עברית בגלות ולשון ימי הביניים

באחד הימים פרצו חייליו של טיטוס, קיסר רומי, אל בית המקדש השני, החריבו אותו ושרפו אותו. היה זה בתשעה באב (שנת 70 לספירה), לפני ב- 2,000 שנה.
חורבן בית המקדש, מרד בר-כוכבא ושרשרת מלחמות קשות שפקדו את עם ישראל, החריבו את ארץ יהודה והמיטו על עם ישראל את אסון הגלות.

עם ישראל יצא לגלות ארוכה שממנה לא שב במהרה. הגלות הממושכת – בת מאות השנים – פיזרה את עם ישראל בעולם כולו: באסיה, באירופה ובצפון אפריקה.

אין מדברים עברית

החלה תקופה חדשה וארוכה מאוד בחיי העם. העם יצא לגלות ויחד עמו גלתה גם העברית. בערך משנת 200 לספירה הפסיקו לדבר לשון חז"ל, ועמה הפסיקו לדבר עברית בעולם. כחלק מתהליך טבעי, של אנשים הרוצים להיקלט בארץ זרה, אימצו היהודים את שפת המקום ודיברו בה.

העברית נשארה לשון התפילה ולשון לימוד התורה: יהודים התפללו בה שלוש פעמים ביום, ובשבת למדו תורה – בעברית. אבל העברית הפסיקה להיות לשון מדוברת. ילדים לא דיברו עברית עם הוריהם, חברים לא פטפטו בעברית, וסוחרים לא התמקחו בעברית.

היו מעט יהודים שנהגו לדבר עברית רק בשבתות, ומכאן צמח הביטוי "עברית של שבת" שפירושו עברית חגיגית מאוד. מכל מקום, העברית חדלה להיות שפת יומיום.

כותבים עברית

יהודים הפסיקו אמנם לדבר עברית, אבל רבים המשיכו לכתוב בעברית. משוררים כתבו שירים בעברית, רבנים התכתבו בענייני דינים – בעברית, ופילוסופים כתבו את דעותיהם – בעברית. בתקופת הגלות הארוכה נכתבו בעברית אלפי ספרים בתחומים שונים: מדע, פילוסופיה, קודש, שירה, מחזות, רפואה, מתמטיקה ודקדוק.

תקופת הגלות הייתה לכל אורכה תקופה קשה – העם היהודי ידע רדיפות, סבל, עוני ומחסור. אבל בתקופה מסוימת שנקראה "תור הזהב", נהנו היהודים בספרד מחופש ומתנאים כלכליים טובים. בשנים אלה (900-1,200 לספירה) שלטו בספרד חליפים ערביים, וביניהם לבין היהודים שררו יחסים של כבוד והערכה. התנאים הטובים הביאו עמם פריחה תרבותית גם למשוררים היהודים בספרד.

יהודה הלוי

בימי הביניים לא הנהיגו עדיין את תחרות האירוויזיון, אבל כבר היו תחרויות שירים. בספרד של אותם ימים אהבו להאזין לשירי משוררים. אנשים נהגו להזמין משוררים למסיבות, למשתאות ולטקסים אחרים, כדי שיקראו משיריהם. אחד מאירועי התרבות החביבים אז היו תחרויות שירים ותחרויות של כתיבת שירים.

לאחת התחרויות החשובות הללו נקלע משורר צעיר ואלמוני, בשם יהודה הלוי. באותה תחרות הוכיח את כוחו בכתיבת שירים, וממשורר אלמוני היה לאחד מגדולי המשוררים בספרד.
יהודה הלוי כתב מאות יצירות בעברית, ובתוכן 750 שירים. למרות העובדה שחלפו מאז כ- 1,000 שנה, נחשבים שיריו עד היום הזה לאחת מפסגות היצירה העברית.

רש"י

בדיוק באותה תקופה שבה פרחו משוררי ספרד, חי לו בצרפת (בשנים 1040-1105) משורר עברי אחר. שמו היה רבי שלמה יצחקי – רש"י. למרות שהיה משורר גדול, פרסומו העיקרי נבע מפירושו לתורה. רש"י היה אמנם רק אחד מכותבי הפירושים לתורה באותם זמנים, אך פירושו זכה להיות האהוב והמקובל מכולם.
לא פלא הוא, שבעת שהומצא הדפוס במאה ה- 15, הספר הראשון שהודפס בשפה העברית היה פירוש רש"י לתורה.
אגב, את "כתב רש"י" – האותיות המיוחדות אשר בהן כתוב פירוש רש"י – לא רש"י המציא. זהו כתב היד שהיה מקובל באותה תקופה – בכתב זה כתבו מכתבים, שירים וספרים. בספרי תורה השתמשו בכתב זה כדי להבדיל בין התורה לבין פירוש רש"י.

