תמורות כלכליות בחיי היהודים במאתיים השנים האחרונות

המבקש לבחון את התמורות הכלכליות שהתחוללו בעם היהודי במאתיים השנים האחרונות, יגלה כי הן נעוצות, מצד אחד, בהתפתחות דמוגרפית מרחיקת לכת שהתרחשה באירופה במהלך המאה ה-19 ומן הצד האחר בתהליכי התיעוש והעיור שהחלו בשלהי המאה ה-18 בבריטניה. אלה התפשטו במהירות למערב אירופה ולמרכזה בתחילת המאה ה-19 והגיעו למזרח אירופה בסוף אותה מאה. התמורות הדמוגרפיות והכלכליות האלה שינו לבלי הכר את פניה של יבשת אירופה בכלל , ואת פניה של החברה היהודית בפרט.
בלא הגזמה, אפשר לומר שהשינויים האלה אשר התחוללו במהלך המאה ה-19 שינו לבלי הכר את אופיו החברתי, התרבותי והכלכלי של העם היהודי.
במהלך המאה ה-19 התחולל באירופה גידול דמוגרפי חסר תקדים, ובפרק זמן של כמאה שנה בלבד הוא הביא להכפלת האוכלוסייה האירופית, 190 מיליון נפש בקירוב בשנת 1800 לכ-400 מיליון בסוף אותה מאה.

הסיבות לריבויה של האוכלוסייה האירופית נעוצות בהתפתחות מדע הרפואה ובשיפור הניכר בתנאי התברואה בערים הגדולות. היתה ירידה דרמתית בשיעורי התמותה. הפער הגדול שנתפתח פתאום בין יילודים לנפטרים הביא לידי גידול מהיר של האוכלוסייה והניע תהליך דמוגרפי–כלכלי בינלאומי, שהיה בעל השפעה מרחיקת לכת גם על העם היהודי . פועל יוצא של גידול האוכלוסין היה תהליך תיעוש מואץ שנועד לענות על צורכי האוכלוסייה הגדלה, שעכשיו צרכה יותר, אך גם ייצרה יותר . עקב התמורות האלה נעקרו רבבות איכרים מפרנסותיהם המסורתיות, גם בשל העלייה בפריון העבודה בחקלאות, שצמצמה את מספר הידיים העובדות הדרושות לייצור מזון ושילחה את אותם העובדים לנדוד לעבר הערים הגדולות והמתועשות בחיפוש אחר מקור תעסוקה מבטיח.

ההגירה הפנימית מהכפרים המרוששים אל הערים המתועשות יצרה מציאות עירונית קשה. הביקוש הגבוה לעבודה, מול היצע העבודה המוגבל שהמפעלים יכלו להציע, הביא להורדת שכר ולעליית יוקר המחיה, ואלה הגדילו את העוני ואת הפערים המעמדיים. זאת ועוד, המעבר לערים שינה גם את מבנהו של תא המשפחה המסורתי. המשפחה חדלה להיות מסגרת ייצור המייצרת בעבור עצמה, ובמקום זאת מצאו עצמם בני המשפחה כפועלים שכירים המרוויחים בקושי למחייתם באחד ממפעלי הייצור ההמוניים שזה עתה קמו.

