבין-לאומיים לפי החוקים השוררים בג'ונגל."

חמשת השבויים, שהופרדו זה מזה, עברו חקירות אינטנסיביות. לכל אחד מהם סופר כי חבריו נשברו והוצאו להורג. אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, לא עמד בלחץ, וכחודש לאחר שנלקח בשבי תלה את עצמו בתאו. הסורים מיהרו להעביר לישראל את גופתו. שני חברים מקיבוצו הוזעקו לזהות את הגופה, שהובאה לגשר בנות יעקב. החברים הבחינו כי בין אצבעות רגליו מבצבצות פיסות נייר קטנות. כששלפו אותן הבחינו כי חוררו בהן מסרים בעברית. על אחד הפתקים זיהו את המילים "לא בגדתי, התאבדתי".

בהלוויה נכחו אלפי אנשים. על הקבר הטרי נשא הרמטכ"ל, משה דיין, הספד שסיים במילים "על גווייתו הקרה החוזרת למולדת הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה – 'לא בגדתי'." העובדה שברבים מן הפתקים הנוספים הופיעה קריאת אורי אילן לנקמה הושמטה, ופורסמה רק שנים מאוחר יותר. אורי אילן הפך בן לילה לגיבור לאומי, ומעשהו הושווה ל"גבורת מצדה".

בינתיים, בכלא הסורי, השבויים הנותרים כלל לא ידעו על שהתרחש. הם הורשו כעת להיפגש זה עם זה, ונאמר להם שאורי אילן שוחרר משום שאמו, פייגה אילנית, הייתה חברת כנסת. בתחילת שנת 1956 נתפסו שבויים סורים בפעולה סמוך לכנרת, ועיסקת שבויים יצאה לפועל. אבל בארץ חיכה לשבויים המשוחררים יחס צונן במיוחד. הם הואשמו שבניגוד לאורי אילן נשברו בחקירה ומסרו סודות. שניים מהם הוענשו בהורדת דרגה, וזכו לחנינה רק לאחר שני  רבות. לימים סיפרו כי היחס המשפיל שזכו לו כששבו לארץ היה גרוע אף יותר מהעינויים בשבי הסורי.

על סיפורו של אורי אילן חונכו דורות של חיילי צה"ל. צמד המילים "לא בגדתי" היה לסמל של גבורה עילאית. הרב הצבאי הראשי, הרב גורן, הוציא פסק הלכה המתיר התאבדות בשבי, ואף מגדיר מתי חייל צריך לנקוט בפעולה כזו. בין 294 שבויי מלחמת יום הכיפורים היו שהעידו כי מפקדיהם אמרו להם לאחר חזרתם שהיו צריכים לנהוג כפי שנהג אורי אילן. לא כולם הסכימו עם הפיכת מעשה אורי אילן לדוגמה ולמופת עבור חיילי צה"ל. כבר במלאת שלושים למותו אמר יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם: "כן, זה היה מות גיבורים, אך אתם אל-נא תלכו בדרך הזאת… יש לבחור בחיים, להיאחז בהם בציפורניים ולקיימם". גישה זו הפכה עם הזמן למרכזית יותר ויותר בחברה הישראלית.

"למען נצחוננו המלא דרושים לנו שני דברים: גם גבורה וגם תבונה; גבורה צבאית ותבונה מדינית" – בן-גוריון, בהלחם ישראל

הידעת?

על ההתאבדות של אורי אילן למדו חבריו לחוליה כשבאחת החבילות שהביאו להם נציגי האו"ם, בתוך תשבץ תמים למראה, הוצפנה ההגדרה "מת בכלא הסורי". התשובה הייתה "אורי אילן"

שאלה לדיון

את גלגולי הפרשה אפשר לראות בשנים האחרונות בדיון שהתנהל סביב מידת מוסריותו של "נוהל חניבעל", הקובע כי על יחידות צה"ל לעשות כל שביכולתן למנוע חטיפת חייל, גם במחיר פגיעה בחייל החטוף. מה דעתכם?