רות המואבייה – חסד חסד תרדוף

הסיבה הרשמית שבעטיה קוראים את מגילת רות בחג השבועות היא מהטעם הפשוט שסיפור המעשה מתרחש בעונת קציר החיטים, התקופה שבה מציינים את חג השבועות, המכונה גם "חג קציר חיטים".

בתפאורה המאוד מובהקת של שדות, כרמים ומטעים, שזורים פרטים ואזכורים רבים הלקוחים מעולם החקלאות, ואם נחזור רגע למקורות, נראה כי אכן בזמן שבית המקדש היה קיים טקסי חג השבועות נחגגו בעיקר סביב הטבע ותנובת האדמה – הביכורים, הטנא, המסע הרגלי לבית המקדש עם התוצרת החקלאית המשובחת – כל אלו יצרו זיקה ישירה בין פולחן החג לבין האדמה.

לא רק התפאורה של מגילת רות קשורה לטבע ולאדמה. גם העלילה עצמה, קרי הרצון של הגיבורים, נובע ישירות מהאדמה, או ליתר דיוק – מהנחלה. נעמי, אחת משתי גיבורות המגילה, איבדה את נחלתה כשעזבה עם משפחתה את יהודה וירדה לשבור את הרעב במואב. מאז ספגה מכות קשות – בעלה אבימלך נפטר וכך גם שני בניה – מחלון וכליון. על אף המכות הקשות שבה נעמי ליהודה לאחר שנים רבות בראש מורם.

אך למרות זאת, נעמי יודעת כי בימים ההם אדם ללא נחלה כמוהו כאף אחד, כבן בלי כת; "לא סופרים אותך", אין לך זכויות בסיסיות והגרוע ביותר – מאחר שהיא כבר ישישה, נעמי גם אינה יכולה להביא לעולם בנים זכרים – כרטיס כניסה לשוק הכלכלי-חקלאי השוביניסטי מאוד של אותם ימים.

כאן נכנסות לתמונה רות ועורפה, כלותיה האלמנות והנוכריות של האם השכולה. הכלות של נעמי הן תקוותה האחרונה. הן צעירות, יפות והחשוב ביותר – יש להן רחם, כך שעל פי חוקי הייבום היהודיים, הן יכולות להתחתן עם שאר משפחה של נעמי, להמשיך את השושלת ובעיקר לזכותה בנחלה, כלומר בפרנסה, כלומר בחיים מכובדים.

אך נעמי האצילה אינה דוחקת ברות ובעורפה לחזור אתה לארץ יהודה. להפך, היא מעודדת את שתי כלותיה לשוב למולדתן ולעמן: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?" (רות, א: יא). אף שהיא יודעת שעתידה ביהודה עומד להיות בכי רע, בגדלות נפשה נעמי אינה מתחשבת בטובתה, אלא בטובת כלותיה. ואכן, טענתה של נעמי נופלת על אוזנייה הכרויות של עורפה, והיא מנשקת את חמותה ושבה לבית אביה. רות, לעומתה, מתעקשת לדבוק בחמותה.

"וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות, א: טז). כמעט מיותר לדובב משפט כל כך עוצמתי, משפט שנכנס לקאנון היהודי ונחקק באותיות זהב בלבו של כל מי שעדיין לא התייאש מערכים כמו נאמנות ואהבה ללא תנאי.

ההמשך ידוע. בתחבולות כובשות רות ונעמי את לבו של בועז, קרוב משפחה רחוק של נעמי, וכך זוכה נעמי בנחלה המיוחלת, ואילו רות נכנסת לדפי ההיסטוריה כסבתא רבתה של דוד המלך.

אך כדי להבין את הדברים לעומקם, בואו נחזור רגע לתקופה שבה נפתחת המגילה: "ויהי בימי שפוט השופטים". מה קרה לכל "דור שפוט השופטים" שעל פי חז"ל היה דור אנוכי ומושחת. מה קרה לאבימלך, בעלה של נעמי, איש נכבד ועשיר, שחז"ל כינוהו "אחד מגדולי ישראל ופרנסיו", שנטש את העם כשהיה נתון במשבר מוסרי-חברתי, ויצא עם אשתו ושני בניו למסע לעבר סיר הבשר של מואב.

ע"פ ספר נחלת יוסף, זרע הפורענות נזרע במות יהושע, המנהיג האחרון של בני ישראל לפני תקופת השופטים. זוכרים אותו? יהושע, הכובש הגדול, שהפיל את חיתתו על כל עמי כנען והיה המשענת הרוחנית, המדינית והמוסרית עבור העם הצעיר שאך זה הגיע ממדבר סיני. ובכן, אחרי שנים שבהן הקדיש את כל מרצו לטובת עם ישראל, יהושע מת: "וימת יהושע…ויקברו אותו" (יהושע, כ"ד כט–ל) חז"ל אומרים "נתעצלו ישראל לעשות חסד עם יהושע" (ילקוט שמעוני, כ"ד: לה). כשמובא תיאור מותו של משה מוזכרים בכי ואבל, ואילו כשמת יהושע – וימות ויקברו – וזהו.

האיש מת והעם "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". האנוכיות חוגגת. המצביא הדגול, שמנהיגותו נחשבת לאות ולמופת בתולדות עם ישראל, מת לבד כמו חיה עזובה. ללא הכרת תודה, ללא כבוד אחרון. כלום.

משפט המפתח של ספר "שופטים", שחוזר על עצמו פעמים רבות בספר, הוא: "ואיש הישר בעיניו יעשה". כך הגדיר המחבר את "האחווה" ששררה בין בני ישראל. דור שאינו מביט ימינה ושמאלה, דור שאיש את אחיו חיים בלעו. דור שבתקופתו התרחש אחד המעשים המזעזעים והטרגיים ביותר בתנ"ך – מעשה פילגש בגבעה. אז מה הפלא שמנהיג הדור, אבימלך, קם ועזב למואב? פני הדור כפני הכלב.

במשפט הפותח את מגילת רות, "וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב– הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו" (רות א, א), דחוס באופן מדויק השבר המוסרי החמור שבו נתון היה העם ביהודה. עַם בעל עבר מפואר ועתיד מפורר, עַם מושחת ואנוכי. זהו הרקע האתי של המגילה. כך היא מתחילה.

ואז הגיעה רות…הנוכרייה המחושלת כברזל מחוללת מפנה. באישיותה הממגנטת מפגינה הנסיכה ממואב ערכים מנוגדים לאלה הנהוגים בישראל – אהבה לזולת, סולידריות, נתינה לכל אדם, ובעיקר, כפי שאמר הרב זעירא בספר "רות רבה: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא אסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב, טו). לא בקול תרועה רמה, לא בדיבורים גבוהים ולא בסטאטוסים בפייסבוק.

רק בהרבה מאוד חסד.