ערבית לדוברי עברית

האלגברה, ענף במתמטיקה, פותח בידי הערבים ונלמדת עד ימינו. אלגברה היא מילה ערבית (אַלְגַ'בְּר). בנוסף לה חדרו מילים נוספות מערבית לעברית, כבר בתקופת ימי הביניים, כגון המילים: אופק, הנדסה, חוקן, לחן, מֶרכז, קוֹטר, קוטב.

עם תחיית הדיבור העברי חידש אליעזר בן יהודה מילים על פי הערבית, כגון: אדיב, אהדה, בורג, גרביים, ליטף, נדיר, ריבּה, רציני, רשמי, תמרון. כמו כן, גם בעברית שלנו היום חדרו מילים שמקורן בערבית אל העברית העממית, כגון שמות מתחום המזון: בַּמיָה, בקלאווה, הֶל, חומוס, חִלבֶּה, חַלבָה, טחינה, לֶבֶּן, לַבָּנֶה, מלוואח, סומסום, עַרַק, פוּל, פלאפל, קוסקוס.

חלק מן המילים שחדרו מהערבית לערבית עברו תהליך של שינויי עיצורים ותנועות מתוך נוחות והתאמה למצוי בעברית. (להרחבה בנושא השפעת העברית על העברית ולעוד דוגמות – עברית בג'ינס, ניסן נצר, אוניברסיטת בן-גוריון תשס"ח. תודה לד"ר אורי מלמד מהאקדמיה ללשון העברית). להלן דוגמות אחדות בסדר אותיות הא"ב:

אַבּוּ (ומכאן: אַבּוּ-אַרְבַּע [=מִשְׁקָפוֹפֶר] ועוד) – בעלות או תכונה. ערבית: אַבּוּ (אָב).

אַהְבָּל – טיפש. ערבית: אַהבָּל (הטיפש ביותר).

אַהְלָן – ברכת פגישה. ערבית: אַהלַן.

אָחוּק – חבר. ערבית: אַחוּכּ (אחיך).

אַטְרָף – ריגוש בעל עוצמה רבה, שיגעון. ערבית: אַטְרַף (נדיר ביותר), טָרִיף (מעניין, נדיר, מופלא).

בִּחְיָאת – (מילת בקשה ותחינה) באמת, בחייך. ערבית: בִּחְיָאתִי (בחיי).

ג'וֹרָה – בור ביוב; פֶּה שמקלל הרבה. ערבית: ג'וֹרָה (גומה, חפירה; בור ביוב).

גִ'יפָה – זוהמה; גרוע. ערבית: גִ'יפָה (נבלת בהמה).

דֶבּ – שָמן. ערבית: דֶבּ (דוב).

התחרפן – השתגע, יצא מדעתו. ערבית: חַ'רְפָאן (סנילי, חסר דעה).

וָואלָה – קריאת התפעלות או זלזול או הסכמה. ערבית: וַאללָּהּ (באלוהים).

חַבּוּבּ – מילת פנייה/קריאה. ערבית: חַבּוּבּ (נחמד).

חַבּיבּי – מילת פנייה/קריאה. ערבית: חַבּיבּי (אהובי).

חַלַאקֶה – התספורת הראשונה לילד בן 3. ערבית: חְלָאקָה (הסתפרות).

חְנוּן – חסר ביטחון, "מרובע", "יורם". ערבית-מרוקאית: חְנוּנָה (נזלת).

חָסָקֶה – כלי שיט שטוח שחותרים בו בעמידה; משמש בעיקר מצילים בחוף הים. ערבית: חַסַכֶּה (אִדרה של דג).

חָפִיף (ומכאן: להתחפף) – שטחי, רשלני, בלי תשומת לב מיוחדת. ערבית: חַ'פִיף (קל).

חַרְטָה (ומכאן: לְחַרְטֵט) – דבר הבל, חסר ערך. ערבית: חַ'רַט (סיפר בדיות).

חָרָקָה – נסיעה פרועה הכרוכה בפניות מסוכנות ובעצירות פתע. ערבית: חַרַכֶּה (תנועה).

יאללה – קריאת זירוז ועידוד; קריאת בוז. ערבית: יָא-אַללָּה (הוי, אלוהים).

כֵּיף – הנאה. ערבית: כֵּיף.

כַּסַּח (ומכאן: לְכַּסֵּחַ) – אלימות פיזית ומילולית. ערבית: כַּסַח (התעלל. מילולית: טאטא, גרף).

מַבְּסוּט – שבע רצון, נהנה. ערבית: מַבְּסוּט (מרוצה, שמח בחלקו).

מַלְיָאן – עשיר מאוד. ערבית: מַליַאן (מלא).

מַנְגָל – מתקן המשמש לצליית בשר על גחלים, מַצְלֶה. ערבית, בהגייה בדואית: מַנְגַל (מילולית: כיריים; אח נייד לחימום החדר, אבל בשימוש גם במשמעות מַצְלֶה).

מַנְחוּס – מזל רע. ערבית: מַנְחוּס (בעל מזג רע).

מָעָאפָן – גרוע, לא שווה. ערבית: מְעַפַן (רקוב, מקולקל, מעופש).

סַבַּבָּה – מענג, מוצלח; מילת אישור או הסכמה. ערבית: צַבָּאבָּה [קרי: סַבָּאבָּה] (יופי, מצוין).

סוּלְחָה – פגישת התפייסות. ערבית: צֻלְחָה (תיקון הדברים, התפייסות).

סחתיין! – כל הכבוד! ערבית: צַחְתֶּיין (מילולית: בריאות כפולה, לבריאות, אבל בשימוש במשמעות "כל הכבוד").

פָדִיחָה – תקלה שגורמת למבוכה. ערבית: פַצִ'יחָה (תועבה, חרפה).

פָנָאן – מהנה, מבדר. ערבית: פַנָּאן (אָמָּן).

פַשְׁלָה – כישלון שגורם לבושה. ערבית: פַשְׁלָה (כישלון).

שְווֹיֶה-שְווֹיֶה – לאט-לאט. ערבית: שְׁוַיֶה שְׁוַי (לאט-לאט).

שַׁרְוָואל – מכנסי בד רפויים. ערבית: סִרְוואל, ערבית עירקית: שַׁרְווָאל (מכנסיים).