מייבשים את ימת החולה

כל ילד שגדל במדינת ישראל לומד לצייר את המפה: קו החוף המתעגל מערבה, משולש הנגב, ושתי הימות הגדולות – ים המלח והכנרת. אבל עד לשנות החמישים ציירו ילדי ארץ ישראל (או פלסטינה) ימה נוספת, ממש מעל לכנרת – "ימת החולה" קראו לה. השבוע לפני 67 שנה החל מבצע שאפתני שבסופו כמעט ונמחקה הימה מהמפה. מדוע מיהרה המדינה הצעירה ליבש את מקווה המים השלישי בגודלו בשטחה, ומדוע החליטה, כעבור ארבעים שנה, להציף אותו מחדש?

אגם החולה שכן בלב עמק החולה, מוקף בהרים. עומקו היה מטרים בודדים והוא היה ביתם של בעלי חיים רבים. בחורף, כשהנחלים גאו ממי גשמים, הוצפו שטחים נוספים בעמק ויצרו מרבד מרהיב של ביצות. כבר בסוף המאה ה-19 רקמו השלטונות העות'מאנים תכניות ליבש את האגם, משום שהניחו שקרקעיתו, העשירה בחומרים אורגניים, תהיה טובה לחקלאות. לאחר קום המדינה, לכד רעיון זה את עייני החקלאים, משרד החקלאות וקק"ל, שהחלו באחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של מדינת ישראל – ייבוש החולה.

שתי תעלות גדולות נחפרו, והמים שנוקזו אליהן הוזרמו לנהר הירדן. המהלך נמשך כשבע שנים, ורוקן את העמק כולו ממים. בשנת 1958 הוכרז על סיום העבודות, ובמקום שבו עמד האגם נחשף כעת שטח רחב ידיים של אדמת כבול. העמק הפך למצע חקלאי מדושן היטב. אבל הבעיות לא איחרו לבוא. תחילה התברר שאדמה הנושאת חומר אורגני רב כל כך בתוכה היא אדמה דליקה. כל ניצוץ קטן הבעיר את האדמה והיא בערה במשך שבועות. פני הקרקע בעמק החלו שוקעים. בנוסף התברר שאגם החולה שימש כבריכת שיקוע עבור הכנרת, וכעת, משנעלם, מי הירדן המשיכו לשאת את החומרים האורגניים הצפים עליהם עד לכנרת. איכות המים והדגה בכנרת ירדה באופן משמעותי.

ייבוש החולה היה אולי פרויקט מרשים ויוצא דופן בהיקפו, אבל מקץ שנים אחדות רוב החוקרים הסכימו שזו הייתה טעות מיסודה. מספר מועט של אנשים יכלו להגיד "אמרנו לכם". שניים מהם היו סטודנטים צעירים בזמן הייבוש. שמותיהם היו עזריה אלון ואמוץ זהבי. כבר בשנת 1951 הם הזהירו כי ייבוש החולה ימיט אסון אקולוגי על האזור, ויגרום להכחדתם של מינים רבים. השניים לא הצליחו לעצור את הדחפורים, אבל הם הקימו בשנת 1954 גוף שמאגד מאז את פעילות השמירה על הסביבה במדינת ישראל – "החברה להגנת הטבע". כך נחשף הציבור הישראלי לראשונה לחשיבות השמירה על הטבע, ולעובדה שגאולת הארץ והעם לא טוב שתהיה על חשבונם של מיני צמחים וחיות נדירים.
לקראת סוף הפרויקט ניאותו מהנדסי הייבוש לתחינותיהם של שומרי הטבע והסכימו להשאיר פינה קטנה של מים בצד הדרום-מזרחי של האגם. כך הוקמה שמורת החולה. השמורה היוותה מקלט למינים של צמחים, ולבעלי החיים שבעבר חיו בכל שטח העמק וכעת נאלצו להסתפק בשטח קטן, מגודר בסוללות עפר.

בשנת 1994 ,לאחר שכמה וכמה חוקרים ביססו את הטענה כי הנזק בייבוש החולה עלה על התועלת, הוחלט על הצפה מחודשת של האגם. לפרויקט קראו "אגמון החולה", והוא הלהיב את שומרי הטבע בישראל. המים חזרו לכסות חלק מהעמק והביאו איתם את חזרתם של כמה ממיני בעלי החיים. גם הציפורים הנודדות חזרו לפקוד את העמק במאות אלפים, ואיתן הגיעו צפרים מהארץ ומחו"ל.

"במקום גאולת קרקע מבעלות זרה, יש עכשיו הכרח לגאול את הקרקע מפגעי הטבע: מביצות, מטרשים, מחולות ומשממה" – בן גוריון, דברי פתיחה בחוברת של קק”ל 1962

הידעת?

כשהתברר לתושבי הסביבה כי בתקופה שבה החקלאות נמצאת בשפל חסר תקדים, ישנו ענף כלכלי רווחי הרבה יותר – ענף התיירות, הקיבוצים והמושבים, שבעבר דחפו לייבוש האגם והביצה, ביקשו להרחיב את שטח ההצפה, ולעודד בעלי חיים לפקוד אותה. שמירת טבע, כך התברר, איננה רק עניין רומנטי, היא גם משאב כלכלי.

שאלה לדיון

כיצד לדעתכם יש לאזן בין הצורך בפיתוח לבין שמירת הטבע בישראל?