מצדה: בין מיתוס להיסטוריה

מאמר על מצדה, עיצוב הסיפור והמיתוס בהיבט היסטורי וסוציולוגי, מאת נחמן בן יהודה

< 1 דקות

מיתוס מצדה – סיפור מצדה וחרוף נפש – נבנה מתוך הסיפור ההיסטורי תוך הוצאת האלמנטים המתאימים. מדוע וכיצד זה קרה? מיתוס מצדה – ביטוי שגור, אך מהי משמעותו המדויקת, האם הכוונה להתאבדות? למצב נואש וחסר מוצא? לסיפור בדוי? מה טיבו של מיתוס זה, מתי נוצר ומדוע?

השימוש במושג מיתוס, בצורתו הפופולרית והנפוצה ביותר, משמעותו – משהו שאיננו אמת. שימוש כזה בביטוי מיתוס מצדה יכול לעורר בקהל הישראלי תגובות רגשיות של זעם. וכי מדוע צריך ישראלי להציג עמדה רגשית בהקשר שכזה? נראה כי תגובה כזאת עשויה ללמד משהו על הרקע התרבותי והחברתי שבו צמח מיתוס מצדה, וכיצד הוא הפך לאחד המיתוסים המובילים של החברה הישראלית.

מצדה על-פי פלוויוס

המקור העיקרי לסיפור מצדה הם כתביו של יוספוס פלוויוס. אף שלא ברור לחלוטין עד כמה אפשר לסמוך עליהם, הנטייה היום בקרב החוקרים המודרניים היא לייחס להם מידת אמינות גבוהה. זוהי נקודה חשובה, שכן, בטלו את כתבי פלוויוס, והרבה לא נשאר לנו מסיפור מצדה ההיסטורי. שתי אסכולות עיקריות מקובלות באשר לאופן הקריאה של כתבי פלוויוס ופירושם. אסכולה אחת נוטה לקרוא אותם בצורה ליברלית, תוך מתן פירושים. האסכולה השנייה טוענת כי יש לקרוא את כתביו בצמידות לטקסט, עם כמה שפחות פירושים. במאמר זה נישאר דבקים באסכולה השנייה.

סיפורה של מצדה איננו סיפור בודד ומנותק מכל הקשר. יש להבין את הסיפור בהקשרו הרלוונטי, שאלמלא כן אין לסיפור הרבה משמעות. מצדה הייתה חלק ממה שמכונה המרד היהודי הגדול כנגד האימפריה הרומית בשנים 73-66 לספירה, שהסתיים בתבוסה מרה ומשפילה של היהודים. מצדה הייתה, למעשה, הפרק האחרון והטרגי בדיכוי המרד בידי הצבא הרומי.

בתקופת המרד היו בארץ כמה קבוצות אידאולוגיות יהודיות; ארבע מהן מוזכרות כחשובות על ידי יוספוס, ומתוכן שתיים קשורות במצדה: הסיקריים, והקנאים. הקנאים הם שנשאו ככל הנראה בעול הלחימה העיקרי כנגד הרומאים, אך לא תמיד ברור לפי הכתוב הקשר בינם ובין והקנאים.

יוספוס בתיאורו את סיפור מצדה, הוא משתמש בעקיבות בביטוי "סיקריים" כדי לתאר את המורדים היהודים שהיו שם. אין למעשה ספק כי המורדים היהודים שהיו על מצדה בעת כיבושה בידי הצבא הרומאי היו הסיקריים. להלן תיאורו (בציטוטים הסתמכתי על תרגומו של ד"ר י"נ שמחוני משנת 1923- הוצאת מצדה):

"הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום בראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תתתבגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יונתן הכהן היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו" (עמי 152).

הסיקריים, היו אפוא, חבורה של מרצחים פוליטיים. לאורך הטקסט משתרע תיאור שאיננו מחמיא במיוחד – בלשון המעטה, וממנו משתמעת דעתו השלילית של יוספוס באופן ברור.

מצדה עצמה נכבשה לראשונה בידי מנחם בן יהודה ואנשיו. יוספוס מציין כי את מצדה "תפסו האנשים הנקראים סיקריים", ובכיבוש זה נפרץ בית הנשק והוחרם בידי הכובשים. ייתכן מאוד כי אירוע זה של כיבוש מצדה סימל את תחילת המרד ברומאים. כפי שתואר לעיל, הסיקריים ששהו בירושלים היו מעורבים במספר כה רב של פעולות טרור ורצח פוליטי נגד יהודים ואחרים, עד אשר לפחות חלק מתושבי העיר יצאו נגדם, ובקרב שהתפתח בינם לבין היהודים הובסו הסיקריים קשות. מנהיגם מנחם בן יהודה נתפס ועונה למוות, ומתי המעט שנותרו ברחו למצדה. הבריחה מירושלים למדבר התרחשה זמן רב לפני הטלת המצור הרומאי על ירושלים. בבריחתם למצדה הונהגו הסיקריים בידי אלעזר בן יאיר (שפלוויוס מכנה "טיראן" בתרגום האנגלי, ו"מושל" בתרגום העברי). אלעזר בן יאיר עצמו, מציין יוספוס, היה קרוב למשפחת מנחם. קבוצת הסיקריים שנמלטה למצדה נשארה שם עד סופה הטרגי.

