על סולידריות, יהדות והמחאה החברתית

כשמתבוננים במקורות היהדות, האם ניתן למצוא בהם את הסולדריות בתור ערך דתי?

שרגא בר און: הסולידריות באה לידי ביטוי ביהדות בערך הערבות הדדית, בתודעה העמוקה שאנו אחראים אחד לשני. בראש ובראשונה מדובר באחריות בפני האל, שלמעשה "כפה" על בני עדתו ערבות הדדית בכך שהוא, כריבון המוחלט, העמיד אותם כשווים לפניו. הדבר מתבטא למשל בכך שהאל היהודי מעניש את הרבים בחטאו של היחיד, בכך שהעזרה של איש לרעהו איננה מעשה וולנטרי ביהדות אלא חובה דתית מוחלטת, או במצוות כלכליות רדיקליות כשמיטה ויובל. במעגל שני, הסולידריות קשורה בשותפות הגורל ההיסטורית של העם היהודי; במקרה זה לסולדריות אין מאפיין דתי מובהק. במידה רבה, בתהליך החילון של העם היהודי משלהי המאה השמונה עשרה ועד הקמת המדינה, דווקא הקבוצות החילוניות דבקו יותר בסולידריות הלאומית בעוד שקבוצות אורתודוכסיות נסוגו מן העיקרון של "כלל ישראל".
למרות שאין ביהדות דיונים תיאורטיים מפותחים בערך הסולידריות, האתוס של הערבות ההדדית חלחל בתוך מערכות החיים היהודיים והופנם באופן עמוק מאוד. יש בכך כדי להסביר מדוע פעמים רבות יהודים שביקשו להתנתק מהקולקטיב היהודי המסורתי ולהתיר את קשריהם עמו, לא 'הצליחו' להתנער מהאחריות שלהם לחברת המוצא למרות רצונם.
דרור ינון: אני מבין את המושג סולידריות ברמה אנושית בסיסית: כאשר אדם רואה מול עיניו אדם אחר הנמצא במצוקה והוא נחלץ לעזרתו. לכן, סולידריות תמיד מתקיימת בין שני פרטים או בין שתי קבוצות, והיא תמיד מקומית, קצרת-טווח ומעורבת בה אינטנסיביות רגשית גדולה. דתות ותרבויות עשויות למסד את הסולידריות באופן מובנה, והמסורת היהודית אכן מקדמת אותה כערך, ומצווה על מעשים שמעצבים סולידריות: רעיון הצדקה, החמלה, הושטת היד; הציוויים הרבים בתורה על סיוע לאחר, ורוח הנביאים הקוראת "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" – אלו הם מאפיינים בסיסיים של סולידריות חברתית.

וברמה הקולקטיבית יותר, כעם או כמערכת פוליטית – האם יש לסולידריות מקום ביהדות?

דרור ינון: סולידריות אינה בראש ובראשונה קולקטיבית או מערכתית. מעשים המבטאים סולידריות יכולים להביא להקל על מצוקתם של אנשים הזקוקים לעזרה כלכלית, אך הם אינם יכולים לשנות את הסיטואציה הבעייתית משורשה ולהוציא את הנזקקים ממעגל העוני. כך למשל, כאשר מתרחש אסון טבע כמו צונאמי או רעידת אדמה, אנשים ברחבי העולם מפגינים סולידריות: הם תורמים לנפגעי האסון כסף, קונים להם בגדים ובונים עבורם בתים. אבל כדי לשקם באופן תשתיתי את החברה שנפגעה, או כדי למנוע את האסון הבא – דרוש הרבה יותר מסולידריות; דרושה מערכת משטרית, פוליטית, שתקח אחריות על העניין.
במובן הזה, אני לא חושב שהמסורת היהודית יכולה לתרום בגיבוש מדיניות כוללת להתמודדות עם העוני או עם מצוקות חברתיות אחרות. הדת מתמקדת דווקא בסולידריות, בעזרה מקומית; היא עשויה להניע סולידריות מאורגנת, להרחיב את שירותי העזרה המתבססים על סולידריות – אבל לא יכולה להתמודד עם שורש הבעיות. באופן כללי, לדת אין תורה חברתית ספציפית, ולכן אין לה כלים להתמודדות עם שאלות משטריות יסודיות כמו ההתלבטות בין המערך הכלכלי-חברתי הקפיטליסטי לבין זה הסוציאליסטי. בעת המודרנית, שבה פותחו תיאוריות מקיפות ועמוקות לגבי שאלות של משטר, חברה ופוליטיקה – מקומה של הדת במגרש הזה הוא מצומצם. זהו המובן שבו טען מרקס כי הדת היא "אופיום להמונים"; אין הכוונה שהיא אשליה או פיתוי מסוכן, אלא שכמו משכך כאבים, היא יכולה להציע רק נחמה מקומית לנוכח מציאות של מצוקה, בין אם היא אישית ובין אם היא כלל חברתית.

