המאבק בין היהדות הרבנית ליהודים הקראים
מאבק שהתקיים בעיקר בשיא פריחתה של הקראות (מאות 10 – 11). הפולמוס בין הקראים למתנגדיהם (ובראשם – הרס"ג) היה גורם חשוב בצמיחתה של פרשנות התנ"ך ובהתפתחות בתחום הלשון, מאחר שהקראים הסתמכו על לשון המקרא באופן בלעדי.
המאבק בין היהדות הרבנית, הממוסדת, ובין היהודים הקראים התנהל בעיקר בראשית ימיה של הקראות, במאות 10 – 11. בראש המאבק בקראים עמד רב סעדיה גאון, שראה בקראים "את האיום הקשה ביותר על שלומי אמוני ישראל", ומאבקו של רס"ג בקראים הוא הידוע והחשוב ביותר "לשעתו ולדורות", כפי שעולה גם מכתביהם של הקראים שהגיבו לרס"ג.1
בחיבוריו נגד הקראים – שאותם כינה צדוקים2 – ביקש רס"ג להוכיח, "שאין אפשרות לבסס חיים יהודיים על המקרא במנותק מן המסורת המתלווה אליו", שכן ציוויים רבים, ובהם בניית סוכה או ארבעה מינים, אינם מפורטים בתורה, והבנתם מבוססת על המסורת של התורה שבעל פה. בתשובה לדברי רס"ג, כתב הקראי סלמון בן ירוחם (המאה ה-10) ספר מחורז בעברית – "מלחמות ה'" – ובו יצא נגד הלוח העברי וקידושהחודש, ערער על ספירת העומר כפי שנקבעה בהלכה – והשלכתה על מועד חג השבועות, טען כנגד אי שמירת מצוות השבת כנדרש בתורה, ועוד. הפולמוס שניטש בין היהדות הרבנית לקראים היה "גורם חשוב בצמיחת פרשנות התנ"ך": הקראים השתמשו בפרשנות כדי להוכיח שהמסורת אינה אלא "מעשה ידי בני אדם" ולפיכך אינה מחייבת; ואילו הרבנים יצאו להגן על התפיסה המסורתית וגם לחשוף את חולשת מתנגדיהם "בדרך ביאור התורה והמקרא".3
צמיחתה של פרשנות המקרא בעקבות הפולמוס בין הרבנים לקראים הביאה להתפתחות גם בתחום הלשון והבלשנות, שכן הקראים נסמכו בטענותיהם על לשון המקרא באופן בלעדי. נראה כי הקראים ראו את עיקר המחלוקת ביניהם ובין היהודים הרבנים בביאור האמיתי של דיני התורה ושמירתם הקפדנית על כל פרטיהם ודקדוקיהם.
במסגרת המאבק הפולמוסי נכתבה ספרות קראית, שהייתה בחלקה תגובה לטענותיו של רס"ג: החכם הקראי יפת בן עלי כתב במאה ה-10 פירוש מקיף לכל המקרא, ובו התפלמס עם רס"ג ועם תפיסות חז"ל בעיקר בעניין קידוש החודש4 ותורה שבעל פה. הקראים החמירו באותה תקופה בדיני השבת ובאיסורי עריות וחוקי טומאה וטהרה, ויצאו בביקורת חריפה נגד הרבנים בנושאים אלו ואחרים: יעקב קירקיסאני, חכם קראי בן המאה ה-10, טען כי היהודים הרבנים מקלים בדיני שבת ומתירים איסורי עריות, כגון – נישואין של אח עם בת האב או עם בת האם (שאינה אחותו).
חכם קראי אחר מאותה תקופה, סהל בן מצליח, טען כי היהודים הרבנים מפירים את הציווי "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה 3), בכך שהם מדליקים (בהתאם להלכה) נרות לכבוד שבת ואוכלים מזון מחומם בשבת (באש שהודלקה מיום שישי). בן מצליח גינה גם את חוסר ההקפדה בדיני טומאה וטהרה, לדוגמה – אי שמירה על שבעה ימי טומאה אחרי מגע עם המת, ובאופן כללי את המגמה ההלכתית המקלה בדיני התורה.5
במאה ה-12 החל לדעוך הפולמוס בין היהודים הרבנים ליהודים הקראים, אם כי מאותה תקופה עדיין יש עדויות על הפרדה בין היהודים הרבנים לקראים, דוגמת זו שהייתה נהוגה בקהילת קושטא ועליה העיד הנוסע בנימין מטודילה (המאה ה-12).6