התמורות הכלכליות–הדמוגרפיות לא פסחו על העם היהודי ואף השפיעו עליו ביתר שאת

בראשית המאה ה-19 נאמד מספר היהודים ברחבי העולם ב-2.5 מיליון נפש בקירוב. 2 מיליונים מהם התרכזו ביבשת אירופה. מאה שנים אחר כך, ערב מלחמת העולם הראשונה, הגיע מספר היהודים באירופה ל-9 מיליונים מכלל 12 מיליון היהודים בעולם כולו. 800 אלף יהודים התגוררו בארצות האיסלאם ביבשת אסיה ואפריקה והם היו 7 % בלבד מהעם היהודי. קהילה יהודית גדולה החלה להתגבש ביבשת אמריקה בעקבות ההגירה אליה למן שנות ה-80 של המאה ה-19. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בריכוז היהודי הגדול בצפון אמריקה ובדרומה כ 2,200,000 נפש, ורובם המכריע בארצות הברית.
בהשוואה לגידול האוכלוסייה הכללית היה קצב הריבוי הטבעי של יהדות אירופה מהיר הרבה יותר. הסיבות אינן נעוצות רק בגורמים הכלליים שהשפיעו על האוכלוסייה היהודית והלא יהודית כאחד, אלא גם באופייה המיוחד של החברה היהודית. הדאגה ליתומים ולעניים, קיומם של מוסדות צדקה שפעלו למען חולים ונזקקים, יציבות התא המשפחתי ושמירה על אורח חיים מסורתי, כל אלה היו מעין "תעודת ביטוח חיים" שצמצמה את תמותת היהודים והביאה לגידול של פי חמישה ויותר במספרם בעולם בתקופה של קצת יותר ממאה שנה. עקב ריבויה הטבעי של האוכלוסייה היהודית הואצה הגירה שלה מהכפרים ומהעיירות לערים הגדולות. המעבר הזה החליש את הקשר הקהילתי, ותחושת האחדות, שהתמקדה עד כה סביב חיי הדת, עברה תהליך של חילון ופוליטיזציה. במהלך המאה ה-19 החל להיעלם הגוון הקהילתי האינטימי שהיה אופייני למסגרות ההתארגנות הקטנות של היהודים באירופה, שסיפקו את צורכיהם במסגרות הקטנות האלה. במקומן קמו ונוסדו קהילות עירוניות יהודיות חדשות, גדולות יותר אך גם מנוכרות יותר. לשם המחשה בלבד נציין כי בראשית המאה ה-19 היו בעולם היהודי רק שלוש או ארבע קהילות יהודיות שבהן יותר מ-10,000 נפש, ובסוף אותה מאה, לעומת זאת, לא זו בלבד שמספר הקהילות היהודיות בערים גדל, אלא שקמו למעלה מעשרה מרכזים עירוניים בכל רחבי תבל שמספר היהודים בהם עבר את גבול ה-100 אלף.

העם היהודי נעשה יושב ערים – הפיכתו ההדרגתית של העם היהודי ליושב ערים שינתה לבלי הכר את אופיו החברתי–התרבותי , וחוללה תמורות של ממש גם בפעילותו הכלכלית. כל עוד ישבו היהודים בכפרים ובעיירות, מנותקים מהמרכז של חיי הכלכלה והמדינה, באה להם עיקר פרנסתם מחכירת קרקעות, מקשרים עם האחוזה הפיאודלית ומקניית תוצרת חקלאית. במערב אירופה היה להם בונוס נוסף שנבע מקשרים כלכליים שהיו להם עם השליטים. המעבר לערים הגדולות ולמרכזי התעשייה הבולטים אילץ את היהודים להינתק מעבודתם המסורתית ולהתאים את עצמם למציאות הכלכלית–החברתית המתהווה. שלא כדימוי המקובל של היהודים כמצליחנים שהתקדמו במהירות בסולם החברתי הכלכלי, רק מיעוט קטן ביותר ובלתי מייצג הצליחו בתקופה הנדונה להסתגל למציאות החדשה, כדי ליטול חלק בפעילות הקפיטליסטית החדשה ולהתאים את עצמם לתנאי השוק החדשים. הרוב הגדול של בני העם היהודי מצאו את עצמם במציאות כלכלית קשה ובלתי נסבלת, מנסים לשרוד ולהתפרנס בפרנסות חדשות הכרוכות בעבודת כפיים קשה ומפרכת. הדימוי של היהודים כעם מצליח וסתגלן שהתאים את עצמו למציאות הכלכלית החדשה, מקורו בהשתלבות המופלאה של יהדות מערב אירופה ומרכזה במערך הכלכלי–החברתי שהתגבש בעקבות אותן תמורות. במערב אירופה קיימה הקהילה היהודית כבר בתחילה קשרים כלכליים ענפים עם השליטים. ואכן, בהשוואה ליהדות מזרח אירופה, היה מצבם של יהודי מערב אירופה טוב לאין שיעור מכל היבט שהוא, פוליטי, כלכלי או חברתי. נוצר קו מפריד ברור בין הצלחתו של הקיבוץ היהודי במערב לבין הדוחק הכלכלי של יהודי המזרח. ככל שעלתה במערב רמת חייהם של היהודים והשתלבותם בחברה הסובבת נעשתה לעובדה כמעט מוגמרת, כך ביחס הפוך הידרדר מצבה של יהדות מזרח אירופה מדחי אל דחי. היהודים שבמערב אירופה ובמרכזה היו הראשונים שנחשפו לשינויים הכלכליים שהחלו להתפתח באירופה בשליש הראשון של המאה ה-19. תהליך התיעוש תפס תאוצה לאחר הסיום של מלחמות נפוליון. התיעוש והרעיונות הליברליים שהחלו לנשב באירופה לאחר המהפכה הצרפתית והתחיקה האמנסיפטורית  יצרו תנאים נוחים להתפתחות כלכלית ולהשתלבות חברתית.