בעת שהייתם במצדה הם "פשטו על המקומות הקרובים וגזלו משם את הצדה הדרושה להם…". יוספוס אף מתאר את אחת "הפשיטות" היותר מתועבות של הסיקריים, בעת חג הפסח, על ההתיישבות בעין גדי: "ולמועד חג המצות, ,אשר אותו עושים היהודים לזכר גאולתם בעת צאתם מעבדות מצרים ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה, בהתחבאות מעין רואים, לבל יהיו לשטן, פשטו על עיר מצער אחת ושמה עין-גדי, וטרם הספיקו אנשי החיל אשר בעיר לקחת את נשקם ולהיאסף, מיהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים, אשר לא היה להם כוח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה, ואחרי זאת הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל הביכורים ונשאו אתם אל מצדה, ואחרי זאת שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר והחריבו את כל הארץ…" (עמ' 265).

המצור על מצדה לא החל, ככל הנראה, מיד לאחר חורבן ירושלים בשנת 70. תחילה כבש הצבא הרומאי את הרודיון ואחר כך את מכוור. לאחר מכן, מת המושל הרומאי בפרובינציה, ובמקומו נשלח כנציב יהודה פלוויוס סילווה. המבצר היחיד אשר שרד ובו היו מורדים יהודים, היה מצדה. פלוויוס סילווה החליט לרסק גם את השריד האחרון למרד ולכבוש את מצדה. לשם כך הוא "הקהיל … את הצבא המפוזר בכל המקומות ויצא להילחם במבצר הזה" (עמ' 391). כל ההליכים הללו לקחו זמן, וסביר להניח כי המצור על מצדה החל בחורף של השנים 73-72. ונמשך כנראה בין 8-4 חודשים, עד לאביב 73. גם המאמץ הרומאי שהושקע במצור לא היה כנראה יוצא דופן – על מצדה הוטלה מערכת מצור רומאית רגילה ומה שייחד אותה היה לוגיסטיקה קשה באזור מדברי, ובניית סוללה שעליה הועמד איל לניגוח החומה. סוללה זו, יש להדגיש, נבנתה על סוללה טבעית גדולה למדי שהייתה במקום עוד לפני המצור הרומאי (ושהיתה ככל הנראה, עקב אכילס של מצדה).

קרב גבורה או התאבדות מתוך יאוש?

בעוד שבתיאור המצור הרומאי על ירושלים מתאר יוספוס פשיטות אמיצות של הנצורים היהודים על הרומאים ומעשי גבורה, אין שום תיאור שכזה בהתייחסותו לתיאור המצור הרומאי על מצדה. זוהי השמטה מאוד משמעותית. מתיאוריו את כיבוש מצודות הרודיון ומכוור משתמע כי הרודיון נפלה די מהר, אולם במכוור התפתח קרב של ממש, עם התנגדות אמיצה של הנצורים, ופשיטות כנגד הצבא הרומאי. ליוספוס, כהיסטוריון רומי, היה אינטרס ברור להעצים את גודל ההתנגדות של היהודים כנגד הצבא הרומי, שכן בדרך זו הוא מדגיש את מידת גבורתו של הצבא הרומי ביכולתו לגבור על התנגדות כה אמיצה. העובדה שיוספוס אינו מזכיר שום קרב, או התנגדות של ממש מצד נצורי מצדה, היא בעלת חשיבות רבה בכך, שלפי יוספוס לא היה קרב במצדה.

לאורך ההיסטוריה שזורים מספר רב של קרבות גבורה "עד הסוף", או נכונות לכאלה. למשל, ליאונידס ו-300 הספרטנים שלו שנלחמו במעבר התרמופילאי עד האחרון שבלוחמים ( לפנה"ס), עמידת הגבורה עד הסוף המר של דייווי קרוקט ואחרים באלאמו (סאן אנטוניו, טקסס)נגד כוחותיו העודפים של הגנרל המקסיקני סנטה אנה (1836); עמידת הגבורה של המרינס האמריקנים באי וייק שבאוקיאנוס השקט ב-1941, המרד היהודי בגטו ורשה כנגד כל הסיכויים וכמובן, מות הגבורה של שמשון התנ"כי יחד עם אויביו. אפילו אם נשתמש באנלוגיה יהודית, הסיקריים במצדה לא בחרו בפתרון נוסח שמשון, אלא בהתאבדות.