שרגא בר און: היהדות יכולה לשחק לשני הכיוונים בהקשר של גילוי סולידריות: היא עלולה להיות הגורם המפלג ביותר ולהפוך קרדום להשגת אינטרסים צרים של העם היהודי או של תתי הקבוצות שבו (שתמיד מזהות עצמן עם כ"יהדות האותנטית" או כמבטאות את רצון העם כולו), ומנגד – היא עשויה להיות המקור לניסיון קהילתי ולאומי להרחיב את גבולות הסולידריות.
למרות שאין ליהדות תפיסות עולם חברתיות וכלכליות אוניברסליות מגובשות ולא משנה כלכלית סדורה, היא העמידה את המושגים ואת הערכים שיכולים לקדם מהפכות חברתיות. בניגוד לחלק מן הדתות האחרות, ממקורות היהדות עולה יומרה ברורה להסדיר את התנאים המקרו-כלכליים והמיקרו­-כלכליים של החברה. העובדה שחשיבה כלכלית-יהודית לא המשיכה להתפתח בעת החדשה היא אות לניוונה של המחשבה היהודית; רק ניסיונות מעטים נעשו בתחום זה על ידי אנשי 'תורה ועבודה' בקיבוצים הדתיים ובאקדמיה. בהקשר זה החברה הישראלית לוקה בסינדרום של 'אימת היהדות': לעיתים תכופות היא מבקשת למדר את היהדות כדת מן השיקולים החברתיים והכלכליים, בעיקר מתוך חשש של עירוב ענייני דת ומדינה, אך גם מזלזול וחוסר אמון בתרבות הייחודית לנו. לדעתי, אחד מאתגריה המרכזיים של המדינה היהודית היא לנהל מדיניות כלכלית-חברתית ברוח המורשת היהודית – מאיסור הלנת שכר ועד להבטחת חירות ושוויון הזדמנויות כפי שמבקש להשיג חוק היובל.

מה לגבי מדינת ישראל היום – האם הערכים הסולידריים שביהדות באים בה לידי ביטוי?

שרגא בר און: מבחינה זו מדינת ישראל נמצאת בבעיה קשה, שנגרמה בדיוק מפני שהיא לא השתמשה במשאבים היהודיים שהיו לה כדי לקדם את ערכי הסולידריות. לעומת האמריקאים, שמתייחסים לעצמם כאל "אומה אחת תחת האל" – כלומר, אומה שהסולידריות שלה נעוצה באל ובדת, החברה האזרחית בישראל הוציאה את אלהים לגמרי מהתמונה, ובמקביל אימצה את האתוסים הליברליים האינדיבידואליסטים של החברה המערבית.
אני לא חושב שכדי לכונן חברה אזרחית סולידרית צריך להחזיר את האל למרכז הבמה, אך משאבים משמעותיים אחרים שהעמידה היהדות לטובת הסולידריות לא נוצלו. כוונתי בעיקר למבנה הקהילתי שאפיין את היהדות במשך אלפיים השנים האחרונות. מאונס שיש בו הרבה רצון, חיו היהודים בקהילות וטיפחו אותן, ובתוך הקהילות הללו צמחו מודלים משגשגים של סולידריות. אלו קהילות בעלות מרכז גיאוגרפי (הכפר או העיר), מרכז רוחני (בית הכנסת), ומרכז אוטופי (השאיפה לחזור לירושלים ולהר בית ה'), ומצד שני הן בעלות יסוד כמעט-אנרכיסטי: בית הכנסת הוא המקום בו כל הקהילה על גווניה השונים מתכנסת, ואנשים ממעמדות שונים הופכים לנגישים זה לזה (במקומות שבהם בתי הכנסת לא נבנו על בסיס מעמדי, כמובן); עשירי הקהילה עולים לתורה לצד ענייה, והפרנסים משלימים מניין בדיוק כמו אחרון בעלי המלאכה. השילוב בין המרכוז והמיקוד שבקהילה לבין העוצמה האנרכיסטית שלה הוא שבונה את הסולידריות של הקהילות; הוא מאפשר לחרוג מן האינטרס הפרטי ולהשקיע בקולקטיב המשותף. לכן בעיניי תרומתה הגדולה של היהדות לסולידריות היא המבנה הקהילתי. לרוע המזל, דווקא יצירתה של יישות פוליטית יהודית גרמה לערעור מתמשך של מבנה זה.