השוואת מעמדם החוקי והמשפטי לזה של יתר חלקי האוכלוסייה האירופית העניקה ליהודים חופש תנועה בלתי מוגבל. בהדרגה החלו היהודים להתרכז בכרכים הגדולים של מערב אירופה כדוגמת ברלין, וינה, בודפשט, לונדון ופריז ולנצל עד תום את האפשרויות הכלכליות השונות שהיו חסומות בפניהם עד אותה העת. התעיירותם של היהודים היתה בשיעורים גבוהים יותר מהתעיירותה של האוכלוסייה הכללית. בגרמניה, למשל , ישבו בערים בשנת 1871 פחות מ-20%  מיהודי גרמניה. בשנת 1910 כבר עלה שיעורם לכדי 58%  וב-1933 צמח ל-67%.  לעומת זאת רק 5% מכלל האוכלוסייה הגרמנית ישבו בשנת 1871 בערים הגדולות, ובשנת 1933 ישבו 27% בלבד. בד בבד עם שיפור מצבם המשפטי פתחה לפני יהודי מערב אירופה הנסיקה התעשייתית של המאה ה-19 הזדמנויות כלכליות חדשות ואותן הם היטיבו לנצל. העובדה שהם עסקו בתקופה הטרום–אמנסיפטורית במסחר והיו בעלי הון ראשוני, זימנה להם הזדמנויות כלכליות טובות מבכל זמן ועודדה ניעות חברתית שלא ידעו כמותה. בסוף המאה ה-19 כבר היתה רוב רובה של האוכלוסייה היהודית המערב אירופית שקועה בתעשייה ובמסחר. אמנם העיסוק היהודי במסחר לא היה תופעה חדשה הראויה לציון מיוחד, אך בעקבות תהליך התיעוש ופתיחתם של שווקים חדשים התרחב היקפו לבלי הכר. גם דרכי התנהלותו השתנו מן הקצה אל הקצה. כך החל להיעלם, בתהליך הדרגתי, במערב אירופה, התגרן היהודי המחזר על הפתחים. במקומו צץ ועלה סוחר יהודי מודרני שהתאים את עצמו לתנאי השוק החדשים. התמורות הכלכליות האלה חוללו שינויים במבנה החברה היהודית במערב אירופה. הן היו מרחיקות לכת כי שוק העבודה עבר הסבה. בחברה היהודית הלכה והתגבשה שכבה רחבה למדי של בעלי הון, יזמים, סוחרים גדולים, בעלי חנויות ובעלי מקצועות חופשיים, שהיטיבה להתאים את עצמה למבנה המקצועי–התעשייתי של הזמן החדש. כך למשל נעשו תעשיות הטקסטיל, הביגוד והמזון, שהתפתחו עקב תהליך העיור ועקב הגידול הדמוגרפי, לתעשיות שהיו רובן בידיים יהודיות. כמעט שלושה רבעים מכלל המפרנסים ביהדות גרמניה, בתחום התעשייה, עסקו בענפי המזון וההלבשה בייצור מלבושים מוכנים בגדלים סטנדרטיים, של הלבשה תחתונה ושל נעליים ופרוות  נעשו יהודים לשליטים כמעט יחידים. מלבד תעשיית הטקסטיל והביגוד תרמו היהודים את תרומתם גם לתעשיית העורות, הדפוס והחשמל.