כאשר נוכח אלעזר בן יאיר כי הבררה שלפניו היא מוות או שעבוד, הוא בחר במוות. בנאום שנשא ניסה לשכנע את אנשיו להתאבד, אך לא הצליח, ונאלץ לשאת נאום נוסף. בתום הנאום השני השתכנעו הסיקריים כי עדיף המוות והם הרגו את נשיהם וילדיהם והתאבדו.

יוספוס מצביע במיוחד על כך שאלעזר בן יאיר היה צריך לשאת שני נאומים כדי לשכנע את אנשיו להתאבד. למחרת ההתאבדות, כשחדרו חיילי הצבא הרומאי למצדה ולארמון המלך, הם "מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למוות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה" (עמ' 402). אין ספק כי מעשה ההתאבדות הקבוצתי עורר ביוספוס וברומאים כבוד רב לנספים ולאומץ לבם בבחירתם בחלופה נוראה זו. כדאי להדגיש כי יוספוס איננו מדבר על גבורה, הוא מדבר על כבוד ועל אומץ. הקפיצה מכבוד ואומץ לגבורה, לא נעשתה בידי פלוויוס, אלא על ידי פרשנים מאוחרים יותר. גבורה זו, למען האמת, הובנתה חברתית וטקסטואלית.

לדברי יוספוס היו על מצדה 967 איש. לא כולם היו לוחמים – היו שם נשים, ילדים וייתכן אף זקנים. כמה לוחמים של ממש היו שם קשה לדעת. אף שיוספוס אינו מציין את גודל הצבא הרומאי שצר על מצדה, סביר להניח כי גודלו היה בין 7,000-6,000 חיילים. גם אם רק מחצית או שליש מנצורי מצדה היו בעלי יכולת לחימה, ייתכן שהיו יכולים להציק לצבא הרומאי או אף לאפשר פעולת הסחה ובריחה של היתר.

שבעה ניצולים שרדו מהטבח העצמי של אנשי מצדה – שתי נשים וחמישה ילדים. הפרטים על הלילה האחרון במצדה נמסרו לרומאים על ידי אחת הנשים שניצלו מההתאבדות הקיבוצית.

אם נבחן את המרכיבים העיקריים בסיפורו של פלוויוס על המרד הגדול ועל מצדה, סיפור של גבורה במצדה פשוט לא קיים שם. ההפך, מדובר במרד שנדון לכישלון, ועצם ההיגיון להתחיל בו מעורר תהיות עגומות. סופו היה כישלון אדיר, שהתבטא בהרס בית המקדש השני וירושלים, בהרג המוני של יהודים בידי הלגיונות הרומיים, בקבוצות יהודים שנלחמו זו בזו, ובהתאבדות טרגית מזעזעת. אכן סיפור עגום.

מנקודת הראות הרומאית, הפעולה הצבאית נגד מצדה הייתה קצרה והיוותה את מסע הסיום במלחמה הממושכת כנגד המרד היהודי. מסע זה, סביר להניח, לא נתפס על ידם כבעל חשיבות של ממש בפריפריה של האימפריה הרומאית. לא נכללו בו קרבות יוצאי דופן או מאמץ צבאי מיוחד. קריאת סיפורו של יוספוס מעלה כמובן שאלה מידית והיא, כיצד יכול היה סיפור כה נורא להפוך לסמל כל כך חיובי? אחרי הכל, הגבורה בסיפור מצדה איננה מובנת מאליה.

נתונים תרבותיים בונים תמונה

בנקודה זו כבר ברור לנו, ולו חלקית, מהו בעיקרו מיתוס מצדה. זהו סיפור, אשר הפך סיפור היסטורי בעייתי לסיפור של גבורה. אולם השאלה היא לא רק מהו מיתוס מצדה, אלא מהיכן נובע הידע שלנו על מיתוס זה. היינו, מה בדיוק יודעים ישראלים על מצדה, וכיצד הם רכשו ידע זה? כדי למצוא את התשובות לשאלות אלו, החלטנו לבחון באופן מעמיק את הביטויים התרבותיים השונים של סיפור מצדה בתרבות הישראלית. במילים אחרות, השאלה המתודולוגית המרכזית שעמדה בפנינו התמקדה באופן שבו תרבויות מייצרות ידע ומעבירות אותו לחבריהן. במקרה של מצדה התשובה לשאלה זו לא הייתה קשה. מה שעשינו הייתה סקירת עומק לכמעט כל פן אפשרי של התרבות הישראלית – בפרספקטיבה היסטורית – אשר היה לו קשר למצדה, ובחנו כיצד סיפור מצדה הוצג שם. מצד אחד הנחנו את כל האלמנטים של סיפורו של יוספוס פלוויוס, ומצד שני – כל פעם מחדש – פן אחר של התרבות הישראלית. בצורה זו יכולנו לבחון בצורה שיטתית את מידת הסטייה מהסיפור המקורי של יוספוס. ברור כי במאמר קצר זה לא נוכל להיכנס לכל פרטי הניתוח, אבל, אציין את תחומי התרבות שאותם בדקנו.

