נשים וגברים בתרבות הפוליטית הישראלית

בעוד רוב הספרות המחקרית והעיונית שהתייחסה לתרבות הפוליטית בישראל התמקדה בשסע שבין דתיים לחילונים, ובשסע שבין אשכנזים למזרחים, היא התעלמה, ברוב המקרים, מן ההבדלים החברתיים שבין נשים לגברים. אפליית נשים לעומת גברים היא תופעה עולמית, דפוס הרווח במשטרים דמוקרטיים רבים: נשים הורחקו ממוקדי כוח הפוליטי, והתרבויות הפוליטיות הדומיננטיות עוצבו בעיקר על ידי גברים.

בחינה זהירה של הפוליטיקה הישראלית תגלה, כי נשים סובלות מתת-ייצוג פוליטי ניכר. בעוד שהן מהוות קצת יותר מ-50 אחוזים מן האוכלוסייה, הרי בשנים 1996-1948 לא עלה ייצוגן הפוליטי במוסדות השלטון המרכזיים, הממשלה, הכנסת, ובית המשפט העליון, וכן מיקומן בדרגות בכירות במנהל הציבורי, על 20 אחוזים, ולרוב אף עמד על פחות מכך.¹ בהמשך נדון בשאלה האם קיימות מודעות פוליטית נשית ומודעות פוליטית גברית, והאם הן מביאות לכדי דפוסים מובחנים של התנהגויות פוליטיות הייחודיות לנשים לעומת גברים. אך גם כעת ניתן לקבוע, כי נשים בישראל סובלות מקיפוח בזכויות פורמליות במשפט הישראלי, ומקשיים לממש זכויות ולהגיע לכדי שוויון חברתי ופוליטי עם הגברים.

בישראל אין פערים משמעותיים של השכלה פורמלית בין גברים לנשים. ניתן לאתר שוני באוריינטציות החינוכיות (שיעור גבוה יותר של גברים בחינוך הטכנולוגי, שיעור גבוה יותר של נשים בחינוך העיוני), אך שיעור המסיימים מוסדות חינוך, לרבות מוסדות להשכלה גבוהה, היה שווה באמצע שנות ה-90 כמעט לחלוטין (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 1996: 484, לוח 22.3). שיעור הנשים שלמדו באמצע שנות ה-90 לתואר אקדמי ראשון היה גבוה במקצת מזה של גברים (54.0 אחוזים), וגבוה יותר באופן מוחלט בלימודי התואר הראשון במדעי הרוח (74.0 אחוזים). התמונה זהה כמעט לחלוטין ביחס ללימודי התואר השני. אשר לשיעור מקבלי תואר שלישי, המצב באמצע שנות ה-90 היה שונה. רק ³.8 אחוזים ממקבלי תואר שלישי היו נשים, עובדה שיש לזקוף בעיקר לכך שמרבית הנשים בגילאי 40-30 עסוקות גם במשק הבית (שם 512, לוח 22.29). שיעורי ההשכלה הגבוהים בקרב נשים בישראל תרמו לכך שמחצית מכוח האדם האקדמאי המיומן בישראל באמצע שנות ה-90 הייתה נשים. למרות זאת, שיעור הגברים המועסקים כמנהלים היה גבוה באותה תקופה פי שלושה ויותר משיעור הנשים שהועסקו כמנהלות (שם 308, לוח 12.15).

מעמדן הפוליטי והחברתי הנחות של נשים בישראל עוצב במסגרת שני מרכיבי היסוד של התרבות הפוליטית: ביטחון ויהדות. החברה היהודית-ישראלית מתאפיינת בשיח צבאי, ובבולטות רבה הניתנת לנושאי הביטחון הלאומי. שיח זה מדגיש את הרלבנטיות של חלוקת תפקידים על בסיס מגדרי למאמץ הלוחמני: נשים נתפסות כמשניות למאמץ זה, ותרומתן נחשבת כרלבנטית כול עוד יש ביכולתן לסייע לעבודות העורף, או בגידול המשפחה ובהולדת דור הלוחמים הבא וגידולו. האשה נתפסת כפונדקאית חברתית, שעניינה העיקרי הוא בסיוע משני למאמץ הצבאי והביטחוני הכולל.