היזם היהודי אמיל רתנאו הקים בשנת 1887 את התאגיד הגדול של חברת החשמל הכללית (AEG). מפעל ענק אחר בבעלות יהודית היה בית החרושת לייצור מכונות ונשק בבעלות לודוויג לווה ( Loewe ). מבין כל ענפי המסחר שהחזיקו בהם היהודים היה מעמדם בעסקי הבנקאות איתן במיוחד. משנעשו הבנקים לגורם מרכזי בהתפתחות המערך הכלכלי בראשית המאה ה-19, תפסו היהודים מקום נכבד בצמרת הבנקאות האירופית. בשנת 1882 היו 43% מבעלי הבנקים ומוסדות האשראי בפרוסיה בבעלות יהודית. הידוע בין הבנקאים היהודיים היה בית רוטשילד, שהפך במרוצת המאה ה-19 לשם נרדף לעוצמה פיננסית ללא מתחרים. ענפים של המשפחה התמקמו בכל מיני בירות באירופה ועסקיהם התפשטו לתחומים שונים כגון סלילת מסילות ברזל, נפט, מכרות ותעשייה כבדה. גם בתחום המקצועות החופשיים נחלו היהודים שבמערב אירופה הצלחה מרובה. הכניסה לאוניברסיטאות לאחר שנים של דיכוי והצרת צעדים הצטרפה למסורת ארוכת שנים הרואה בלימוד ערך עליון ואפשרה להם לממש את םלוא הפוטנציאל הגלום בהם. ואכן שיעור היהודים באוניברסיטאות ובמקצועות החופשיים היה גבוה במידה ניכרת משיעורם באוכלוסייה הכללית. בגרמניה, לדוגמה, היה מספר היהודים 1% בלבד מכלל האוכלוסייה, אך במקצועות החופשיים היה שיעורם גדול פי שבעה.

מכיוון שבארצות שונות במערב אירופה המשיך השירות הממשלתי, למרות האמנסיפציה, להיות סגור בפני היהודים, לא היה להם מנוס אלא להיות לרופאים, עורכי דין, משפטנים ועיתונאים עצמאיים. העובדה שיהודים החזיקו במשרות כה בולטות מבחינה פוליטית וציבורית הביאה להתגבשות שכבה רחבה של אינטליגנציה יהודית. לשכבה הזאת היתה השפעה רבה בחיי הרוח ובדעת הקהל – בעיקר בעיתונות.

בצרפת תרמו היהודים תרומה רבה לביסוס העיתונות העממית. בגרמניה ובאנגליה יסדו היהודים את סוכנויות הידיעות וולף ורויטרס. השתלבותם המוצלחת במציאות הכלכלית החדשה הפכה את יהודי מערב אירופה לקהילה עשירה, מבוססת ומעורה בחברה. המהירות שבה השתלבו היהודים כנושאי משרות בכירות בכלכלה, בתרבות ואף בפוליטיקה יצרה לא אחת קרע בין העולם החדש שבו ניסו להשתלב לבין העולם הישן שממנו יצאו. עם זאת יש לציין שהרוב הגדול של הציבור היהודי במערב אירופה ובמרכזה נשאר נאמן למוצאו ברמות הזדהות כלשהן. אמנם היו שבחרו להתבולל ולנתק כל קשר עם יהדותם, אך רבים, כמו משפחת הרצל , דרייפוס , צווייג  ועוד רבות אחרות, אף על פי שהגיעו לרמת התערות גבוהה ביותר בחברה הסובבת והיו על סף התבוללות, מעולם – גם אם היו קרובים לכך – לא חצו את הקווים ולא איבדו את זהותם הבסיסית. שינוי חיי היומיום השתלבותם הכלכלית והחברתית של היהודים בחברה האירופית שינתה לבלי הכר גם את חיי היומיום ותרבות הפנאי שלהם. סדר היום היהודי–הבורגני החליף את סדר היום הדתי .