בדקנו שבע תנועות נוער עיקריות בישראל מעת היווסדה ועד היום, והאופן שבו מצדה הוצגה שם; בדקנו את סיפור מצדה בתנועות המחתרת טרם קום המדינה; את סיפורה של מצדה בצבא הישראלי, ובספרי הלימוד של בתי ספר יסודיים, תיכוניים, ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות; בדקנו את האופן שבו הוצגה מצדה בעיתונים בתקופת חפירות מצדה )בתחילת שנות השישים(; נבדקו מדריכי וספרי תיירים; הצטרפנו לטיולים מודרכים על מצדה; בדקנו את מספר המבקרים באתר ואירועים בו דוגמת בר/ת מצווה, קונצרטים ועוד. בדקנו כיצד מופיעה מצדה בשירה, בספרות דמיונית (כולל מדע דמיוני), בסרטים, בתיאטרון, במוסיקה, בפיסול בציור ובספרות ילדים.

סיפור מצדה כפי שעולה מהבדיקה התרבותית הזו שונה לחלוטין מסיפורו של פלוויוס, והוא אכן מה שאנו מכנים מיתוס מצדה. נתונים אלו מאפשרים שרטוט ברור, על בסיס עובדתי, של המיתוס כפי שהוא נראה בתרבות שלמה.

מיתוס מצדה

אין צורך להיות מופתעים מכך שהמסקנה העיקרית מהניתוח היא כי האופן שבו סיפור מצדה מוצג בביטויים התרבותיים השונים שנבדקו איננו תואם כלל ועיקר את תיאוריו של יוספוס. כדאי לציין כי כמה מהמרכיבים העיקריים מסיפורו של יוספוס נשמרים במידה מסוימת בסיפור המיתי. ראשית, העובדה כי מורדים יהודים אשר השתתפו במרד הגדול כנגד הרומאים הגיעו בסוף המרד למצדה; שנית, שהצבא הרומי צר על מצדה כדי לכובשה ולתפוס את המורדים; שלישית, כאשר המורדים הבינו שאין יותר סיכוי לנצח או לעמוד מול הצבא הרומאי, הם בחרו להרוג עצמם מאשר להיכנע ולהפוך לעבדים בזויים. פרטים אלו מצויים כמעט בכל הצורות המיתיות של סיפור מצדה. ואכן, כאשר מסתכלים על הסיפור המיתי של מצדה בצורה שכזו – קל מאוד להתרשם מגבורתם של המורדים.

אולם, פרטים אחרים, לא פחות חשובים, ואולי אף יותר, מהסיפור ההיסטורי המקורי של יוספוס מושמטים בדרך כלל לחלוטין מהסיפור המיתי. יתרה מזו, השמטות אופייניות אלו מלוות לעתים תדירות בתוספות דמיוניות ועובדתית בלתי מבוססות (לעתים, יש להודות, הדבר נעשה ביצירתיות המעוררת השתאות) של פריטי "מידע".

העובדה כי אירוע מצדה היה אקט אחרון בדיכוי מאוד מוצלח של המרד היהודי על ידי הצבא הרומאי, ומכאן אי אלו מחשבות אפשריות על היגיון ההחלטה למרוד (ועל ניהול המרד) פשוט נעלמים. כמעט איננו מוצאים דיונים של ממש במצב הצבאי, הגיאו-פוליטי, בהערכת הסיכויים להצלחת מרד שכזה לעומת המחיר של מה אפשר היה להפסיד.

בנוסף להשמטה זו, אנו מוצאים ברוב המקרים סיפור מיתי אשר בו מופיעים מורדי מצדה במבצר לאחר חורבן ירושלים. סטייה זו מהאמת ההיסטורית מייצרת תדמית של "הגיבורים המסכנים" אשר לחמו כה קשה בירושלים, בקושי מילטו עצמם מהעיר, ומשהצליחו להגיע למצדה המשיכו משם בפעולות המרד. כך נוצרת תדמית של לוחמים עקשנים העשויים ללא חת ומוכנים להתעמת עם הצבא הרומאי. בחלק מהתיאורים המיתיים מציינים בעלי הדמיון כי מצדה הייתה למרכז לוחמה נגד הרומאים, שממנו פשטו המורדים והציקו לרומאים. ל"השערה" זו אין כל בסיס עובדתי.