אופי השירות הצבאי בישראל משקף וגם מעצב ריבוד מגדרי. משך השירות הצבאי (סדיר ומילואים), תנאי השירות בצבא, מקצועות ותפקידים צבאיים הפתוחים בפני חיילות לעומת חיילים, ותנאי הקידום לתפקידי קצונה בכירים, עיצבו את האשה כנחותה לעומת הגבר.² תופעה זו מקרינה על העולם הפוליטי. למשל, "הצנחות" של קצינים בכירים (אך לא קצינות בכירות) במילואים אל צמרת העולם הפוליטי הדגישו ועיגנו את הקיפוח המגדרי בחיים הפוליטיים. בהיות הנשים "נחותות" כמשאב צבאי, הן נחשבות ממילא כנחותות גם מבחינה פוליטית. בהיותה של הפוליטיקה הישראלית חד-ממדית, כזו המדגישה במיוחד את ההיבט הביטחוני והצבאי, נדחקות סוגיות חברתיות, וביסודן שאלת הצדק החברתי, לרבות השוויון המגדרי, לקרן זווית.

במסגרת שכזו התקשו נשים למחות נגד מצבן החברתי הנחות. ראשית, עקב מרכזיותו של האתוס הביטחוני בהוויה הפוליטית נחשבה מחאתן הפוליטית של נשים כנגד קיפוחן כנשים לשולית. ככלל, תועדו ניסיונות מעטים מאוד של התארגנויות פוליטיות של נשים, במסגרת פרלמנטרית או חוץ-פרלמנטרית, לצורך מחאה נגד מצבן החברתי הנחות כנשים (ברנשטיין 1987; הרצוג 1994 א; הרמן 1996: 128-120). ספק גדול הוא עד כמה הגיעו ניסיונות מעטים אלו (ארגונים כמו ויצ"ו או שדולת הנשים) להישגים פוליטיים של ממש. בולטותן של נשים כמנהיגות פוליטיות של מפלגות, שעה שהן הדגישו את הצורך בפתרון בעיות של נשים, הייתה מוגבלת מאוד כול השנים. אותן נשים שהצליחו להגיע לעמדות כוח בפוליטיקה הישראלית עשו זאת על סמך פעילותן בסוגיות של ביטחון ושלום, ולא על סמך הישגיהן בפעילות למען נשים. כמו בסוגיות חברתיות אחרות, כך גם בכול הקשור למעמד האשה בישראל, פעילות פוליטית של מחאה חברתית נחשבה כניגוד לצורך החברתי, כביכול, באחדות לאומית נוכח כובד משקלם של נושאים ביטחוניים ומדיניים.

הנרטיב השני, היהדות, השפיע גם הוא על קיפוח נשים בישראל. המסורת היהודית הפקיעה למעשה את ספרת החיים הציבוריים מן הנשים. האחרונות מיועדות, על פי ההלכה והמסורת האורתודוקסית הדומיננטית בישראל, לעסוק בחיי המשפחה בלבד. תפיסה דתית זו השפיעה על אפליית נשים בישראל גם בתחום החיים הציבוריים, שהיה מסור בעיקר לגברים. היה זה בית המשפט העליון, שפסק בפרשת שקדיאל ב-1987, כי אשה יכולה להיבחר למועצה דתית מקומית.³ בפרשת פורז, באותה השנה, הוסיף בית המשפט העליון וקבע, כי אשה תוכל לכהן בגוף מוניציפלי שעניינו בבחירת רב עירוני.⁴ בשתי הפרשות פסק בית המשפט העליון נגד עמדות הרבנות הראשית והממסד הדתי-אורתודוקסי. קשה לאמוד במדויק עד כמה השפיע הנרטיב היהודי, המצמצם את מעמדה הציבורי של האשה, על האוכלוסייה הישראלית בכללותה, אך ניתן להעריך כי הוא השפיע במיוחד על האוכלוסיות הדתית והמסורתית היהודיות. המרכזיות של אליטות מגייסות באוכלוסיות אלו תרמה להשפעתו של הנרטיב היהודי על ריבוד מגדרי בתרבות הפוליטית בישראל בכלל.

