ספינת אקסודוס – הסיפור שלא סופר

למשך חצי שעה השתתקו מנועי הספינה, ושקט השתרר על פני המים. על הסיפון עמדו חיילים בריטים לצד מעפילים חיוורים, וכולם צפו בשקט בקופסת פח המורדת אל הים התיכון. כיצד הביאה
קופסת פח קטנה לרגע של קירבה כזו? ומהו הלקח שביקש המשורר נתן אלתרמן ללמוד מהמקרה?

בקיץ 1947 תפס הצי הבריטי "דג שמן" במיוחד – אוניית המעפילים אקסודוס. בהתאם להוראות הפיקוד העליון, העלו חיילים בריטיים בכוח את המעפילים על אוניות גירוש ושלחו אותם בחזרה לאירופה. כשהגיעו אוניות הגירוש לחוף מרסיי סירבו המעפילים לרדת. לא הייתה זו התנגדות מקרית אלא מתוכננת. במשך שבועיים עגנו אוניות הגירוש בנמל. התנאים היו קשים, אבל המעפילים היו איתנים בסירובם. ככל שנקפו הימים עיתונאים מארצות רבות החלו צובאים על שערי הנמל. הסיפור של מגורשי אקסודוס החל לתפוס כותרות. היה זה רגע לפני שהוגשה לאו"ם הצעת ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל, והנהגת היישוב לא יכלה לבקש "אירוע הסברתי" טוב מזה – עיני כל העולם היו נשואות אל ניצולי השואה שמתעקשים שמקומם בארץ ישראל.

מאחר שהצרפתים סירבו להוריד בכוח את הפליטים היהודים לחוף, לא נותרה לבריטים ברירה והם שלחו את הספינות לנמל המבורג בגרמניה, שהיה תחת שליטה בריטית בתקופה זו. שם, קיוו, יוכלו להוריד את הסרבנים בעצמם. אחת המעפילות, שהייתה בהריון מתקדם וסירבה כשאר המעפילים לרדת שלא בארץ ישראל, כרעה ללדת מול חופי ספרד. התנאים היו קשים, וללא ציוד רפואי הולם התינוק מת כעבור עשר שעות. כשנודע הדבר למפקד אוניית הגירוש, הוא הורה לדומם מנועים. התינוק הושם בקופסת פח מאולתרת, ואחד המעפילים, שהיה רב, נקרא לנהל את טקס האשכבה. לרגע אחד הצטופפו על הסיפון מעפילים חיוורים ושוביהם הבריטים שעמדו במסדר כבוד מלא, והביטו בקורבן הצעיר מורד אל הים.

הסיפור כמעט שלא פורסם והיה נעלם מהתודעה, אלמלא דאג המשורר נתן אלתרמן לכתוב עליו בטור השבועי שלו בעיתון 'דבר'. "העם ושליחו" הוא קרא לשיר, והיה זה אחד השירים הנוקבים שפרסם: "בין שליחי האומה התרים בדרכים,/ ייזכר נא גם זה האחד:/ לבושו – חיתוליו. בקופסה של פחים/ הוא במים נטמן מול ספרד." כך נפתח השיר.

ההמשך מעט מפתיע: אלתרמן מניח את האחריות למות התינוק לא על הבריטים, אלא דווקא על ציבור הקוראים, אנשי היישוב העברי בארץ ישראל. לטענתו, כל מי שאמר לאם לא לרדת לחוף מרסיי נושא באחריות למות היילוד. אלתרמן, זאת יש להבהיר, מנה את עצמו בין מי שמאמינים שפעולה זו הכרחית, שהדבר נחוץ כדי שהעולם יכיר בצורך במדינה יהודית. ואולם הוא ביקש בשירו להדגיש את גודל הקורבן והאחריות שאנו לוקחים כשאנו מגייסים גם תינוק למאבק: "וגזרה של ציבור, ששקל והחליט,/ נגזרה על הגוף הפעוט ועיוור./ שגויס לשליחות מדינית וצבאית/ עוד בטרם עמד ודיבר".

בהמשך השיר מאיים אלתרמן בעט מושחז: "שליח כזה עוד עלול בדממה/ לעלות מגלים ירוקים,/ ובאחד הלילות אל חלון האומה/ להדביק את פניו הצמוקים." אלתרמן מבקש להזכיר כי 350,4 מגורשי אקסודוס לא בחרו לצאת למאבק אלא נקלעו אליו, ורומז כי האחראים הם אלה ששלחו אותם לשם, "גם אני, גם אתה וגם את". המאבק לעצמאות לאומית עתיד לגבות קורבנות רבים, גם כאלה שלא בחרו לצאת לקרב, ועל ההנהגה, כמו הציבור בכללו, להבין את כובד האחריות הכרוכה בדבר. לא בכדי איחד הקורבן הצעיר הזה את החיילים הבריטים והמעפילים לרגע אנושי אחד, שבו נגלו לעיניהם האבסורד וחוסר הצדק שבמאבק.

"מעפילים אלה אינם נלחמים מלחמת הצלחתם בלבד – זוהי מלחמתו של העם היהודי." בן גוריון, 'דבר', 24.7.1964

הידעת?

אקסודוס הפכה לסמל גם בשל סרט הוליוודי שיצא בשנת 1960 ונקרא בשם זה. הסרט, בכיכובו של פול ניומן, זכה להצלחה גדולה והציג לעולם את סיפור ההעפלה לארץ ישראל, למרות שסיפורו היה רחוק מאוד מסיפורה של האונייה אקסודוס במציאות.

שאלה לדיון

מה דעתכם על עמדתו של אלתרמן לגבי האחריות למה שקרה?