הסיפור המיתי איננו מציין מי היה על מצדה. הביטוי "סיקריים" כמעט לא נזכר בו. הביטוי הנפוץ יותר הוא "קנאים", אבל, ניתן למצוא גם ביטויים כמו "לוחמי מצדה" או "מגיני מצדה" וכו'. יגאל ידין עשה בביטוי "קנאים" את השימוש הנרחב ביותר, זאת, למרות שברור לגמרי כי הקנאים והסיקריים היו שתי קבוצות שונות. דבר זה איננו מקרי. מבחינת המרד הגדול, הקנאים מצטיירים כדמויות הרבה יותר חיוביות מאשר הסיקריים. בספרו של ידין על מצדה, המילה סיקריים איננה מוזכרת ולו פעם אחת.

מעניין לראות כיצד הארכיאולוג מיכה ליבנה מתייחס בספרו לעניין זה (מיכה לבנה( 1986): מעוז אחרון, הסיפור של מצדה ואנשיה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור). זהו הספר האחרון שנדפס בארץ על מצדה, כמדריך לאתר: "הכינוי הנכון לאנשי מצדה על סמך כתבי יוסף בן מתתיהו יהיה 'סיקריים' (או 'שודדים'). יתרה מזו – הכינוי השגור כיום 'קנאים' ננקט בידי יוסף בן מתתיהו ליחידה שונה בפירוש מן הסיקריים" (עמ' 14). אולם, בסיפור המיתי, חבורה של טרוריסטים, מרצחים פוליטיים של יהודים ומבצעי מעשה השוד והטבח בעין גדי הופכת מ"סיקריים" ל"קנאים".

הפשיטות שעשו הסיקריים ממצדה על יישובים סמוכים ובעיקר הפשיטה הרצחנית על עין גדי, פשוט נעלמים מהסיפור המיתי, כאילו לא היו ולא נבראו. אורך המצור הרומאי על מצדה, שנמשך לפי יוספוס בין 8-4 חודשים, הופך למצור של שלוש שנים. "הארכה" זו של משך המצור הופכת את גבורת נצורי מצדה ולחימתם להרבה יותר מודגשת והרואית.

העובדה שיוספוס איננו מתאר כל קרבות מסביב למצדה בעת המצור (והמשתמע מכך לגבי יכולת הסיקריים להילחם) עברה שינוי על ידי יוצרי המיתוס. סיפורים מיתיים רבים מדווחים על קרבות, אף קשים, מסביב למצדה בין הצבא הרומאי ובין הנצורים. מקצת התיאורים המיתיים מזכירים אפילו "פשיטות" של הנצורים על הצבא הרומאי, "פגיעה" במכונות המלחמה שלו וכו'.

ייתכן מאוד כי בשלב האחרון של פריצת החומה ניטש דו קרב כלשהו למרגלות החומה, משום שקשה פשוט לתאר את הצבא הרומאי פורץ, ואת הסיקריים עומדים באפס מעשה. אבל, אין שום עדות כי התחולל קרב קשה, שבו ניסה הצבא הרומאי להתגבר על התנגדות של ממש.

יש לא מעט ניסיונות להתעלם מההתאבדות, בהחלפת המילה "התאבדות" בביטויים "מוות משחרר" או "מוות הירואי", או בהדגשת העובדה כי הסיקריים הרגו זה את זה (טכנית, לכאורה, הדבר איננו מוצג כהתאבדות) העובדה שהסיקריים היססו, וכי אלעזר בן יאיר נאלץ לשאת שני נאומים כדי לשכנע את אנשיו להרוג זה את זה, בדרך כלל מוצנעת. ברוב הסיפורים המיתיים לא מוזכר כל היסוס, ולבן-יאיר מיוחס נאום אחד. הדבר הגיוני, שכן בהבנה מיתית של סיפור גבורה מן הראוי כי הגיבורים לא יהססו, בוודאי שלא כאשר החלופה היא עבדות מול מה שמוצג כחירות. יוספוס מספר כי אלה ששרדו לאחר הטבח במצדה ניצלו כי הסתתרו בצינורות מתחת לבניין. ייתכן שהצורך בהסתתרות מרמז על שימוש בכוח ובכפיית ההתאבדות הקיבוצית. הבחירה שעמדה בפני הסיקריים במצדה מוצגת כאחת משתיים: או להפוך לעבדים או להרוג זה את זה. אפשרויות אחרות אינן מוזכרות, כמו למשל הריגת הכוח הלא לוחם, ויציאת הכוח הלוחם למלחמה ברומאים עד האחרון שבהם (בנוסח "בררת שמשון"). או לחלופין, ריכוז הכוח בנקודה מסוימת ומתן אפשרות לבריחת חלק מהנצורים.