החברה היהודית המצליחה אימצה לעצמה נורמות התנהגות של חברה בורגנית. משרתים ואומנות נעשו לחלק בלתי נפרד מהנוף המשפחתי–היהודי.  מספר הילדים במשפחות היהודיות ירד בשיעור ניכר. המבנה הגילי דמה לפירמידה בעלת בסיס צר של עד גיל עשר וקודקוד רחב של בני שישים ומעלה. האישה הפסיקה לקחת חלק בעסק המשפחתי, שכן אישה עובדת – על פי מושגי הבורגנות של המאה ה-19 – הנושאת בעול פרנסת הבית מורידה את קרנו של ראש המשפחה. הילדים נשלחו לגימנסיות, וכל משפחה שכיבדה את עצמה זיכתה את ילדיה בשיעורי נגינה ובמורים פרטיים לשפות זרות ולנימוסים טובים. מפגשי תה של אחר הצהריים, עישון בצוותא, קונצרטים, הליכה לתיאטרון וחופשות משפחתיות נעשו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום היהודיים. מי שהיטיב לתאר את אורח החיים של היהודי הטיפוסי במערב אירופה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היה הסופר היהודי יליד אוסטריה, סטפן צווייג, שכתב בספרו "העולם של אתמול" כי העולם שבו גדל היה עולם מסודר, ללא חיפזון, ושהחיים בו היו נוחים. כשניסה לעורר את זיכרונו בנוגע לדמויות המבוגרים שהקיפו את ילדותו, נזכר הסופר הנודע עד כמה הפתיע אותו מספר האנשים שהשמינו בטרם עת , אלה שהילוכם האיטי, דיבורם המתון והשיבה שזרקה בשערם הוסיפו למכובדותם. מעמדם הכלכלי–הפוליטי המשופר של יהודי מערב אירופה השפיע השפעה ישירה על הקהילות היהודיות ביבשת אפריקה ובעיקר על אלה שבצפונה. ככל שהשליטה של מדינות אירופה בארצות האיסלאם היתה חזקה יותר, כך השתפר שם מעמדם האזרחי של היהודים וגם מעמדם הכלכלי. לעומת זאת, בתימן, שבה היתה למערב השפעה מוגבלת למדי, נשאר מצבם הכלכלי–החברתי ללא שינוי וכפוף לחוק המוסלמי (שריעה). בדומה לתהליכים שהתרחשו באירופה, גם היהודים בארצות האיסלאם החלו במהלך המאה ה-19 להגר מהכפרים לערים הגדולות. הדבר הביא לעלייתו של מעמד בורגני יהודי חדש. בשנת 1897 התרכזו בערים טריפולי ותוניס כ-60% מהאוכלוסייה היהודית של מדינות לוב ותוניסיה. במצרים התיישבה יותר ממחצית האוכלוסייה היהודית באלכסנדריה ובקהיר. הסיבה העיקרית שהביאה לידי עיור היתה ביטול החוקים המפלים והאפשרויות הכלכליות שנפתחו לפניהם עקב כך.

הכיבוש האירופי ביבשת אפריקה אפשר ליהודים לקבל משרות ציבוריות , לחדור לתחום המקצועות החופשיים ואף לעסוק במסחר בינלאומי ובבנקאות. עם זאת, יש לציין שבצמיחתה של הבורגנות היהודית החדשה אין כדי להעיד על מצבם של כלל היהודים בארצות האיסלאם. מרבית הקהילות היהודיות המשיכו לחיות בדוחק ומצבן הכלכלי לא השתפר, ולעתים אף הידרדר בעקבות ההתפתחות הקפיטליסטית שפגעה במקצועותיהם המסורתיים. מול הצלחתה של יהדות מערב אירופה להתאים את עצמה לתמורות הזמן , מצאה את עצמה יהדות מזרח אירופה באחת מתקופות השפל הקשות שלה. במערב אירופה השכיל הציבור היהודי, שהיו בו לכל היותר כמיליון וחצי נפש, לנצל כל אפשרות שנקרתה בדרכו. ואילו במזרח אירופה נאלצו 7 מיליוני יהודים בקירוב לא רק להתמודד עם מציאות של עוני ולהיאבק על מקורות קיום ופרנסה, אלא גם להתמודד עם אפליה ורדיפות. יתרה מזאת, בניגוד לקיבוץ היהודי המערב אירופי שהיה מפוזר – אם כי בכמות קטנה יחסית – בכמה מדינות במערב אירופה ובמרכזה, הרי רובו הגדול של העם היהודי במזרח אירופה התרכז בשטחה של רוסיה הצארית, מדינה עוינת ליהודים שעשתה ככל יכולתה להצר את צעדיהם.
רוסיה הצארית הגבילה את תנועת היהודים והתירה להם להתיישב ב"תחום המושב" בלבד. האזור הזה של תחום המושב נתהווה בסוף המאה ה-18 בעקבות חלוקת פולין. הוא הורחב ושונה בתחילת המאה ה-19 ומסגרתו הסופית נתקבעה בשנת 1835. על פי מפקד האוכלוסין שנערך מטעם הממשל הצארי בשנת 1897 נאמד מספר היהודים בתחום המושב ב-5,200,000 נפש מתוך אוכלוסייה כללית של יותר מ125 מיליון תושבים. כלומר, היהודים היו קצת פחות מ-4% מסך האוכלוסייה באימפריה כולה. ואולם כיוון שמקומות מושבם הוגבלו, היה מספרם היחסי בתחום המושב גבוה בהרבה ממספרם היחסי באוכלוסייה הכוללת, והוא עמד על כ-11.6%.