דרור ינון: ראשית, באופן כללי אני דווקא מרגיש שאחד המאפיינים הבסיסיים של החברה הישראלית המודרנית היא הסולידריות שלה. במדינת ישראל יש תחושה שלאנשים איכפת אחד מהשני, שמתחזקת ככל שמדובר ברמות מקומיות יותר – העיר, השכונה, הקהילה. הצמיחה העצומה במספר העמותות העוסקות בתחום החברתי ומגוון העניינים שבהן הן מטפלות הן עדות לכך, שכן המניע לפעילותן של העמותות הללו הוא הסולידריות.
עם זאת, בערך בעשרים שנים האחרונות ערך הסולידריות אכן נשחק, בעיקר בהשפעת הפוליטיקה הישראלית. מכיוון שהתרבות הישראלית היא מאוד פוליטית, יש למדיניות הממשל ולאופן ההתנהלות שלו השפעה חזקה על התרבות הכללית, הבאה לידי ביטוי בשתי דרכים: ראשית, כאשר בשיח הפוליטי נתפס האינדיבידואליזם הקפיטליסטי כערך מוסרי ואידיאולוגי בפני עצמו, ולא רק ככלי בשדה הכלכלי – הדבר תורם להפחתת הסולידריות החברתית. באמצעות אפיקים משפטיים, תקשורתיים, כלכליים ועוד, מחלחל השיח הפוליטי הזה לתוך התרבות.
מלבד זאת, ישנה השפעה גם לדרך ההתנהלות הפוליטית עצמה. נדמה לי שללא קשר לחלוקה הפוליטית בין ימין ושמאל, ישנה תחושה שהתרבות הפוליטית הישראלית היא צינית וחסרת יושרה, וזאת בניגוד לעשורים הראשונים של המדינה. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בפער שבין מה שפוליטיקאי אומר או מייצג כלפי בוחריו לבין אורח החיים הפרטי שלו; הציניות הזו מחלחלת בסופו של דבר אל התרבות היומיומית והופכת להיות בעלת משקל חברתי משמעותי.

האם המחאה הציבורית של השבועות האחרונים מצביעה על שינוי כלשהו בסולידריות החברתית במדינת ישראל?

דרור ינון: בהקשר הזה צריך להבחין בין שני עניינים: הדרישה של המפגינים מן הממשלה היא לא דרישה על בסיס סולידריות, ואסור בשום פנים לחשוב על היחס של הממשלה כלפי העם כיחס "סולידרי". כפי שאמרתי קודם, בעוד סולידריות מתמקדת בעזרה המקומית הנובעת מרגש של חמלה והזדהות, הממשלה מחויבת לייצר פתרונות תשתיתיים ומקיפים לבעיות החברתיות והכלכליות ולא להציע תקציב שיש בו יותר "חמלה". במובן מסויים הסולידריות והמחאה סותרים זה את זה: תפקידה של הממשלה הוא לנהל מדיניות שתמעט את הצורך ביוזמות שנובעות מסולידריות (המשמשות תחליף לאחריות המדינה), ולהיפך – ככל שהממשלה נסוגה מתפקידה זה, מתגלה יותר ויותר הסולידריות, הממלאת את הוואקום השלטוני בעזרת מעשי צדקה וחסד.
עניין אחר הוא הסולידריות הפנימית המתגלה בעם במסגרת המחאה, למשל בהתגייסות של מגזרים שונים לטובת מאבקם של מגזרים אחרים. אך לדעתי גם כאן יש להזהר מלזהות סולידריות עם שיתוף אינטרסים. אם, למשל, לרופאים יש אינטרס להביע הזדהות עם מחאת העגלות של האמהות – אין זו בהכרח סולידריות אלא שיתוף מקומי של אינטרסים. אגב, הביקורת הנשמעת על ה"אינטרסנטיות" של הקבוצות המוחות מוטעית בעיני; יש לשפוט אינטרסים על-פי מה שהם מבקשים לקדם ולא על-פי עצם העובדה שמדובר באינטרס.