כפרשן, רש"י לא קיבל את הכתוב בתורה כמובן מאליו. לפי גישתו, לכל פרט קטן, לכל מלה ולכל אות בתורה יש הסבר ויש היגיון. בסיפור בריאת העולם כתוב: "וייצר ה' אלהים את-האדם עפר מן-האדמה ויפח באפיו נשמת חיים…" (בראשית ב, 7). כשאלוהים יצר את האדם – תחילה יצר את גופו מעפר האדמה ואחר-כך הפיח בו רוח חיים. רש"י שאל את עצמו מדוע כתוב "ויפח באפיו", מדוע יצר אלוהים את האדם גם מן האדמה וגם מן הרוח? הוא מצא לכך הסבר מאלף:
אלוהים ברא את האדם מן הארץ וגם מן השמיים (את הגוף ברא מעפר הארץ ואת הנשמה מהרוח בשמיים) והסיבה לכך היא התחרות בין הארץ לשמיים. ביום הראשון ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. ביום השני ברא את הרקיע – לשמיים. ביום השלישי את היבשה – לארץ. ביום הרביעי את המאורות – לשמיים, וביום החמישי את חיות המים – לארץ. עד כאן "תיקו" בין השמיים לארץ. לכן ביום שישי היה אלוהים צריך לברוא גם מן השמיים וגם מן הארץ, כדי שהשמיים והארץ לא יקנאו זה בזה ולא יריבו זה עם זה. (בלשון רש"י: ארץ = תחתונים, שמיים = עליונים).

מחסור במלים

כל תקופת הגלות הארוכה, ובתוכה תקופת ימי הביניים, הייתה העברית שפה שלא דיברו בה. אמנם נכתבו בעברית ספרים רבים ויצירות מפוארות – אך העברית פסקה לחיות בפי האנשים. גם רבי יהודה הלוי ורש"י אשר כתבו את יצירותיהם בעברית – לא דיברו עברית.

לשון שאינה מדוברת במשך תקופה ארוכה, נשכחת, קופאת ומפסיקה להתפתח. בשפה חיה – ממציאים מלה חדשה מתאימה לכל כלי חדש ולכל מושג חדש. אבל בלשון שאין מדברים אותה, הדבר אינו קורה. למשל, כאשר המציאו את הדפוס, את המשקפיים ומאוחר יותר את הקיטור ואת המכונית – הומצאו להם מלים מתאימות בשפות השונות. אך בעברית המלים האלה לא היו קיימות. כך במשך הזמן, נוצרה בעברית בעיה חמורה: מחסור במלים.

חוקרי לשון מכנים לשון שאין מדברים בה – לשון מתה. כאשר לשון "מתה", אי אפשר להחזיר אותה לדיבור. לאנשים חסרות מלים, והם אינם מסוגלים לבטא את עצמם.
הלטינית והארמית, למשל, היו בעבר שפות בינלאומיות ודיברו אותן בארצות רבות בעולם. אך מאתר שהפסיקו לדבר אותן, הן "מתו" ונעלמו מן העולם.
סכנה דומה ריחפה גם על חיי העברית, שכן במשך 1,700 שנה אנשים לא דיברו עברית. ייתכן שגם בעברית לא היו מדברים יותר, וצליליה לא היו נשמעים יותר, אילולא קרה הנס המופלא: תחיית הלשון העברית.

סיכום

העברית של תקופת הגלות ובתוכה לשון ימי הביניים היא התקופה השלילית של הלשון העברית. הייתה זו תקופה ארוכה מאוד שהחלה בערך בשנה 200* לספירה ונמשכה כ-1,700 שנה, כמעט עד ימינו. במשך תקופה זו לא דיברו עברית בעולם, והעברית הייתה שפה "מתה". בתקופה זו נכתבו בעברית יצירות ענק על-ידי אישים כמו רבי יהודה הלוי ורש"י, אבל בכל זאת גורל העברית היה בסכנה.
למרבה המזל הלשון העברית התעוררה לחיים והחלה תקופה חדשה: הלשון החדשה.

* בין הספרים השונים קיימים הבדלים לגבי תאריך זה. חלק מההבדלים נובע מחילוקי דעות בין החוקרים, חלקם נובע מן הפער שבין לשון הכתב ללשון הדיבור. כאן ההתייחסות היא ללשון הדיבור.