רצח בדם קר …

השבוע לפני 61 שנה, כמה דקות אחרי חצות, חזר ד"ר
ישראל קסטנר לביתו ברחוב עמנואל הרומי 6 בתל
אביב. הוא היה עייף ונתון במאבק משפטי שנמשך כבר חמש שנים. מצבו החל להתדרדר כשמלכיאל גרינוולד, עיתונאי ירושלמי, פרסם מנשר הנפתח במילים "את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל", והמשכו בהאשמת קסטנר בהפקרת יהדות הונגריה בשואה ואף בסיוע לנאצים. באותו לילה, כשחזר קסטנר לביתו בתל אביב, חיכו בסמוך לביתו כמה צעירים. אחד מהם שאל האם הוא ד"ר קסטנר, ומשנענה בחיוב שלף אקדח וירה שלוש פעמים. מי היה קסטנר? מדוע קבע שופט כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן" ואיך השפיע המשפט על תודעת השואה בחברה הישראלית?

בתקופת מלחמת העולם השנייה היה ד"ר ישראל (רודולף) קסטנר ממנהיגי ציונות הונגריה ויו"ר ועד ההצלה של בודפשט. בתפקיד זה ניהל קסטנר משא ומתן עם הנאצים, שהביא בסופו של דבר לשחרורם של יהודים רבים, אבל רוב יהדות הונגריה לא זכתה להצלה זו. גרינוולד האשים את קסטנר כי הפקיר את מרבית יהודי הונגריה, הסתיר מהם מידע על ההשמדה, דאג בעיקר להצלת קרוביו וחברי מפלגתו ואף קיבל חלק ממה שנלקח מהיהודים.
כשפורסם המנשר היה קסטנר פעיל מרכזי במפלגת מפא"י ויועץ שר המסחר והתעשייה. כיוון שכך עורר המנשר הדים בחברה, והיועץ המשפטי לממשלה דרש לתבוע את גרינוולד למשפט דיבה.

המשפט נפתח בינואר 1954 .כאן החל הסחרור של ישראל קסטנר, כשהפך כמעט בן לילה מתובע במשפט דיבה לנאשם בשיתוף פעלה עם הנאצים. הוא זה שנדרש לספק הסברים למעשיו בזמן השואה, לקשרים שקשר עם בכירים נאצים ולעובדה שנשא ונתן עימם במהלך שואת יהדות הונגריה. ביוני 1955 ניתן פסק הדין. השופט בנימין הלוי קבע כי ההגנה הוכיחה את נכונות שלוש מההאשמות: שיתוף פעולה עם הנאצים, "הכשרת הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה והצלת פושע מלחמה מעונש, אך לא את ההאשמה בדבר שותפות גזל עם פושע מלחמה נאצי. ולכן, למרות שקסטנר "מכר את נפשו לשטן", נמצא מלכיאל גרינוולד אשם בהוצאת דיבה בסעיף זה ונגזר עליו קנס סמלי של לירה אחת.

רבים ראו במשפט את משפטם של השתדלנים והעסקנים של הציבור היהודי. קסטנר ייצג את דמות היהודי הגלותי, זה שבמקום לאחוז בנשק אוחז במזוודה מהודרת והולך לסחור לשם הצלתו. מול דמותו הרפה של השתדלן ניצבה דמותם של הלוחמים המורדים בגטאות, צעירים חסונים שהיו מוכנים למסור את נפשם.
אבל היו גם קולות אחרים בישראל, כקולו של המשורר נתן אלתרמן, שכבר בזמן המשפט כתב: "הללו שנפלו נשקם ביד אולי לא יקבלו את המחיצה / בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים". – אילו היו המורדים עצמם חיים, הם עצמם היו מתנגדים לדיכוטומיה שיצרו בני הארץ בין הלוחמים לשורדים.

המדינה הגישה ערעור לבית המשפט, אבל קסטנר נורה ונהרג במרס 1957 ,בטרם הספיק לשמוע את פסק הדין המזכה אותו מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, ומאשמת רצח יהדות הונגריה.

בשנת 1961 החל משפטו של אדולף אייכמן בישראל. המשפט, שסוקר בהרחבה בכלי התקשורת, חשף את הציבור הישראלי באופן בלתי אמצעי לסיפור השורדים שאינם גיבורי המרד. היחס לניצולי השואה השתנה בעקבות המשפט. העדויות סיפקו הצצה חסרת תקדים למצוקת היחיד בשואה, לחוסר האונים ולאימה שאחזה באנשים. המושג "פלנטה אחרת", שטבע ק. צטניק בעדותו במשפט אייכמן, הפך למטבע לשון, וסימל את ההבנה שבכלים של היום אי אפשר לשפוט את המעשים של מי שבא משם. ההבחנה בין מורדים לבין "עסקנים" היטשטשה.

"היהודים שישבו לבטח בימי היטלר אל יקחו על עצמם לשפוט את אחיהם שנשרפו ונטבחו וגם את המעטים שניצלו." – בן-גוריון במכתב לא"ש שטיין, 17.8.1955

הידעת?

הרוצחים היו חברי מחתרת ימנית קיצונית של יוצאי הלח"י. הם נשפטו לעונשי מאסר ממושכים, ואולם קיבלו חנינה והשתחררו כעבור שש שנים. הרוצח זאב אקשטיין התגלה לימים כמי שהיה מופעל של השב"כ בתוך החבורה, אבל ניתק את הקשר עם מפעיליו זמן מה לפני הרצח.

שאלה לדיון

מה דעתכם על הטענה בדבר "פלנטה אחרת"? האם אפשר לשפוט מעשים שנעשו "שם"?