אחרי התהליכים שהתרחשו במערב אירופה בראשית המאה ה-19, פקדו בסופה תהליכים דומים את החברה הרוסית. בפרק זמן של ארבעים שנה בלבד (1900-1860) גדלה האוכלוסייה הרוסית מ-67 מיליון איש ל-126מיליון, וערב מלחמת העולם הראשונה נאמד מספרה ב-171מיליון.
האוכלוסייה היהודית גדלה בשיעורים ניכרים עוד יותר. בשנת 1800 היו באוכלוסייה היהודית בקיסרות הרוסית מיליון נפש בקירוב. לקראת סוף המאה גדל מספרם יותר מפי חמישה. החל בשנות ה-70 של המאה ה-19 עבר על רוסיה תהליך תיעוש מואץ והוא הביא לעקירתם של מאות אלפי איכרים ממקורות פרנסתם המסורתיים. תופעת העקירה השפיעה גם על היהודים ברוסיה. רבים החלו לנהור לערים הגדולות והמתועשות. עד מהרה הביאה ההגירה הפנימית למציאות קשה ביותר, משלא נמצאה עבודה לאלפי המובטלים בערים, ורבים מצאו את עצמם חיים בדוחק רב. מציאות זו של מאות אלפי עקורים ומובטלים הממתינים לאורך מסילות הברזל לרכבות שיביאו אותם לערים הגדולות, היתה גם מנת חלקה של האוכלוסייה היהודית.
מדיניות הממשלה הצארית אשר הגבילה את ישיבתם של יהודים בכפרים וכמוה גם התהליכים הכלכליים הגלובליים שהתרחשו באירופה השפיעו על היהודים. הם הביאו לכך שבסוף המאה ה-19 נעשו כ-80% מהיהודים ליושבי ערים. קצב הריבוי הטבעי שלהם בערים היה מדהים. בשנים 1914-1881 גדל מספר היהודים באודסה מ-25 אלף איש לכ-100 אלף בקירוב. האוכלוסייה היהודית של ורשה הוכפלה מ-151 אלף בשנת 1890 ל-300 אלף בשנת 1910. מספר יהודי לודז' תפח בשישים שנה מ-3,000 איש בשנת 1860 ל-156 אלף בשנת  1920.

שינוי המבנה התעסוקתי והמעבר מהכפרים והעיירות אל הערים המתועשות גרר אחריו שינויים גדולים באורחות החיים ובמבנה התעסוקתי של היהודים. כ-70%  מהם עסקו במסחר זעיר. דמות הרוכל הנודד מעיר לעיר ומציע את מרכולתו הפכה לתופעה שכיחה. התחרות עם אוכלוסיית האיכרים המרוששת על מקומות פרנסה רק החמירה את מצבם של היהודים ברוסיה, שבניגוד לאחיהם במערב, לא הצליחו למצוא את מקומם במציאות הכלכלית המתהווה. בתחרות בין הפועלים הלא יהודיים לבין הפועלים היהודיים, שהגיעו לעתים באותה רכבת לעיר נקלטו הראשונים ביתר קלות בבתי החרושת הגדולים. היהודים נהדפו לאחור וניסו לקיים את עצמם בדוחק בבתי מלאכה קטנים, צרים ואפלים. היו לכך השלכות חברתיות ופוליטיות הרות גורל. בשעה שרבבות איכרים רוסיים, אוקראיניים ופולניים תלושים מאדמתם נקלטו בתעשיית החרושת הגדולה והמתפתחת ויצרו מעמד פרולטרי חזק, מצאו עצמם היהודים מועסקים בסדנאות האפלות והדחוקות של מינסק, וילנה ויתר כרכי תחום המושב. הפרולטריון היהודי במזרח אירופה נעשה כבר מראשית קיומו לפרולטריון של מלאכה. לא נמצאו בשורותיו פועלים מקצועיים מאוגדים התופסים עמדות מרכזיות בתהליך הייצור הכלכלי. מעמדו של הפועל היהודי בשוק העבודה היה רופף ובלתי יציב. ריכוזו בסדנאות הקטנות, חוסר העבודה המאיים עליו ללא הרף והעדר כל תודעה סוציאליסטית מנעו ממנו את המאבק לשיפור מצבו הכלכלי. הוא נשאר מבודד מבחינה כלכלית והאינטרסים של הפרולטריון המאוגד בתעשיות הכבדות היו זרים לו.
כך, למעשה, בהיותו מובדל מבחינה כלכלית מן הפרולטריון הכללי ועסוק בתעשייה הזעירה ובבתי המלאכה, הותש כוחו של בעל המלאכה היהודי ושל הרוכל הנע בשווקים והוא נעשה חסר ערך מבחינה פוליטית ולאומית.

