מבצע מעברות

בסוף שנת 1949 ,כשנה וחצי לאחר קום המדינה, כשהעלייה הגדולה בשיאה, סערו הרוחות. לא היו אלה רוחות מלחמה, וגם לא ויכוחים פוליטיים רושפי רעמים וברקים. הפעם הרוחות סערו באמת. בשלושת הימים האחרונים של דצמבר פקדה מערכת חורפית נדירה את ישראל ובכמה אזורים ירדו גשמים בכמות שבדרך כלל יורדת בשנה שלמה. נחלים עלו על גדותיהם, ערים הוצפו. חלק מתושבי המדינה חיו במחנות עולים, בפחונים ואוהלים. וכל זה היה רק הכנה לבאות.

החורף השני של מדינת ישראל החל בקור מקפיא עצמות. החזאים דיברו על גל קור חולף, אולם ככל שנקפו הימים התברר שהקור רק מחריף. בתחילת חודש פברואר פקדה את ישראל מערכת חורפית גדולה נוספת, ובשילוב עם הקור העז, המשקעים שנשאה הפכו לשלג. כותרות העיתונים דיווחו כי ירושלים נתונה שוב במצור, רק שנתיים לאחר שהשתחררה ממנו, וזקני צפת סיפרו ששמלה צחורה כזו, העיר לא ראתה מעולם.

ואז, ביום ראשון ה-5 בפברואר, קרה משהו שאיש לא ציפה לו – בשעה תשע בערב השתתק באחת שאון הגשם ברחובות תל-אביב ושלג דק נראה באוויר. מאז החל תיעוד מזג האוויר בארץ ישראל לא נרשם מקרה כזה. עיתון 'דבר' דיווח כי כל תושבי העיר מגדול עד קטן יצאו לרחובות "'יופי חי' קראו בנות העיר, שלא ראו שלג מימיהן". השלג לא חדל לרדת כל אותו היום. הוא נערם על הכבישים, המדרכות וחצרות הבתים. כביש החוף נחסם בשעות הצהריים, ורק לעת ערב הצליחו שתי משאיות לעשות את הדרך שבין חיפה לתל-אביב.

בעוד ילדים בכל הארץ נהנו מהשלג ש"צנח כאן לפתע", הרשויות הביעו דאגה רבה, בעיקר לשלומם של דרי המעברות ומחנות העולים. עשרות אלפי עולים חדשים אכלסו את האוהלים והפחונים שם, והחשש למצבם היה גדול. ב-6 בפברואר אכן התרחש אסון, כשתקרת חדר האוכל במחנה העולים בעין שמר קרסה מעומס השלג. ארבעה נהרגו וחמישה נפצעו. השלג פסק ב-7 בפברואר, אבל הקור נשאר עוד זמן רב אחר כך.

החורף חזר במלוא כוחו שנה אחר כך, בסוף 1950 .שוב ירדו גשמי זעף בכל רחבי הארץ, ומחנות העולים והמעברות הוצפו פעם נוספת. כמות העולים הייתה גדולה יותר כעת, והסוכנות היהודית הודיעה לממשלה כי לא תעמוד בעוד חורף כזה. בממשלה הוחלט להפעיל את הזרוע הגדולה והחזקה שלה – הצבא. בנובמבר 1950 נתן הרמטכ"ל את האות ליציאתו לדרך של 'מבצע מעברות'. העיתונות דיווחה בהתרגשות על הסתערות החיילים על המעברות, ותמונות שלהם מחזקים מבנים ומחלקים מזון ושמיכות עיטרו את העמודים הראשיים של העיתונים.

לא הייתה זו הפעם היחידה שבה, בהתאם לתפיסתו של בן-גוריון, עסקו חיילי צה"ל במשימות אזרחיות. היו מי שחששו משימוש יתר בצבא: אם בכל פעם שתידרש המדינה לעמוד בפני אתגר יהיה זה הצבא שיפתור אותו, עלול הדבר להביא לרפיון של רשויות אחרות במשק. בדצמבר 1950 פרסם אברהם עופר, לימים חבר כנסת ושר מטעם מפא"י, מאמר ביקורת כנגד 'מבצע מעברות'. הוא שאל, "מה המסקנה שיסיקו המוני העם והנוער השומעים מידי פעם על חוסר האונים של מסגרת אזרחית ועל ישועות הצבא? שרק המסגרת הצבאית מסוגלת להתגבר על הקשיים ולבצע דברים גדולים. אין סכנה יותר גדולה למשטר הדמוקרטי במדינתנו".

"לצבא ההגנה לישראל יש תפקיד חינוכי מיוחד […] והוא זקוק לחינוך נוסף מפני היחוד ההיסטורי של ואומתנו ומפני יעודה של התקופה בה אנחנו חיים. ביחוד ההיסטורי אני מתכוון לקיבוץ גלויות." – בן גוריון, יחוד ויעוד

הידעת?

לחורף של שנת 1950 יש כמה אזכורים בתרבות הישראלית. המוכר שבהם הוא בשירם של יעקב גלעד ויהודה פוליקר "חלון לים התיכון": "שנת חמישים סוף דצמבר/ בחוץ מלחמת רוחות/ השלג צנח כאן לפתע/ לבן מזכיר לי נשכחות". אולם יש בו גם טעות קטנה, דצמבר 1950 היה אומנם סוער, אבל השלג ירד כעשרה חודשים קודם לכן, בחודש פברואר.

שאלה לדיון

כמו אז גם היום, צה"ל פועל במשימות שאינן משימות בטחוניות בלבד. מה דעתכם על כך?