אם נרצה לסנתז ולבנות מחדש את מיתוס מצדה כפי שהוא עולה מכל המקורות יוצרי המיתוס, עם שימוש באמיתות ועם ההשמטות והתוספות, נקבל את הסיפור הבא:

לאחר שירושלים נחרבה בידי הרומאים, הקנאים ששרדו ברחו למצדה. הצבא הרומאי ערך מסע מלחמה למצדה וצר על המבצר. הקנאים לחמו בגבורה בצבא הרומאי תוך קיום מרכז גרילה מדברי שממנו פשטו על הכוחות הצרים. קרב איתנים זה נמשך כשלוש שנים, ובסופו הרומאים התגברו על התנגדות הקנאים. משנוכחו הקנאים כי לא נותרה כל תקווה לנצח, הסיקו כי לפניהם שתי אפשרויות: האחת – נפילה בשבי והפיכה לעבדים ולשפחות תוך קיום משפיל והריגתם הסופית בזירות השעשועים הרומאיות – או מוות. הקנאים בחרו בחירות שבמוות. כך, על ידי שמירת כמה אלמנטים והדחקת אחרים – בצורה שיטתית ומכוונת – נבנה סיפור הגבורה של מצדה. אין הרבה קשר בינו ובין הסיפור המקורי, ואף לא יכול היה להיות. ראוי לציין כי מיתוס מצדה, כסיפור גבורה, לא היה סיפור של סלונים ממוזגים. הוא היה סיפור אשר סופר על פסגת המצדה בין החורבות העתיקות, ולעתים תוך קיום טקס דרמטי ורב רושם כולל מסע ארוך לצוק, כתובות אש, צפייה בזריחה והצגה דרמטית. חיל השריון השביע את טירוניו על מצדה במשך זמן רב בטקס מסוג זה. שיטה זו, שבה צורף הצד החווייתי עם הביקור במצדה, תוך כדי דרמטיזציה של סיפור היסטורי, עזרה למנוע הליך של פקפוק ואי אמונה, וכמובן עזרה בהעברה התרבותית של המיתוס מדור לדור.

תזמון המיתוס

לא קשה לבסס את העובדה כי מיתוס מצדה הוא, בעיקרו, הבניה חברתית של סיפור גבורה בידי הציונות החילונית. היהדות האורתודוקסית הדחיקה, משך שנים, את סיפור מצדה, וגם הציונות הדתית לא הרגישה לגמרי נוח עם הסיפור. מבחינה היסטורית, קל לראות כי מיתוס מצדה החל להיבנות ולטפס לגבהים בראשית המאה הנוכחית. הוא נלמד בתנועות הנוער ובבתי הספר. בשנות ה-20 של המאה קיבל מיתוס מצדה תנופה גדולה. מצדה הייתה נושא בוויכוח בין אחד העם וברדי'צבסקי; ב-1923 ראה אור תרגומו המצוין לעברית של יוספוס בידי ד"ר שמחוני. משנה זו ואילך, כל קורא עברית יכול היה לקרוא את פלוויוס בצורה פשוטה וברורה. ב-1927 פרסם יצחק למדן את פואמת מצדה המפורסמת שלו. חלקה אף הפך לחומר חובה בבחינות הבגרות של דורות של תלמידים, וציטוטים ממנה שימשו בטקסים הדרמטיים על מצדה. הביטוי "שנית מצדה לא תיפול" שאוב ישירות מפואמה זו.

במשך התקופה שמאמצע שנות העשרים עד אמצע שנות השלושים פעלו כמה דמויות חשובות בארץ אשר דחפו להטמעת חזון מיתוס מצדה. האחד היה פרופ' יוסף קלוזנר מהאוניברסיטה העברית והשני, ואולי היותר חשוב, היה שמריהו גוטמן מקבוץ נען. באופן ברור, התנועה הציונית בראשית דרכה שיוועה לסיפורי גבורה יהודיים. זאת בעקבות הצורך לסתור כמה מהסטראוטיפים האנטישמיים שרווחו באירופה, וקשירת עברם של העולים עם ארץ ישראל. סיפור כזה, המספר על לוחמים ללא חת לפני 2000 שנה, הוא סיפור שקשה לעמוד מולו. סיפור מצדה הדגיש כי תמיד היו יהודים שהיו מוכנים להילחם "עד הסוף" עבור מולדתם. הזהות הציונית החילונית שעליה עמלו ושקדו ראשי התנועה הזדקקה לסיפורי גבורה מסוג מצדה. צורך זה הלך והתגבר והגיע לשיאו בראשית שנות ה-40 עם האיום בפלישה נאצית אפשרית לארץ. האפשרות של קיום מצדה נוספת מול כוחות פלישה נאציים ללא ספק עמדה לעיני ראשי היישוב אז, ואכן, שנים אלו ראו את גיבוש מיתוס מצדה בעוצמתו הגדולה ביותר. יצירת המיתוס הייתה מוצדקת, ללא ספק, מהסיבות הפונקציונליות אשר עזרו לחברי היישוב היהודי אז בארץ לגבש זהות קיבוצית – אישית ולאומית – מול אירועים היסטוריים חסרי תקדים. כך הפך מיתוס מצדה למרכיב חשוב ומרכזי בעיצוב הזהות של מספר לא קטן של דורות בישראל. זהות גאה, לאומית, זקופת ראש, נטועה היטב בעברה ומוכנה להילחם על אדמתה – אם יהיה צורך אף "עד הסוף". ברור, כמובן, כי למיתוס מצדה יש "אפקט דורי" חזק, שכן דורות ישראליים מוקדמים הושפעו ממנו הרבה יותר מדורות מאוחרים. פן זה של מיתוס מצדה גם מסביר את התגובה הרגשית השלילית לחשיפת המיתוס כפי שהוזכרה בראשית המאמר.

