האלוף דוד מרכוס ומתנדבי חוץ לארץ (מח"ל)

לילה אחד בחודש יוני 1948 , בשיאה של מלחמת העצמאות, נפל האלוף הראשון של צה"ל. דרגתו לא הייתה הדבר היחיד יוצא הדופן בו: הוא לא היהצבר וגם לא עולה חדש. ואפילו לא תושב קבע. כיצד ומדוע הגיע לכאן?

שנתיים לפני הקמת המדינה לקח על עצמו בן-גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית. הוא ידע שהוא מבין קטן מאוד בסוגיות של צבא – את שירותו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה סיים בדרגת טוראי ראשון, ומאז חלפו כבר שלושים שנה. כדי לגשר על הפער הוא עשה את מה שידע לעשות הכי טוב: הוא למד. במשך שלושה חודשים הוא התמסר לסמינר ביטחוני מקיף שיצר בעצמו. אחת התובנות שהגיע אליהן הייתה שלא די לנו בכוח רצון ובמוטיבציה – עלינו למצוא אנשי צבא מיומנים – ורק מעטים בארץ ענו על ההגדרה הזו. ובן-גוריון דרש מאנשי ההגנה למצוא לו כאלה בחו"ל, והם ניגשו מיד לפעולה. הם פתחו משרד בניו יורק, ותחת שם הכיסוי "קרקע ועבודה למען ארץ ישראל" החלו לעסוק בגיוס וטרנים (ותיקי מלחמה משוחררים) ובהבאתם לארץ ישראל. לא היה קשה למצוא אותם – מלחמת העולם השנייה, שאך זה הסתיימה, הותירה מיליוני וטרנים מתוסכלים, שהכשרתם הצבאית הייתה כעת חסרת תועלת.

דוד מרכוס, שכונה "מיקי", גדל במשפחה יהודית בניו יורק. כילד חלם להיות חייל גיבור בצבא ארצות הברית, וחלומו אכן התגשם כאשר בגיל עשרים התקבל לאקדמיה הצבאית היוקרתית ווסט פוינט. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא כבר היה בן כמעט ארבעים, ומאחוריו קריירה פיקודית מפוארת וגם קריירה אזרחית ארוכה. למרות שלא היה חייב בכך, הוא התנדב לחזור לצבא והיה מפקד בסיס בשנת 1944 , כשחייליו עמדו בחוד החנית של הפלישה .(Rangers) אימונים לסיירים לאירופה, לא עמד בפיתוי והצטרף אל הכוחות הלוחמים. הוא צנח בחופי נורמנדי והשמועות על מעללי הגבורה שלו שם צימחו כנפיים. הוא חזר לניו יורק עטור תהילת ניצחון, ומונה לתפקידים דיפלומטיים בכירים.

מיקי מרכוס כבר פרש לעסקיו הפרטיים כעורך דין כשהגיעו אליו אנשי ההגנה והציעו לו לשוב לשדה הקרב. הוא הגיע לישראל בינואר 1948 , ומיד החל לסייר וללמוד את הכוחות הלוחמים. הוא כתב לצה"ל תוכנית הכשרה מקיפה ועבד בצמוד למטכ"ל. אמרו עליו שהוא היועץ הטוב ביותר שהיה לצה"ל. מרכוס קיבל את הצעת בן-גוריון והיה לאלוף הראשון בצה"ל ולמפקד חזית ירושלים.

אבל כמו בעבר, הוא לא עמד בפיתוי ולא הסתפק רק בתפקידי ייעוץ והכשרה. סיפור גבורתו כנראה היה ממשיך להירקם, אילולא בלילה אחד בחודש יוני, שחזר מבילוי מחוץ למחנה, קרא לו השומר לעצור. מאחר שלא ידע עברית לא הבין מרכוס את הקריאות והמשיך אל תוך המחנה. השומר, שהיה בטוח שמדובר בפולש, ירה והרג אותו.

מרכוס לא היה המתנדב היחיד בצה"ל ובודאי לא המתנדב היחיד במלחמה הזו – רבים ממקומות שונים בעולם התנדבו לשרת בצה"ל. גם מעבר לגבול לחמו אלפי מתנדבים בצבאות מדינות ערב, גם הם ביקשו להצטרף למאבק שאיתו הזדהו. וטרנים המתגייסים למלחמות רחוקות ומחזקים את הכוחות הלוחמים היו לתופעה רחבה ומוכרת.

בצה"ל כונו המתנדבים אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). היו אלה גברים ונשים, רובם יהודים, שלא ביקשו להשתקע כאן אלא רק לעזור במאמץ המלחמתי. כמו מיקי מרכוס, הם תרמו תרומה מכרעת מניסיונם הצבאי, ובעיקר עזרו להקים את החילות שדרשו ידע טכני רב, כמו חילות הים והאוויר. בין נופלי מלחמת העצמאות נרשמו גם 123 חללי מח"ל, מתוכם ארבע נשים ותשעה לא יהודים.

"לא היינו מקימים את חיל האוויר (…) בלי מתנדבי חוץ, בעלי מקצוע ובעלי נסיון שרכשו ידיעתם ונסיונם במלחמת העולם השניה" בן-גוריון, 2.8.1951

הידעת?

סיפורו של מיקי מרכוס תועד בסרט הוליוודי בשם "הטל צל ענק", שצולם בישראל בשנות השישים. את מרכוס שיחק קירק דאגלס ובין כוכבי הסרט ניתן למצוא גם את פרנק סינטרה, יול ברינר וג'ון ויין.

שאלה לדיון

גם כיום מגייס צה"ל מתנדבים מקרב הקהילות היהודיות בחו"ל. מה דעתכם בנושא?