פרס ישראל

השבוע לפני 65 שנה, ביום העצמאות החמישי למדינת ישראל, הוענק לראשונה פרס ישראל – הפרס החשוב ביותר שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה, וככזה הוא ידע לעורר לא מעט מחלוקות. מי הגה את רעיון 'פרס ישראל', מי טען שהפרס 'מחרב את חופש היצירה' ומיהם שלושת המנהיגים שסירבו לקבלו?

רוב מדינות העולם לא נוהגות לחלק פרסים לאומיים בתחומי מדע ורוח. את הרעיון החריג הזה הגה שר החינוך בן-ציון דינור, שראה בפרס דרך להנחלת התרבות, הסמלים והערכים של המדינה. "עצמאות עמנו", כך אמר בטקס פרס ישראל הראשון, "תלויה בעוצמתנו הרוחנית". מכאן גם הבחירה ביום העצמאות למעמד השנתי של חלוקת הפרס. מאז ועד היום מתקיים בכל שנה טקס פרס ישראל במוצאי יום העצמאות. התחומים שבהם ניתן הפרס משתנים במחזוריות מדי שנה. כל תושב ישראל רשאי להמליץ על תושב אחר כמועמד לפרס, בתנאי שהמועמד הוא תושב המדינה בשלוש השנים האחרונות. ההחלטה על הזוכה מתקבלת על ידי ועדת שופטים ציבורית, הממונה מטעם משרד החינוך. הוועדה יושבת על המדוכה עד שמתקבל שמו של אדם פה אחד.

כבר מראשיתו נטען כי הפרס הוא מועדון סגור. נטען שהמקבלים אותו דומים לקודמיהם, ולרוב הם הממונים לוועדה המעניקה אותו לחוג מכריהם, וכן הלאה. לראיה נטען כי למעלה ממחצית שופטי הפרס הראשונים קיבלו אותו לאחר מכן, ויוזמי הפרס עצמם, דינור ודוד בן-גוריון נבחרו גם הם לקבלו (דינור אף קיבל את הפרס פעמיים בטרם הוחלט לאסור אפשרות כזו).

התנגדות נוספת לפרס הייתה מצד אנשי רוח שראו אותו כחיבוק דוב שהמדינה מעניקה לאנשי התרבות שלה. הפילוסוף מרטין בובר טען כי אסור למדינה להתערב בתחומי התרבות ולקבוע מה ראוי יותר ומה ראוי פחות. על מדינה דמוקרטית ליצור אקלים לתרבות חופשית, טען, ולא מעבר לכך. כל התערבות אחרת פוגעת בחירות שמתחייבת לשם חיי הרוח והיצירה.

בנוסף להתנגדויות העקרוניות היו גם מי שהתנגדו לקבלו באופן אישי. בין המסרבים לקבל את הפרס אפשר למצוא שלוש דמויות מרכזיות בנוף הישראלי. הראשון הוא בן-גוריון, שקיבל את הכבוד בשנת 1968 וענה כי כל פועלו היה מילוי חובתו כאזרח, ואין הוא רואה את מעשיו אלה כראויים לפרס. גם הרב צבי יהודה קוק, ממנהיגי הציונות הדתית, סירב, בטענה שאין הוא ראוי לפרס שכזה. הסירוב השלישי והמעניין משלושתם היה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ.

ליבוביץ, חוקר והוגה דעות מהחשובים שקמו בישראל, היה גם אחד המבקרים הבולטים של הממסד הישראלי. בשנת 1993 ,כשהוא בן תשעים, הוחלט להעניק לו את פרס ישראל למפעל חיים. להפתעת רבים ליבוביץ נאות לקבל את הפרס. ואולם דווקא כשנראה היה שהמדינה יוצאת מגדרה כדי לקבל לתוכה את אחד מגדולי מבקריה, והוא נאות למחווה הזו, קמה תרעומת ציבורית קשה. נטען כי מי שביקר בחריפות את צה"ל והכיבוש ואף קרא למרי אזרחי, מי שטבע את הביטוי 'יודונאצים', לא יוכל לקבל פרס מטעמה של המדינה. בשיא המהומה הודיע ראש הממשלה, יצחק רבין, כי לא יגיע לטקס שבו מקבל ליבוביץ את פרס ישראל, ובשלב זה לא נותרה לליבוביץ ברירה והוא נאלץ לוותר על הפרס בעצמו. הוא טען שלא רצה בפרס, אבל לא סירב לקבלו מלכתחילה, כי "זהו מעשה של שחצנות וגסות רוח". היו מי שהזכירו את הסכנה שעליה התריע מרטין בובר, כשאמר שבמקום שיינתן הפרס על מצוינות בתחום, הוא יינתן למי שהמדינה חפצה ביקרו.

"לא מגיע לי שום פרס בעד מילוי חובה" – בן-גוריון במכתב לשר החינוך

הידעת?

אחת הביקורות כלפי פרס ישראל הינה שאיננו מייצג נאמנה את רבדיה השונים של החברה בישראל. מבקר המדינה שבדק את הנושא בשנת 2010 מצא כי ישנו תת-ייצוג לנשים וליוצאי ארצות האיסלאם. אלה וגם אלה סובלים מייצוג קטן מאוד מסך הפרסים, אבל ביחס לאזרחי ישראל הערבים, המצב קשה הרבה יותר. רק חמישה ערבים אזרחי ישראל (פחות מאחוז אחד) קיבלו את פרס ישראל, אף לא אחד מהם מוסלמי.

שאלה לדיון

הדיון האם המדינה צריכה להעניק פרס או תקציב לאנשי רוח ומוסדות שמבקרים אותה מתקיים ביתר שאת בימים אלו ממש. מה דעתכם?