מציאות זו העגימה את שגרת חייהם של בעלי המלאכה ושל הסוחרים היהודיים. קשים מנשוא היו גם תנאי המגורים. משפחות רבות נאלצו להתגורר במרתפים צרים או בחדרים אפלוליים באחת הקומות התחתונות של בנייני מגורים בערים הגדולות . דירת המגורים היתה חדר קטן וטחוב ושימשה על פי רוב חדר מיטות, פינת אוכל, מקום מנוחה ובאין ברירה גם מקום משחק לילדים.

רבים מהילדים הצעירים נאלצו לסייע בעול הפרנסה. שעות העבודה היומית היו רבות עד מאוד. הן השתרעו בחורף משמונה בבוקר עד חצות הלילה, ובקיץ משש בבוקר עד תשע בערב ולעתים יותר. שכונות המגורים היו מלוכלכות. שררו בהן דוחק, צפיפות , זוהמה וסירחון. מציאות זו מנעה מההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר ושיעור האנאלפביתים בחברה היהודית המזרח אירופית – בהשוואה לזה שבחברה היהודית שבמערבה – היה גבוה ביותר. התנאים הירודים שבהם חיו יהודי מזרח אירופה הביאו למחלות מידבקות שונות. הגרענת והשחפת היו מהנפוצות בהן.

בבדיקה רפואית שנעשתה למהגרים יהודיים מזרח אירופיים במחנה המעבר באליס איילנד שליד ניו יורק, שער הכניסה לארצות הברית, הוברר שהם סובלים מחולשה גופנית ובריאות לקויה. רובם גם היו נמוכי קומה. גובהם הממוצע של היהודים המזרח אירופיים היה 162 ס"מ לגברים 152 ס"מ לנשים, הם היו נמוכי קומה וצרי גוף מכל העמים באירופה. כמו כן התברר באותה בדיקה כי מערכת השרירים שלהם היתה בלתי מפותחת ורבים מהם היו אנמיים.

לעוני הקשה של האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה היו השלכות חברתיות – פשיעה גוברת והולכת. מלבד מעשי הנוכלות וגנבות הכיס הפשוטות והבלתי מתוחכמות לכאורה שהיו שכיחים בחברה היהודית, היה שיעור גבוה של נשים יהודיות אשר הידרדרו לזנות, ומספר לא מבוטל של יהודים שעסקו בסחר נשים. בעיר ורשה, למשל, בשנים, 1890-1872 היו כ-23%  מהזונות ה'חוקיות' הרשומות בעירייה יהודיות. בלודז' בשנים 1904-1902 היו 34% מהזונות המוכרות לרשויות יהודיות. שיעור היהודים הסרסורים וסוחרי הנשים היה גבוה עוד יותר. מנתונים רשמיים שפורסמו ברוסיה בשנת 1912 על השתייכותם הלאומית של הסרסורים עולה, שמבין 124 שנשפטו או נחשדו במסחר בנשים, 104 היו יהודים. בגליציה היה המצב אף גרוע יותר, מבין 39 סוחרי הנשים שנעצרו 38 היו יהודים. לשם השוואה, מספר היהודים שעסקו בסחר נשים בגרמניה היה קטן למדי. מתוך 182 שהואשמו, רק 19 היו יהודים, כ-10% – בלבד, אף כי שיעור היהודים בקרב הסוחרים היה גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה.

