שער עליה – הכניסה למדינת ישראל לעולים החדשים

ביום הכרזת העצמאות עמדו שתי אוניות מעפילים מול נמל חיפה, 'מדינת ישראל' ו'לניצחון' שמותיהן. הן חיכו עד שהבריטים יעזבו את הארץ ונכנסו לנמל תל אביב. כניסתן סימנה את תחילתה של 'העלייה הגדולה'. בשלוש השנים שיבואו יעלו לישראל עוד כ-700 אלף איש, ואוכלוסייתה תכפיל את עצמה. כדי לקלוט כמות כה גדולה של אנשים נדרשו אלפי דירות מגורים ועתודות גדולות של מזון, בשווי מיליארדי דולרים. המדינה הצעירה הייתה ענייה מאוד בכסף ובמשאבים אחרים. כפתרון זמני הוסבו כמה ממחנות הצבא הבריטים הישנים בארץ למחנות עולים. הגדול שבהם, 'שער העלייה' שליד חיפה, הוא המפורסם והזכור מביניהם.

העולים באונייה 'קדמה', שהגיעו ממרסיי, היו הראשונים לאכלס את המחנה.

במרס 1949 ,כמה ימים לאחר שנחנך כמחנה עולים, התייצב בשער מחנה 'שער העלייה' בחור צעיר בשם חיים קלופשטוק. פקיד מנומנם רשם את פרטיו ושלח אותו למחסן הציוד. יש לחתום על שתי שמיכות צמר, סדין וחתיכת סבון, הסביר לו. על קלופשטוק היה לחפש בעצמו מיטה פנויה. לאחר שחתם על הציוד עבר בין האוהלים וחצה את האולמות הצפופים. עשן הסיגריות מיסך את החלל. עולה ותיקה (יומיים במחנה) אמרה לו שאם רצונו למצוא מקום להניח את ראשו, עליו לתפוס אותו בכוח. בארוחת הערב גילה קלופשטוק שאין סכו"ם. כששאל מדוע, נאמר לו שהעולים לוקחים את הסכו"ם לעצמם, ולכן הפסיקו לחלק. "אז למה לא מחתימים גם על הסכו"ם?" שאל את אחראי המטבח. "כי משגיחי הכשרות לא סומכים עליהם שיפרידו בין בשר לחלב", הייתה התשובה.
קלופשטוק לא היה עולה חדש. זה היה אריה גלבלום, כתב 'הארץ', שהתחזה לעולה כדי לתאר בסדרת כתבות את התנאים ב'שער העלייה'. כתבותיו, שתיארו באור שלילי גם את העולים, ובעיקר את אלה שהגיעו מהמזרח ומצפון אפריקה, עוררו הדים והעלו תהיות. אחת מהן מופיעה בכותרת דף זה, שנכתבה בדו"ח אמריקאי על המחנה.

'שער העלייה' נועד להיות מחנה רישום ומעבר, שבו שוהים העולים יומיים-שלושה. בתחילה עוד היה הדבר אפשרי, משום שבתי הערבים שברחו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות עמדו ריקים, ואפשר היה לשלוח את העולים לאכלס אותם. ואולם במהרה מלאו הבתים, ונוצר מחסור חמור בדירות. כך הפכו מחנות העולים ממחנה מעבר למחנה שהייה, ואצל רבים מהעולים נצרבו כסמל של תנאי הקליטה הקשים.

אופן קליטת העולים בשנות החמישים מעורר ביקורת עד עצם היום הזה, אך חשוב גם לזכור את ההקשר שבו התרחשו הדברים. בשנת 1949 משרד האוצר ערך חישוב, והגיע למסקנה שכדי לקלוט עולה יחיד נדרשים 3,000 דולר. קופת המדינה הייתה על סף קריסה, ולא היה כסף ליבוא חומרי גלם למזון. החקלאות הישראלית לא יכלה לספק את כל תצרוכת המזון הנדרשת, והייתה סכנה ממשית של רעב.

במשרד האוצר היה מי שהציע להגביל את העלייה. "אם לא נעשה כן", נטען, "כל המשק יקרוס". מאחר שמדינה שנלחמה במשך שנים על "מדינה עברית ועלייה חופשית" לא יכלה להרשות לעצמה להגביל את העלייה, החליטה הממשלה על צעד דרסטי אחר – תכנית הצנע (1949). וכך יצא לדרך משטר הצנע, שתפקידו היה לחלק את מלאי האוכל, הביגוד והריהוט הקיים בארץ בצורה שווה בין כל האזרחים – ותיקים ועולים חדשים.

"אם עליה זו תצליח – זו לא תהיה זכותי. העליה נישאה בכוח היסטורי של מצוקה ולחץ ותקוה, ואלפי אנשים עוסקים בסידורה ובטיפוחה. אבל אם היא תכשל ותכשיל המדינה – וכך טענו רבים, לא בלי יסוד, רק אני אהיה אשם." – יומן בן-גוריון, 29.1.1951

הידעת?

בעלייה הגדולה מחצית מהעולים הגיעו מארצות המכונות "ארצות אשכנז" ומחציתם מארצות האיסלאם. בהגיעם למחנה העולים כולם עברו ריסוס בחומר חיטוי בשם די.די.טי. הסיבה לריסוס לא הייתה ארצות המקור שמהן הגיעו העולים, אלא דווקא התנאים הירודים במחנות העולים עצמם.

שאלה לדיון

רבים מהעולים ובני משפחותיהם נושאים עימם עדיין את צלקות קליטת העלייה באותן שנים. לו הייתם אתם בהנהגת המדינה, כיצד הייתם אתם פועלים?