משפט איכמן

עבור רוב הישראלים החיים כיום בישראל הביטוי 'ניצולי שואה' נראה כמתייחס לקבוצה קטנה של אנשים מזדקנים. אבל בתקופה אחרת, ניצולי השואה היו אנשים צעירים וחלקם אף מלאי שמחת חיים: הפועל במפעל, המורה לספרות או אפילו אח לנשק. בסוף שנות החמישים אחד מכל ארבעה ישראלים היה "משם", ונראה היה שרוב הניצולים השתלבו היטב בחברה הישראלית. הם למדו עברית, פיתחו קריירות והקימו משפחות. אבל מה ידעו אזרחי ישראל על עברם? וכיצד שינה משפט אייכמן את מקומם של הניצולים בחברה הישראלית?

המחצית השנייה של שנות החמישים היתה תקופה טובה למדינת ישראל. מבחינה בטחונית היו אלה השנים השקטות ביותר אי פעם, וגם מהבחינה הכלכלית חל שיפור ניכר בחיי אזרחי ישראל. נראה היה שתמו שנות המאבק להישרדות, והיתה שהות להתחיל להביט פנימה אל תוך החברה, לבחון את הצלקות שנושאים חבריה. באותן שנים מי שעסקו בזכרון השואה, מי שכתבו עליה או נאמו בעצרות ממלכתיות, היו בעיקר אותם עשרות ניצולים שכונו "מורדי הגטאות", חברי תנועות הנוער הציוניות, שלחמו בנאצים ושגבורתם פיארה את סיפור היהודים בשואה. אבל היה זה מיעוט קטן, כמעט זניח מקרב הניצולים שהיו בישראל, ורוב הניצולים היו רוב דומם, דומם מאוד.

בראשית שנות הששים מציאות זו החלה להשתנות. בן-גוריון עלה לבימת הכנסת במאי 1960, והודיע כי שירותי המודיעין הישראלי לכדו את אדולף אייכמן, אחד מגדולי הפושעים הנאצים ומבכירי האס.אס. לצורך חקירת פשעיו הוקמה יחידה מיוחדת במשטרה – לשכה 06 ,וכן נבנה אולם מיוחד בבית העם בירושלים.

במובנים רבים היה משפט אייכמן משפט ציבורי. הוא התקיים על במה נישאה באולם שנראה כאולם תיאטרון, וזכה לסיקור תקשורתי חסר תקדים. את המשפט פתח התובע, גדעון האוזנר, במילים שהפכו ידועות כל כך: "במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים". ובהמשך דבריו הבהיר כי הוא מדבר בשמם של מי "שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ובשדות טרבלינקה". מדינת ישראל ראתה במשפט הוכחה לעובדה כי היא נושאת הדגל של זיכרון השואה.

למעלה ממאה עדויות ניתנו במשפט. בזה אחר זה עלו לבימת העדות ניצולים מכל שכבות האוכלוסייה. עבור רוב הציבור הישראלי היה זה מפגש ראשון עם הסיפור של "האדם הפשוט", זה שיכול להיות השכן בדלת ממול. במאמר המערכת של עיתון 'דבר' נכתב כי מה שהמם את הציבור הישראלי הייתה ההבנה כי "לעולם אין לדעת אם שכננו באוטובוס לא חפר את קברו בפרבר של קרקוב, לא עבר סלקציה באושוויץ, לא רעב בגיטו לודג' ולא איבד את ילדיו בפונאר". חיים גורי תיאר את התדהמה שאחזה בו ובחבריו הצברים: "רק עכשיו קרתה השואה ולא באף רגע נתון מיום סיום המלחמה, תפסנו את ראשנו בידינו".

אין זה אומר שאזרחי ישראל לא ידעו על מאורעות השואה. מאז שהתרחשה כל ילד ידע על ששת המיליונים ועל היטלר ואושוויץ. השינוי שחולל המשפט היה בהבנה כי זהו גם סיפורם של אנשים פרטיים, כי זה סיפורם של רבע מהישראלים. במובן זה פקחו העדויות במשפט אייכמן את עיני הציבור. לאט חלחלה ההבנה שהשואה הייתה לא רק ששת המיליונים, אלא אירוע אישי בביוגרפיה של כה רבים בחברה הישראלית. הבנה זו שינתה את תפיסת השואה בישראל. אייכמן נמצא אשם ונידון למוות בתלייה. הוא האדם היחיד שהוצא להורג בישראל. ההיסטוריונית חנה יבלונקה כתבה כי המשפט "ניצב בשורה אחת עם אירועים מעצבי תודעה כמו חוויית העצמאות המדינית, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים".

"עליי להודיע לכנסת, כי לפני זמן מה, נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראלים אחד מגדולי פושעי הנאצים" – בן-גוריון מאי 1960

הידעת?

לקראת המשפט חיפשה מדינת ישראל עורך דין שיסכים לייצג את אייכמן. מאחר שאף עורך דין ישראלי לא הסכים לכך, נעשה תיקון בחוק כדי שיתאפשר להביא עורך דין שאינו אזרח ישראל. וכך נתמנה ד"ר רוברט סרווציוס, עורך דין גרמני שהיה עורך דינם של כמה מנאשמי נירנברג, לסנגר על אייכמן.

שאלה לדיון

באיזה אופן צריכה לדעתכם מדינת ישראל להנציח את השואה?