החפירות הארכיאולוגיות העיקריות במצדה בראשית שנות ה-60, בידי צוותו של פרופ' יגאל ידין עזרו בגיבוש המיתוס, ואף דומה שנתנו לו מעין ביסוס מדעי לכאורה. יחד עם זאת, שנות ה-60 גם ראו את התחלת דעיכתו. מלחמת ששת הימים והפתיחה של מספר רב של אתרים חדשים וחשובים למבקרים (הכותל המערבי, גמלא, קברי האבות ועוד), כמו גם כמה שינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית – כלכליים, פוליטיים, חברתיים וערכיים, יצרו תהליך אשר בו איבדה מצדה את משמעותה וחשיבותה כאתר קדוש בפנתאון הגבורה של הציונות החילונית. מצדה הפכה מאתר קדוש של עלייה לרגל, ממקדש של גבורה, לאתר תיירות מבוקש ביותר. אין ספק כי הרוב המכריע של המבקרים במצדה כיום הם תיירים, ורובם המכריע אינם ישראלים.

כמה הדגמות

על מנת להדגים משהו מהחומרים שעמדו לפנינו אשתמש במספר הדגמות. בתנועת הנוער העובד והלומד היה סיפור מיתוס מצדה דומיננטי ביותר. ב-1964 עמדה תנועה זו מול מצב אפשרי קשה. החשש היה מה יקרה אם החפירות הארכיאולוגיות שנערכו אז במצדה יפריכו אז הסיפור המיתי על מצדה כפי שהאמינו בו חברי התנועה. בבטאון התנועה "במעלה" משנת 1964 (חוברת 23, כרך 64) כתוב: "בזכות כל החוויות האישיות והחברתיות הקשורות בשמה – הפכה מצדה לאמת אנושית!… העיקר לא לאבד חוש מידה ולא להשתעבד להרגלי שלטון בסמכות: כי עם כל הכבוד לארכיאולוגיה יש דברים הגדולים גם ממנה…" צריך לקרוא היגד זה כמה פעמים כדי להבין כי הכותב מציע שאם הממצאים הארכיאולוגיים יסתרו את אמונת חברי תנועת הנוער העובד והלומד – אז יש להעדיף את האמונה על פני המדע. בטאון תנועת מחנות העולים "במבחן", נהג לפרסם מדי פעם מכתבי קוראים, שתיארו חוויות מטיולים למצדה. בחרתי לצורך ההדגמה, לצטט שני תיאורים שכאלה בפער של כמעט רבע מאה ביניהם. הקטע הראשון הוא משנת 1950, שנות שיא של מיתוס מצדה, כותבת הקטע היא דוד מורי, מתבגרת מצפון ת"א: "בודד ניצב הצוק, קודר ומשמים הוא מעוז הגיבורים. מצדה, הנה בנייך פוקדים אותך, באים להתייחד עם זכר גיבורייך, אחזנו הרטט בראותנו אותך כה איומה וקודרת. מדוע תאלמי, מדוע תאצרי בקרבך את רוב הכאב והמרי – פרצי בשאגת אדירים ותבוא הרוח ותשרק בין הריסותייך, ויצאו היקום, המדבר ובנייך במחול השחרור… אל תאלמי!" (מאי 41, עמ' 15).

