מוזיאון ישראל

השבוע לפני 53 שנים, זכתה ישראל לסיקור אוהד בתקשורת העולמית. ערוצי טלויזיה מכל העולם גמרו את ההלל על היצירה האנושית הנשגבת, הניו יורק טיימס הקדיש לכך עמוד שלם, ובטיימס נכתב "מחווה של אמון לעתיד האנושות". נשיאים וראשי מדינות שלחו ברכות חמות. אפילו נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, התפנה לרגע ממלחמת ויאטנם ושלח איגרת ברכה. וכל זה למה? משום שבירושלים נחנך 'מוזיאון ישראל'.

החל מ-1906 פעל בירושלים מוזיאון קטן בשם "בית הנכות בצלאל", שיהיה חלק מבית הספר לאמנות.. אחרי הקמת המדינה עלה הרעיון להקים בארץ, כמו במדינות חשובות אחרות, מוזיאון לאומי. כך, קבוצת מומחי אומנות וארכיאולוגיה החלו רוקמים בליבם תוכנית להקמת מוזיאון גדול מימדים בירושלים. הם רתמו את טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה באותם ימים, והוא נרתם בכל הכח. המשימה לא היתה פשוטה שכן כדי לשמור על חופש המוזיאון ועל יכולתו לקבל תרומות הוחלט שלא לחוקק 'חוק מוזיאון ישראל' כנהוג במדינות כמו בריטניה או צרפת. קולק התרוצץ בין אדריכלים, מתכנני נוף וקבלנים, גייס תרומות נדיבות, עד שלבסוף בשנת 1965 יכול היה לעמוד על בימת הכבוד, בטקס הפתיחה ולברך על המוגמר. את שכרו על מפעל המרשים הזה, קיבל כמה חודשים לאחר פתיחת המוזיאון, כשבנובמבר אותה שנה נבחר לראשונה לראשות עריית ירושלים.

מוזיאון ישראל הוקם כשדרה של מבנים חד קומתיים לבנים, הנראים מרחוק ככפר ים תיכוני. מעבר לחדשנות התכנונית היה לצורת התכנון הזו יתרון נוסף, המוזיאון יכול היה להבנות בשלבים. התרומות זרמו למוזיאון, ובעזרתן הגיעו לארץ אוספי אומנות חשובים מכל העולם. אחד האוספים החשובים היה האוסף של שרלוט ברגמן.

ברגמן הייתה אספנית יהודית אמריקאית, שנתנה את הסכמתה לתרום את אוספיה בחפץ לב, אולם כשהגיעה השעה להיפרד מהיצירות שבחזקתה התקשתה לעשות כן, וביקשה לעלות איתן לארץ. ולא זו בלבד, אלא כתנאי לתרומה, ביקשה להמשיך ולהתגורר בחברת היצירות. להנהלת המוזיאון לא נותרה ברירה, והיא נאלצה לבנות לגברת ברגמן וילה בשטח המוזיאון, שם חיה עד סוף ימיה, סמוך ליצירות האומנות שאספה.

מאז הקמתו, היה המוזיאון לביתם של 500 אלף פריטים, יצירות אומנות, ממצאים ארכיאולוגים ומוצגים אחרים, ביניהם אוספים חשובים של תרבות ופולקלור יהודי מרחבי העולם: דגמי בתי כנסת, פרטי לבוש וכלי קודש. אבל גולת הכותרת של המוזיאון, נמצאת בתערוכת קבע, בביתן נפרד משאר הביתנים. זהו היכל הספר – מקום משכנן של מגילות מדבר יהודה. המגילות הן למעשה חלקי קלף, הכתובים לרוב בעברית, שנמצאו במערות מדבר יהודה בין השנים 1956-1947 .המגילות שופכות אור על חייהם של מי שהזדהו כ'כת מדבר יהודה', בערך לפני אלפיים שנה, ובין השאר יש בהם את העותקים העתיקים ביותר של ספרי התנ"ך. המגילות בנות כאלפיים שנה. והן זקוקות לשימור קפדני. לכן מוצג כל פעם רק קטע קטן מהן לציבור, אשר מוחלף כל פרק זמן.

המוזיאון הפך בין לילה למוקד ירושלמי שוקק חיים. בחודשים הראשונים המוזיאון היה פותח את שעריו בשבתות בחינם, וירושלמים רבים שהיו צמאים לשטחי גן מטופחים צבאו על שעריו והפכו את חצר המוזיאון לאזור פיקניקים גדול. כמה מקברניטי המוזיאון המעונבים הזדעזעו מהאוכל המצוי בקרבת יצירות אומנות ובעיתונות צוין ש"לובשי הפיג'מות" אוכלים במסדרונות המוזיאון, אבל טדי קולק דווקא אהב את הרעיון, והכריז "למען לובשי הפיג'מות בנו את המוזיאון". למרות הצהרה זו, תוך זמן קצר מאוד הוחלט לגבות מחיר סמלי גם בשבתות, ולהגביל את כמות המבקרים ל-5000 ביום.

"כנביאינו בעבר עלינו להיות אזרחי הרוח בעולם כולו, תוך כדי שמירת ייחודנו הלאומי ותרבותנו תהיה שלמה אם נוריש לעצמנו כל נכסי הרוח של האנושות כולה" – בן-גוריון, שנתון דבר,.1952

הידעת?

שמו הרשמי של גן הפסלים שבשטח המוזיאון שונה במשך השנים ל'גן האמנות'. הסיבה לכך היא שמנהיגי ציבור חרדים התנגדו לקרוא לגן בירושלים בשם 'גן הפסלים'.

שאלה לדיון

מהי לדעתכם המשמעות של הסתמכות מוסד תרבות כמוזיאון ישראל על תרומות? האם ישנה אפשרות אחרת?