בשנות ה-90 גדלה המודעות בציבור הישראלי ובקרב האליטות הפוליטיות לצורך בהגברת השוויוניות בין נשים לבין גברים. זאת ועוד. במסגרת התהליך שבו גברה המודעות של שכבות בציבור לליברליזם ולשוויון במסגרת ליברלית, וגברה הזיקה לרטוריקה אמריקאית, התחזקה מודעותה של החברה הישראלית ל"העדפה מתקנת" (Affirmative Action). עניינה היה בשיפור מעמד האשה באמצעות שריון חוקתי ושריון בתקנונים, המיועדים להבטיח לא רק הזדמנויות למינויין של נשים למשרות בסקטור הציבורי, אלא גם את מינויין בפועל. "העדפה מתקנה" היא אסטרטגיה חברתית המצמצמת אפליה בהזדמנויות ובמימוש הזדמנויות בכך שהיא כופה על גופים ציבוריים או על כול גוף אחר לשריין מקומות שיאוישו על ידי בנות/בני הקבוצה או המעמד המקופח; במקרה זה – נשים.

דוגמה מובהקת לכך הייתה פסיקת בג"ץ בעניין שדולת הנשים.⁵ כאן נפסק, כי הליכי מינוי של דירקטורים לחברות ממשלתיות חייבים להעניק אפשרות שווה לנשים, ולפיכך יש להימנע מפסילת ההזדמנות השווה לנשים, בעלות הכישורים המתאימים, לכהן כדירקטוריות בחברות ממשלתיות. בג"ץ אכף בכך את סעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975, הקובע כי יש לתת ייצוג "הולם", כלשון החוק, לבני שני המינים. כך, למעשה, שריין החוק 50 אחוזים מן המשרות בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות לנשים.

פסיקת בג"ץ בעניין זה שיקפה הלך רוח ציבורי. במחקר מתחילת שנות ה-90 נמצא, כי 60 אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה סבורים שיש לשפר את מעמד האשה בישראל. עם זאת, בלטו גם ההבדלים. גברים נטו לתמוך פחות מנשים בהתחייבויות המדינה לשיפור מעמד האשה. לשון אחר: גברים נטו להפגין במוצהר תמיכה ערטילאית בערך השוויון המגדרי, אך תמכו פחות מאשר נשים במחויבות של ממש לכך. נשים תמכו בשיעורים הגבוהים בכ-15 אחוזים מאלה של גברים בקידום השוויון באמצעות השקעה גדולה יותר של כספי מדינה בהכשרת נשים לעבודה (48.9 אחוזים נשים לעומת 34.5 אחוזים גברים). שיעורים דומים של תמיכה פחותה של גברים בשוויון מגדרי התגלו ביחס לתמיכה בחקיקה שתקדם שוויון (65.9 אחוזים נשים לעומת 48.2 אחוזים גברים). הבדלים בין תמיכת גברים לבין תמיכת נשים בשריון מקומות לנשים במקומות העבודה ובפוליטיקה גדלו לכדי למעלה מ-20 אחוזים (52.5 אחוזים נשים לעומת 31.3 אחוזים גברים) (דגני 1991: 22-12). במחצית הראשונה של שנות ה-90 הדגישה התרבות הפוליטית את ערך השוויון המגדרי הדגשה רטורית, אך ספק רב הוא עד כמה אכן רחבה הייתה התמיכה בקרב גברים, במיוחד בכל האמור במחויבות מעשית להגשמתו של ערך זה. מידת התועלת החברתית והפוליטית של העדפה מתקנה שנויה במחלוקת גם מנקודת המבט של התומכים בשוויון מלא בין גברים לבין נשים. העדפה מתקנת אמנם גורמת שיפור במצבן החוקתי האישי של נשים, שכן היא מאפשרת להן קידום בשוק העבודה ובפוליטיקה; אולם, העדפה מתקנת התמקדה בזכויותיה האינדיבידואליות של האשה, ולא בזכויות הקיבוציות של נשים. במילים אחרות, גדולה הסכנה כי דווקא ההישג הליברלי של קידום אשה בולטת זו או אחרת ימנע את קידומן של הנשים כקבוצה חברתית אחת. העדפה מתקנת מבטיחה שיפור נקודתי, אישי, אך באותה מידה היא עלולה לעקר מאבק חברתי קולקטיבי לשיפור מצב הנשים.