כדאי לשים לב לטון הפואטי, לבחירת המילים, לקצב ולעוצמה המובעת בטקסט, זהו קטע מאוד אופייני לתיאורי החוויה במצדה באותן שנים. והנה, ב-1986 מבקרים יובל ואיתי מקומונת ת"א במצדה ומפרסמים – קשה להאמין – פליטון:

"הנידון: השפעת הרכבל על מצדה. תשובות היתוליות: הכבל מתוח מדי ולכן יגרום לנטיייה עד שתהיה "מצדה-פיזה". הכבל ימשוך את מצדה מזרחה עד שתיפול ועל כך יענו בשכבת "ניצנים": "שנית מצדה לא תיפול". הרומאים דאגו לכך ונקטו אמצעים: "העיפו מלמעלה אבני בליסטראות וערמו אותן בצד המערבי של מצשה כדי לאזן את המשיכה מזרחה… בנו סוללת עפר המחברת את מצדה להרים שמערבית לה, ואינה מאפשרת לה לנטות מזרחה. נוצר אנסורד שהרומאים שגרמו לנפילת מצדה (בפעם הראשונה), מונעים את נפילתה בשנית" (ינואר 156, עמ' 8-10). לא קשה לראות כי אין כל סיכוי שקטע כזה היה יכול להיכתב ב-1950, כשם שקשה היה להניח כי הקטע מ-1950 היה נשמע הגיוני ומתאים ב-1986, אין כמו שני קטעים אלו כדי להדגים את השינוי שחל ביחס למצדה באותה תנועה.

לסיום, ניסינו לבדוק כיצד השתנה פירושו של ממצא על ידי החופרים עצמם. במקרה זה התמקדנו בשלושה שרידי שלדים שנמצאו בדרגה התחתונה של הארמון הצפוני במצדה שסומן על-ידי הארכיאולוגים "לוקוס 8". בראשית שנות ה-60 נוהלו עיקר החפירות הארכיאולוגיות במצדה בראשותו של פרופ' יגאל ידין. במשך החפירות קיים הצוות הארכיאולוגי ישיבות יומיות אשר הוקלטו, ומאוחר יותר נרשמו תעתיקי הדיונים. בפרוטוקול הישיבה היומית של הצוות מיום 26 בנובמבר 1963, נבדקו שלושת שרידי השלדים האלה. וכך מופיע הרישום בפרוטוקול:

"ד"ר האס: בלוקוס 8 מצאו 3 שלדים…אחד של אשה…זאת היא בחורה בגיל 18- 17 וגם כן יש שלד של ילד בן 12-11 …השלד השלישי…הוא גבר קודם כל – והגיל שלו בין 22-20, די צעיר גם כן" .

"ידין:…ברור שהילד והאשה – אינם יכולים להיות אם ובן בגלל הבדלי הגיל, ואז אם באמת היתה פה משפחה, הגבר–כנראה יכול להיות האב של הבן…בתקופות ההן יחביבי! יש פלוס-מינוס של שנה..פה תעשה 23 ושם 10 והכל בסדר…"

"הגבר והאשה בהחלט יכולים להיות זוג, אנל הבן הוא לא מהאשה הזאת לפחות. יכול להיות אח שלה או אח שלו"

בשנת 1965 (כשנתיים לאחר הממצא), כותב פרופ' ידין:

"אמנם אין לומר בוודאות, ששלדים אלה הם של משפחת אותו לוחם שנותר אחרון, הרג את משפחתו והצית את הארמון…אך אין, כמדומה, כל ספק ששלדים אלה הם של אנשי המרד.." (יגאל ידין, 1965: מצדה – עונת החפירות הראשונה הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, עמוד 22).

מכאן ואילך מתבטא פרופ' ידין עוד שלוש פעמים בנושא, ולהלן קטעים ממה שהוא כותב:

"גילינו שרידים של שלושה שלדים; שלד של גבר בגיל העשרים, שאולי היה ממפקדי מצדה…בקירבת מקום, על גבי המדרגות, נתגלו שרידי אשה, שלד של אשה צעירה… השלד השלישי היה של ילד…היתכן שגלינו את עצמותיו של …(ה) הלוחם (האחרון במצדה) ובני משפחתו?…" (יגאל ידין, 1966: מצדה: בימים ההם בזמן הזה. עמ' 54)

דברים שנושא ידין במרומי מצדה, 11 אפריל 1973, בכנס החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, והחברה להגנת הטבע:

"כך אזכיר את שרידי שלושת הלוחמים שמצאנו בארמון הצפוני: מפקד חשוב ביותר, אשתו וילדם, ממש כתיאורי יוסף בן-מתתיהו…" (יגאל ידין, 1973: 1900 שנה לנפילת מצדה. מעריב, 16 אפריל, עמ' 16).

מעניין להשוות את התגובה לממצא בנובמבר 1993 לעומת נאומו של ידין באפריל 1973.

הנה כי-כן ראינו כיצד מיתוס מצדה נבנה על גבי הסיפור ההיסטורי – מיתוס של גבורה וחרוף נפש, שבא לשרת את צרכיה של החברה הישראלית הנבנית.