שרגא בר און: לדעתי, אלו ימים חשובים, אשר מחזירים את הערכים החברתיים ללב השיח הציבורי. אולם אני חושש שעדיין אין במחאה הזו גילוי של סולידריות קהילתית במובן העמוק והמלא שלה, והמחאה כצורתה קצת מדאיגה בהקשר הזה. שכן מה שבא עד כה לידי ביטוי במחאה הציבורית הוא סולידריות של קבוצת אינטרס מסוים, של בני אותו מעמד כלכלי (המכונה "מעמד הביניים") המבקשים לשפר את עמדת הזינוק שלהם כלפי העשירונים הגבוהים יותר. רוב דרישות המחאה של המפגינים, להוציא את ארגוני השמאל החברתי של ממש, מקדמות סדר יום שיתמוך במעמד הביניים הגבוה, לעתים גם על חשבון היכולת של ישראל להיות מדינת רווחה (למשל בדרישה להפחתת נטל המס הישיר והעקיף על מעמד זה). אני חושב שהרצון של מעמד הביניים להתקיים ברווחה הוא מוצדק לחלוטין כשלעצמו, אבל השאלה המכרעת היא האם הוא מתחיל ומסתיים בקידום אינטרסים הכלכליים של הקבוצה הספציפית הזו או שהוא עוסק בחתירה לשוויון בין בני אדם באשר הם. שמחתי לגלות שעם התפתחות המחאה נשמעו יותר ויותר גם תביעות לשינויים חברתיים שנועדו לקדם את בני השכבות הנזקקות באמת.

במבט לעתיד: האם ישנה דרך לנסות ולחזק את הסולידריות במדינת ישראל?

דרור ינון: אם המחאה תצליח לגרום לשינוי בשיח הפוליטי, ולצמצם את הציניות שמאפיינת אותו כיום – זאת תהיה תרומה משמעותית בסופו של דבר לחיזוק הסולידריות החברתית. מעבר לכך, הייתי שמח אם היינו מדברים יותר במונחים של סולידריות בחברה הישראלית ולא במדינת ישראל, כיוון שלעתים קרובות משקלה של המדינה בניתוב הסולידריות לאפיקים מסויימים הוא גדול מידי.

שרגא בר און: אני חושב שהאתגר האמיתי מבחינתנו הוא יצירה של סולידריות על בסיס תרבותי ולא רק על בסיס כלכלי-מעמדי; סולידריות הנשענת בראש ובראשונה על ערך השוויון בין בני אדם ועל ערכים הומניסטיים אחרים, ובנוסף לכך על ערכי התרבות היהודיים. זו סולידריות שאינה מתבססת רק על מצב חשבון הבנק שלך או מעמדך החברתי אלא גם על השאיפה לכונן חברת מופת שתבוסס על אדני צדק ויושר ועל אהבת הרע. לשם כך אני חוזר לעניין הקהילתי: כדי לבנות סולידריות צריך לחזור ולהתארגן בדפוסים של "עדות" ו"קהילות". במסגרות כאלו אנשים מפתחים תחושת ערבות הדדית, אחריות כלפי הסדרים הקהילתיים ומתגייסים למען בניית הקהילה. הקיום הקהילתי המסורתי יכול לעבור התאמה או "מודרניזציה" ולשמש אותנו גם במדינת ישראל. עלינו לנסות ולבנות קהילות משותפות המרוכזות סביב מוקד מקומי, כשכל הקהילות הללו יחד ירכיבו את הקהילה הגדולה של מדינת ישראל שלה מפעל משותף: רווחה כלכלית ורוחנית של כלל האזרחים.