למרות הנתונים הסטטיסטיים הלא מחמיאים על היקף הפשע והזנות בחברה היהודית, יש לציין שהרוב המוחלט של הציבור היהודי במזרח אירופה היו אנשים הגונים מן השורה. למרות חיי היומיום הקשים וההצלחה המועטה בהתמודדות עם המציאות הכלכלית החדשה, רובם לא נגררו לפשע. מעניינת העובדה שדווקא לאור המצב הכלכלי הקשה התחזק מעמדה של האישה היהודייה. תהליך התיעוש, שחולל תמורות ממשיות במבנה התעסוקתי של היהודים, הביא לשינוי גדול עוד יותר בקרב הנשים היהודיות, שרבות מהן נכנסו למעגל העבודה. הסטטיסטיקות הנוגעות לנשים עובדות בתחום המושב מצביעות על כך שלאישה היה תפקיד חשוב ביותר בכלכלת המשפחה. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 1897,  21%, מהנשים בנות 19-14 שבתחום המושב התפקדו כמועסקות. ואולם, מכיוון שהמפקד לא כלל נשים העובדות בבתי מלאכה קטנים ומשפחתיים ובעסקים זעירים אחרים, היה שיעורן ככל הנראה גבוה יותר והוא נאמד ב-28% המציאות הכלכלית החדשה דחפה נשים יהודיות רבות יותר ויותר להיכנס למעגל העבודה. משפחות יהודיות רבות במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התבססו על זוג מפרנסים. נשים רבות עסקו במסחר, ניהלו עסקי עצים, מכרו תבואה, עזרו בניהול בתי מרזח ואכסניות והקימו דוכנים ארעיים בשוקי העיר כדי למכור את מרכולתן. אחרות השתלבו בתעשייה המתפתחת: טקסטיל, סיגריות, פרחים מלאכותיים. תעשיית הטבק בעיר גרודנו, למשל, היתה אחת התעשיות המפותחות והועסקו בה כאלף איש, רובם נשים וילדים. ואולם מבין כל מלאכות הנשים היתה תעשיית הבגדים הבולטת ביותר. בעשותן את מקום מגוריהן לבית מלאכה הצליחו נשים רבות לשלב בין המחויבות לבית וגידול הילדים לבין פרנסת המשפחה. הנחיצות הכלכלית הביאה את האישה לעמדה בעלת חשיבות בתא המשפחתי, שעמדה בסתירה לדימוי של ה"יידישע מאמע" הרחיק לכת בקביעתו לגבי מעמד הנשים בחברה היהודית שלום אשר, שבספרו על נהרות מנהאטן כתב: "הדאגה לצורכי המשפחה כולה פיתחה ביהודייה נוסף על מסירות ללאקץ גם אופי שולטני. "משום כך" טען "היה בחיי המשפחה היהודיים משהו מן המשטר המטריארכלי" עתיד לוט בערפל הריבוי הטבעי וריכוז היהודים בערים הביאו כאמור לתמורות במבנה התעסוקה המקצועי של היהודים ושינו את דמותו של העם היהודי. אף ששתי הקהילות היהודיות במערב אירופה ובמזרחה עברו תהליכים כלכליים זהים – אם כי בתקופות שונות – כל אחת מהן התמודדה אחרת עם אתגרי הכלכלה החדשים. היהודים במערב אירופה ובמרכזה – במידה רבה בזכות השוואת מעמדם החוקי והמשפטי לזה של כלל האוכלוסייה – הסתגלו מהר יותר למציאות החדשה וניצלו את כישוריהם כדי לטפס במעלה הסולם החברתי. במזרח אירופה היה המצב קשה הרבה יותר.

מעבר לקשיים הכלכליים האובייקטיביים שנוצרו בעקבות תהליך התיעוש, היה על היהודים להתמודד עם הגבלות בחופש התנועה, אפליה שלטונית בכל אורחות החיים ופוגרומים שערערו את ביטחונם האישי. מציאות זו הביאה רבים מיהודי מזרח אירופה למסקנה שעתידם במקום מושבם לוט בערפל וחסר תקווה.

בד בבד עם הרעת תנאי המחיה החלה הנדידה ההמונית של יהודי מזרח אירופה אל ארצות הים. ראשיתה בליטא בשנות ה-70 של המאה ה-19, המשכה בשנות ה-80 של אותה מאה ושיאה בראשית המאה ה-20 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. היתה זו אמירה חד–משמעית של החברה היהודית המזרח אירופית שאין היא רואה עוד כל סיכוי להשתלבות בחברה הסובבת אותה. ובזמן שבמערב אירופה המשיכו היהודים בניסיונותיהם להתערות בחברה ולהוכיח את נאמנותם הבלתי מסויגת, ניסו היהודים במזרח אירופה להיטיב את מזלם ולשפר את חייהם קודם כול בהגירה לכרכי הים.