ביקורת חריפה יותר נגד העדפה מתקנת תטען, כי למעשה גישה חוקתית ליברלית זו נותנת לגיטימציה לריבוד החברתי הקיים, שבו נשים מקופחות לעומת גברים, כיוון שבעצם היא יוצאת מנקודת הנחה שהפתרון לעוולות החברתיות יימצא בקידום אקראי של נשים מסוימות, להבדיל מציבור הנשים בכללו, לעמדות מפתח. זאת ועוד, אותן הנשים שקודמו באמצעות העדפה מתקנת לא תעשינה שימוש בכוחן לשינוי התרבות הפוליטית עצמה, שהרי מכוחה שלה הן הגיעו לעמדות כוח פוליטיות וחברתיות, וכך עלול לקרות שדווקא נשים אלה יגרמו להנצחה של כול הגורמים בתרבות הפוליטית אשר תורמים לקיפוחן של נשים. טענה נוספת נגד העדפה מתקנת מדגישה את ההיבט הכלכלי-חברתי. כדי לשפר את מעמדן צריכות הנשים להתקיים כלכלית בזכות עצמן, אולם הבעיה החברתית המרכזית היא שנשים רבות תלויות כלכלית בבעליהן. גישה של העדפה מתקנת אינה מציעה פתרון לתלות כלכלית שיטתית זו, אלא בעצם מנציחה אותה, שכן יש בה משום פתרון לנשים יחידות, אך לא למעמד הנשים כולו.⁶ בעצם, טוענת ביקורת זו, חסרונה הגדול של העדפה מתקנת הוא בעובדה שהיא איננה משנה את מבנה חלוקת הכוח בחברה ואת הריבוד המגדרי הבסיסי המפלה נשים.

עם זאת, נראה כי הביקורת על העדפה מתקנת מתקשה להתמודד עם העובדה ששינויים חברתיים ופוליטיים מתנהלים בהדרגה, בין השאר באמצעות העדפה מתקנת. פסיקות של בית משפט, חקיקת כנסת, או פריצות דרך ליברליות אחרות, כול אלו יכולות אולי לחולל שינויים של ממש במעמד האשה בישראל, אך בטווחי זמן ארוכים. דוגמה לכך היא פרשת אליס מילר, שנדונה בבית המשפט העליון ב-1995. ⁷ פרשה זו אינה עוסקת בהעדפה מתקנת, אך הדיון בה מאלף לעניין הרלבנטיות של הגישה הליברלית למעמד האשה בישראל. אליס מילר עתרה בבקשה כי בית המשפט בעליון יורה לחיל האוויר לאפשר לה להיבדק במבדקי טיס, שכן על פניהם של דברים היא מתאימה לעמוד במבדקים אלה. חיל האוויר הישראלי הצביע מצדו על קשיים בגיוס ובאימון חיילות למבדקי הטיס ובמסגרת קורס הטיס, ועל קשיים רבים הצפויים עקב הצבת נשים לתפקידים מבצעיים כטייסות. בעבר (למשל בפרשת מוטי אשכנזי, שנדונה בבית המשפט העליון ב-1975) פסק בית המשפט העליון, כי אין הוא מתערב בהחלטות הצבא לגבי הדרכה, אימון וגיוס כוח אדם לצבא. אז פסק בג"ץ, כי אין הרשות השיפוטית שמה את שיקול דעתה במקום שיקול דעתו של הצבא בעניינים כגון אלו.⁸

בפרשת אליס מילר יכול היה בג"ץ לשוב ולפסוק באותה רוח, אלא שהפעם פסק בית המשפט לזכות העותרת, ובדומה לפסיקות קודמות שלו מתחילת שנות ה-90 קבע, כי הוא יאכוף נורמות של שוויון על בסיס מגדרי. בית המשפט העליון לא כפף את הצבא למדיניות שלפיה נשים תהיינה בהכרח לטייסות קרב בצה"ל, אך אכף על הצבא את זכותן של נשים להיבדק על-ידי חיל האוויר לצורך בחינת האפשרות של גיוסן לקורס טיס. בכך ניפץ בית המשפט העליון את המעוז המרכזי של הגבריות הישראלית, של ההרואיות השמורה כביכול לבני מגדר אחד בלבד, ומופקעת מבנות מגדר שני. ניתוח פסק הדין עצמו מלמד, כי לא נשבה בקרב השופטים רוח חסרת תקדים של שוויוניות מגדרית. עם זאת, האווירה הציבורית אשר הדגישה רטוריקה בזכות העותרת, וחוסר הראיות כי מבדקי טיס לנשים יגרמו נזק כספי או אחר למערכת הביטחון ולצבא, הביאו להכרעה.

