משה הס (1812-1875)

א. קווים לדמותו ופועלו

ייחודו של משה הס בשני דברים בולטים:
הראשוניות של דעותיו – כבר בשנת 1862 הוא תמך בלאומיות יהודית, אשר תוביל להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. בימים אלה היה בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, פעוט בן שנתיים. אם כן, התואר "מבשר הציונות" ניתן לו בצדק רב.
אומץ לב לחולל מהפך גמור בדעותיו – מילד יהודי שקיבל חינוך דתי, היה לסוציאליסט חילוני, ויצא להגן על השכבות החלשות בחברה באשר הן. סופו ששב אל היהדות והזדהה לגמרי עם עמו, המושפל והנרדף.

משה הס נולד בשנת 1812. מגיל 9 חונך אצל סבו הדתי בעיר בּוֹן (גרמניה), ושם קיבל חינוך דתי. על חוויות ילדותו, הקשורות בסב הדתי וביהדות, כתב:

"לעולם איני יכול לכבוש את התרגשותי בזוכרי את המחזות שראיתי בעודני ילד בבית זקני החסיד בבוֹן, בימי האבל על חורבן ירושלים. בתשעת הימים הראשונים של חודש אב גברה האבלות… בבוא 'תשעת הימים' הפסיק (סבי) ממשנתו (מלימוד התורה). אז היה קורא עם נכדיו, שהיה מושיבם עֵרים עד חצות הלילה, את אגדות החורבן והגלות. והיו עיניו זולגות דמעות ויורדות על זקנו הלבן כשלג; אף אנחנו, הילדים, לא יכולנו להתאפק אותה שעה והיינו גועים בבכיה."
מתוך: רומי וירושלים, 1862, עמ' 40–41.

 

משה הס (1812-1875)

לספר, שבו פירש את משנתו הלאומית, קרא רומי וירושלים. הספר נכתב בגרמנית והודפס לראשונה בשנת 1862 בעיר לַיְיפְּצִיג שבגרמניה.

ב. מתוך משנתו

I. התהליכים הפנים-יהודיים

*על הרפורמים:
יותר מכל בז משה הס ליהודים, אנשי התנועה הרֶפוֹרְמִית בגרמניה, על ניסיונם לחקות את הדת הנוצרית. לדעתו, השינויים שעשו הרֶפוֹרְמִים בתפילה, בשפת התפילה ובטקסים, מעוותים את התכנים של הדת ומעלימים את אופייה הלאומי. לטעמו, הייתה זאת פגיעה בלתי נסבלת ברוח האמתית של היהדות.

"מתקני הדת היהודים … שוקדים לסלק מתוך מצוות הדת ופולחנה כל דבר שיש בו כדי להעלות את זכרה של הלאומיות היהודית. להם נדמה כי סידור-תפילות מלאכותי, מעשה ידיהם, … נותן הרבה יותר חיזוק לנפש מאותן תפילות ישראל מרעידות-לב, בלשון העברית, שכולן מבטאות את צער האומה על אובדן מולדתה."

*על ההתבוללות
הוא ביקר גם את המתבוללים, על רצונם להיטמע ולהתערות בחברה הגרמנית:

"שימו אלף מסכות על פניכם, שנו את שמותיכם, המירו את דתכם, זנחו את מנהגיכם והתגנבו לא-ניכרים בכל פתחי עולם, לבל יבחינו בכם את היהודי: לשווא! כל עלבון שם ישראל שבעתיים יפגע בכם מאשר באיש הישר, התמים עם משפחתו ומודה בה (ביהדותו) ועומד על כבודה".
מתוך: רומי וירושלים, 1862, עמ' 46–47

II. מקום הטריטוריה וסוג המפעל

היכן יש להקים מדינה ליהודים? – על שאלה זאת כתב משה הס שהזכות על ארץ האבות שמורה ליהודים כבר מימי אברהם אבינו, אשר קנה חלקת קבר לשרה, וזאת עוד לפני שגובש העם:

"עומד אני בכל תוקף על זכותו של עם ישראל, זכות מקודשת וקדומה במידה שאין למעלה הימנה, לתבוע לעצמו את ארץ-מולדתו, כיוון שאמרו לנו כי אין לנו זכויות אחרות על אדמת ארץ-ישראל מלבד הזכות שיש לכל שאר העמים על אדמת מולדתם: זכות הכיבוש בזרוע. לאמיתו של הדבר, קיומנו הלאומי והתיישבותנו בארץ-ישראל לא התחילו בימי משה ויהושע, אלא זמן רב קודם לכן – בימי אברהם אבינו".

על פי דעתו של הס, רק בארץ ישראל יכולים היהודים לקיים את היהדות כהלכתה ולמלא את ייעודם .

" …העונש שהיה תמיד מעיק עלינו ביותר – הלא הוא זה, ששוב אין אנו יכולים, מעת שאבדה לנו הארץ, לעבוד את אלוהים כאומה, על-ידי מוסדות ותקנות שאי-אפשר להמשיכם ולפתחם בגלות, מאחר שהם מותנים בחברה מיוסדת בארץ אבותינו. אכן, חוסר הארץ הוא הגורם שאין אנו יכולים לשמור את חוקי דתנו!"
'מכתבים על תעודת ישראל', 1864, עמ' 204-203

מקורות נוספים

III. האופי החברתי – כלכלי

*אופיו של מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל
את מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל רצה משה הס להשתית על עקרונות הסוציאליזם.
במשך דורות, ובפרט בעת החדשה, נהגו הנוצרים להאשים את היהודים שאופיים הוא נצלני וטפילי, משום שרבים מהם התפרנסו מהלוואה בריבית, מתיווך ומרוכלות. הס טען שחוסר היצרנות של היהודים נובע מכך שליהודים לא ניתן לרכוש קרקע. לכן, לדעתו, עם החזרה של היהודים לארץ משלהם ולקרקע משלהם תסתיים הנצלנות מאליה, ותאומץ היצרנות.

"ידעתי גם ידעתי, כי גם בקרב היהדות מורגש עמוק הצורך ביחסי-עבודה בריאים, המבוססים על ניצול הטבע בידי האדם; ידעתי את המאמצים הגדולים שנעשו לחנך את הדור הצעיר היהודי שיהיו אנשי-עבודה מועילים. … אבל ידעתי כמו כן, כי היהודים בגלות לא יוכלו לעולם, על כל פנים ברובם, להתמסר לעבודות כאלה, משום שהם חסרים את התנאי הראשון – קרקע מולדת…"
מתוך: רומי וירושלים, 1862, עמ' 100–101

IV. היחס לשפה

אמנם את משנתו בספרו "רומי וירושלים" גולל משה הס בשפה הגרמנית, אך יחסו לעברית היה חם ואוהד ביותר. כאמור, הוא התנגד לניסיונות ההשתלבות של יהודים בגרמניה וגם להכנסת הגרמנית לשפת התפילה היהודית. השפה, לדעתו, היא עדות לקשר המיוחד בין היהודים, היא סממן מובהק של כל עם, ולכן יש לשמר אותה בתפילות. הוא חש קשר מיוחד אל ההיסטוריה היהודית, באמצעות התפילות, דווקא משום שהן נאמרות בעברית.
קיימת

"… דעה המסיתה לגרש את הלשון העברית מכל גבול חיי ישראל, ואפילו מבית הקברות, מקום שם יאמרו להשליט כתב ולשון גרמניים. תפילות ישראל בלשון העברית היו לי תמיד לניחומים ולמשיב נפש. מתוכן עולה באזני הד מאות דורות ששפכו יום יום את שיחם לשמים בתפילות אלה מלב נשבר ונדכא. מי האיש המבין שפת עבר ולבו לא ירעד לשמע תפילות אלה, הנוגעות עד הלב?"

מתוך: רומי וירושלים, 1862, עמ' 39