עמנואל קאנט

עמנואל קאנט (1724 – 1804), מגדולי הפילוסופים הגרמנים, יליד קניגסברג שבפרוסיה, שבה חי ועבד כל ימי חייו. מ-1770 היה פרופסור ללוגיקה ולמטאפיסיקה בקניגסברג, ומאז נעשה עיקר מפעלו – חקר הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית, או הפילוסופיה הביקורתית. עיקרי פילוסופיה זו מוצגים בספריו "ביקורת התבונה הטהורה" (1781) ו"הקדמה לכל מטאפיסיקה שתוכל לקום בעתיד כמדע" (1783).

אחד ממאמריו המפורסמים ביותר נכתב ב-1784 לתחרות חיבורי "תשובה לשאלה: הנאורות מהי", ושם הוא מציג את הנאורות כאומץ וכחופש לחשוב ולחתור להבנה וידיעה, דבר שאינו רק זכותו של כל אדם אלא חובתו האנושית. ברוח זו, המאמר היה גם קריאה פוליטית נגד דיכוי הפעילות האינטלקטואלית וחופש הביטוי, ובעד אחריות החברה לעזור לכל אדם להגיע למצב של עצמאות מנטלית.

הישגיו הפילוסופיים של קאנט הגיעו בגיל מאוחר יחסית, לאחר שקרא את הפילוסוף הסקוטי יום, ולפי עדותו, שאף להציב תורה חדשה שתסלק באופן רציונלי את הספקנות שאליה מובילה הפילוסופיה שלו. התאוריה של קאנט באה לפתור את הבעיות בשתי תפיסות פילוסופיות מתחרות של ההכרה -רציונליזם ואמפירציזם, ויש המדברים על "המהפכה הקופרניקית של קאנט", שהפכה את ההכרה מ"קולטת" ל"יוצרת", מסבילה לפעילה.

קאנט גרס כי כל הכרותינו מקורן בניסיון (עקרון אמפיריציסטי), אך ניסיון זה עצמו תלוי במבנים של רוחנו, המטילה את צורותיה, כגון המרחב, הזמן, קטגוריות הסיבתיוּת, העצם, על כל האובייקטים הניסיוניים (מהילת האמפיריציזם ברציונליזם). מכאן שאין אנו יכולים לדעת כלום על הדבר כשלעצמו, כלומר על מה שמפעיל את כושר ההכרה שלנו. השכל הוא אפוא גורם פעיל בעיצוב ניסיוננו, ואין ביכולתנו להגיע לנתון הטהור ("העולם כפי שהוא לעצמו"), כפי שגם אין ביכולתנו להגיע להכרות ממשיות ללא נתונים חושיים (זולת ההכרות הטרנסצנדנטליות הנוגעות לגבולות הניסיון האפשרי). לפיכך גם לא ייתכן שתהיה לנו הכרה בפועל של העולם וכוליותו, שהרי כוליות זו אינה יכולה להינתן בניסיון. עם זאת, האידיאה של כוליות העולם נדרשת ע"י התבונה, כדי להדריך את התקדמותו של התהליך המדעי.

ב"ביקורת התבונה המעשית" (1788) וב"הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות" (1785) הניח קאנט את היסוד לאתיקה שלו: "העיקרון העליון של כל מוסריות" הוא הציווי המוחלט, כלומר אותו ציווי שאינו תלוי בסובייקטים הפרטיים ובנטיותיהם. אחד מניסוחיו הוא:

"עשה מעשיך כך שתוכל לרצות כי הכלל המעשי הנקוט בידך יהיה לחוק כללי".

כלומר, מבחן המוסריות של כל מעשה הוא באפשרותו להיות רצוי גם ללא קשר לפרט העושה אותו. ומכיוון שכל פרט רואה את עצמו כמטרה לעצמו, הרי המעשה המוסרי הוא המעשה שבו האנושיות שבפרט או בזולת לעולם איננה אמצעי בלבד למטרות אחרות, אלא היא תמיד גם מטרה לעצמה. דבר זה נובע, אליבא דקאנט, מעובדת היותה של התבונה כושר לנסח כללים, ואין כושר זה קשור בחושניות, שהיא לעולם פרטית. לפיכך, במישור התבונה המעשית – כלומר התבונה המנסחת כללים למעשה (שהם הציוויים המוחלטים) – האדם חופשי; שהרי כל דטרמיניזם הוא עניין של חוקים מדעיים החלים על הניסיון בלבד, ואילו הציוויים הקטיגוריים אינם נובעים מן הניסיון אלא מוטלים עליו.
ב"ביקורת כוח השיפוט" (1790) מציג קאנט את האסתטיקה ואת הטלאולוגיה שלו. מושא האסתטיקה, לפי קאנט, הוא השיפוט האסתטי, כלומר ההיגד "זה יפה".

בניתוחו של קאנט, השיפוט האסתטי הוא תוצאה של "משחק חופשי" בין השכל לבין החושים, שאינו כבול על ידי קטגוריות, שלא כמו השיפוט ההכרתי. היפה הוא מה ש"מוצא חן ללא אינטרס" והוא "תובע הסכמה כללית", אף כי תביעה זו אינה יכולה לבוא על מימושה, שכן השיפוט האסתטי אינו מותנה על ידי קטגוריות או מושגים, אשר רק הם משותפים לכל בני האדם. ההרמוניה שנוצרת בין השכל לבין החושים בשיפוט האסתטי יוצרת תחושה של תכליתיות, בלי שנוכל להצביע על תכלית כלשהי, שכן האובייקט היפה, באשר הוא יפה, אינו בא לשרת שום מטרה.

במקביל לכך, בחלק השני של "ביקורת כוח השיפוט", מנתח קאנט את התכליתיות הטבעית; לדעתו, גם היא אינה אלא מבוססת על אנלוגיה אשר אנחנו עורכים לסיבתיות שאנו מוצאים בתוכנו, ואף כי אין אנו יכולים להוכיח אותה, הרי היא מדריכה את כל חקירותינו בעולם האורגני.

קאנט תרם גם לאסטרונומיה התאורטית כאשר ניסח ב-1755 תיאוריה על היווצרות כוכבי לכת, דומה למדי לזו שמקובלת כיום, ואף טען כי ברבים מהם (אם לא בכולם) צריכים להתקיים חיים. קאנט היה גם הראשון שתיאר את הערפיליות כ"יקומי איים", דהיינו גלקסיות.

במאמרו "לשלום הנצחי" (1795) מביע קאנט תמיכה בהקמת "חבר לאומים" שבמסגרתו ייפתרו מחלוקות וסכסוכים במשא ומתן. על מנת לייסד סדר בינלאומי שיביא שלום נצחי, קאנט גורס כי על כל המדינות להיות רפובליקות עם חוקה אזרחית, בהן נשמרת לאזרחים הזכות לקבוע האם לצאת למלחמה. מכיוון שאת מחיר המלחמה משלמים האזרחים, רפובליקות יעדיפו משא ומתן על יציאה למלחמה. קאנט מאמין, אם כן, שכאשר מדינות נמשלות על פי רצון העם, התועלת האישית משמשת בסיס עקבי לכינון יחסי שלום בין מדינות.