תחילת הפרשה לא העידה על סיומה: כעבור מספר שבועות פורסם בתקשורת, כי אליס מילר הודחה מקורס הטיס בשל "העדר התאמה פסיכולוגית". ולמרות הכול היכתה פרשה זו גלים ציבוריים רבים. מספר חודשים לאחר פסיקת בג"ץ הודיע חיל האוויר, כי בשנים הקרובות יפתח את שעריו בפני כמה עשרות מועמדות לקורס הטיס, וכך אכן נהג. במסגרת זו הוכשרו כבר כמה טייסות. מצד אחד, ברור כי פרשה זו לא תביא לשינוי במעמדן החברתי הכולל של נשים. מצד אחר, ייתכן כי בטווח הארוך תרמה פרשת אליס מילר לשינוי הדרגתי ומוגבל של נורמות בישראל ביחס לשוויון בין המגדרים.

התרבות הפוליטית בישראל לא התאפיינה בדפוסי התנהגות שונים, המעידים על הבדלים ניכרים בין גברים לנשים. דפוסי הצבעה של נשים וגברים בישראל היו דומים מאוד, והמחקרים השונים לא אבחנו הבדלי הצבעה משמעותיים. משתני עמדות ביחס לעתיד השטחים, להפעלת כוח צבאי ולנושאי כלכלה, וכן משתנים חברתיים ודמוגרפיים כגון דתיות ומוצא אתני, התגלו כמשמעותיים הרבה יותר מאשר מגדר.⁹

במחקרים אמפיריים שונים נמצא, כי המגדר לא יכול היה לשמש מדד של ניבוי לגבי אופן ההצבעה של בוחר/ת מסוימים. בולטת במיוחד העובדה כי השיח הישראלי עוצב בעיקר באמצעות סוגיות של זהות לאומית, גבולות הקבע והשטחים, אך זהותה המינית של המצביעה או רצונה למחות נגד קיפוח נשים לא היו רלבנטיים כלל לעיצוב הצבעתה. כפי שכבר הבהרתי קודם, תופעה דומה התגלתה ביחס לפעילות פוליטית חוץ-פרלמנטרית, שגם במסגרתה היה קשה לאבחן התנהגות פוליטית של גברים לעומת התנהגות פוליטית של נשים.¹⁰

הספרות המדעית מלמדת, כי בדמוקרטיות מערביות נטו נשים לגלות עמדות יוניות יותר מגברים ביחס להפעלת כוח צבאי, וככלל נטו לגלות עמדות פציפיסטיות יותר מגברים (Ruddick 1989; Goldstein 1995). המחקרים לגבי הדמוקרטיות המערביות נטו להסביר עובדה זו בכך, שנשים מסויגיות יותר מנושאים שמזוהים עם כוחנות, לאומנות ואלימות. המלחמה נתפסה יותר כתופעה גברית, כטקס פולחני שגברים זקוקים לו להפגנת כוחם יותר מאשר נשים. נטייה פוליטית דומה – וביסודה ההבדל המגדרי – התגלתה גם בישראל, אך באופן חלש. המחקרים האמפיריים לא מצאו קשר חזק ומובהק בין מגדר לבין עמדות יוניות או ניציות כלפי כוח צבאי. אמם, בישראל התקיימה מגמת הסתייגות קלה יחסית של נשים יותר מגברים מהפעלת כוח צבאי, אך ככלל, המגדר לא התגלה כגורם משמעותי המשפיע על עמדות הציבור בנושאי כוח צבאי או בנושאי ביטחון לאומי וגבולות הקבע (Barzilai and Inbar 1996: 65-66, 78-79).

נמצאנו למדים, כי מצד אחד כוללת התרבות הפוליטית בישראל מגמה ברורה של קיפוח חברתי ופוליטי של נשים. אך מצד אחר, הבולטות הפוליטית של הריבוד המגדרי ופיתוח מודעות פוליטית נפרדת לנשים לעומת גברים הם מוגבלים, ובאו לידי ביטוי התנהגותי פוליטי חלקי בלבד. עובדות אלה מנעו שינוי מואץ וכללי במעמד הנשים בישראל. עם זאת, במחצית הראשונה של שנות ה-90 חלו שיפורים לטובה במעמד האשה בישראל, כתוצאה מתהליכי ליברליזציה בחברה הישראלית.