תרבות עברית חדשה בוורשה

מאמר של דן מירון הסוקר את התרבות העברית הענפה שהתפתחה בוורשה בתחילת המאה ה-20.

< 1 דקות

התרבות העברית החדשה (מיסודה של ההשכלה) איחרה לפרוח בוורשה והיא אף קמלה בה קודם לחורבנה של הקהילה היהודית הגדולה באירופה בימי מלחמת העולם השנייה. ואולם במשך כשלושים שנה ויותר (מראשית שנות ה – 80 של המאה ה – 19 ועד למלחמת העולם הראשונה, בימי "התחייה העברית" – הציונית), היתה ורשה אחד המרכזים התרבותיים העבריים הבולטים ביותר בעולם כולו. מקורו של מהלך דברים זה, שעיקרו פריחה קצרה אך ססגונית וסוערת, היה הן בתולדותיה של הקהילה היהודית הוורשאית והן במעמדם של קהילה זו ומוסדותיה התרבותיים לעומת כלל המרחב היהודי המזרח אירופי . קהילת ורשה היתה ותיקה ( מסוף המאה ה-14, ראשית המאה ה-15) ובעלת מעמד מסחרי שהתבסס על מקומה של העיר בצומת הדרכים שבין מזרח למערב ובין צפון לדרום . ואולם עד לאמצע המאה ה-19 לא היתה זו מן הקהילות הגדולות והחשובות ביותר ובייחוד לא בלט חלקה בקידום התרבות היהודית לפלגיה. בקהילה היהודית היו לא הרבה יותר   מ-10,000  נפש, שעיקר פרנסתם במסחר וברוכלות.
אמנם, כבר אז הונח בה היסוד לבורגנות היהודית הוורשאית הגדולה, שמקורה היה במהגרים מן המערב הגרמני  ועיסוקה העיקרי בנקאות וסחר ממון.במחצית השנייה של המאה ה – 19 הגיע מספר היהודים בעיר ליותר ממאה אלף.
בראשית המאה ה-20 הוא כבר עלה על שלוש מאות אלף. בשעה ההיא רק הקהילה היהודית של ניו יורק היתה גדולה ממנה. מרבית בני הקהילה לא נולדו בה, אלא היגרו אליה מכל קצווי תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית, והקהילה היתה מפוצלת לעומקה מבחינת המוצא והזיקה התרבותית. הבורגנות עתירת הממון היתה קשורה בתחילה ביהודי גרמניה המשכילית–הרפורמית ובתרבות הגרמנית. לאחר מכן הסבה את נאמנותה לפולין ולפולניות. ההתבוללות התרבותית (ואף המרות הדת) החלישו את אופייה התרבותי–היהודי . לימים תרמה קהילה זו תרומות רבות ערך לתרבות הפולנית בתחומים רבים. הזעיר בורגנות היהודית והפרולטריון (במובן הרחב של המושג : בעלי מלאכה , נהגי מרכבות , סבלים , פועלי חרושת ) היו אוכלוסייה מסורתית , שדיברה יידיש "ורשאית", שלחה את ילדיה לחדרים מן הסוג המסורתי הישן והתפצלה ברובה בין קבוצות חסידיות (שמקורן היה בעיקר במהגרים ממחוזות פולין ) ל"מתנגדים" ( המהגרים ה"ליטאיים").גודלה של האוכלוסייה הזאת הוא שקבע לחלקים מן העיר אופי יהודי מובהק. בראשית המאה ה-20 היתה ורשה המקום המובהק בעולם ( לצד ה"איסט סייד" הניו יורקי ) שבו היה אפשר לחוש בקיומו של עם יהודי גדול : רחובות הומים; אלפי עסקים זעירים שהיו פתוחים עד לשעות הלילה המאוחרות; שווקים יהודיים של חפצים חדשים ומשומשים ; אלפי בתי חרושת קטנים ובתי מלאכה, שבהם נוצרו מלבושים, כלי בית , מוצרי חרושת ברזל וחרושת עץ ; חצרות מרובעות גדולות , שהבית המקיף אותן היה מיושב כולו יהודים ומכל עשרות מרתפיו החשוכים בקעו קולות עבודה ומלאכה, שאון מכונות תפירה, הלמות פטישים , זמזום מכונות נסירה וגליפה; עולם תחתון יהודי בעל צביון ולשון משל עצמו ; סחר זנות מפותח. בתוך האוכלוסייה היהודית הגדולה הזאת מצאה לה התרבות העברית החדשה בסיס צר למדי. מבחינה היסטורית היו שורשיה של התרבות הזאת נעוצים בקרקע הבורגנות היהודית הבינונית והזעירה, במידה שהללו החלו לחרוג מן העולם המסורתי ולשחר אחר תרבות מודרנית, אך לא הגיעו לתחומה של ההתבוללות.
החוג הזה בקרב קהילת ורשה לא היה בעל היקף ניכר. הוא נלחץ ונמחץ בין האוכלוסייה העממית המסורתית הגדולה לבין ה"אריסטוקרטיה" המתבוללת. לא מקרה הוא שמכל העסקנים ואנשי התרבות העבריים שפעלו בוורשה רק אחד ( יצחק גרינבוים ) נולד בה. כל השאר היגרו אליה, ועל הרוב גם לא בילו בה את כל חייהם. חולשה זו של אחיזת התרבות העברית בלטה לעומת כוחן ושורשיותן של התרבות המסורתית, ובייחוד החסידית, מצד אחד, ושל תרבות יידיש המודרנית מצד אחר.
זו האחרונה צמחה גם היא בזכות המהגרים שהגיעו לוורשה מפולין, מליטא ומאוקראינה , אך היא יכלה לפנות בה הן אל האוכלוסייה החרדית המתפקרת והן אל הפרולטריון , שתנועות יהודיות לאומיות כמו ה"בונד" האנטיציוני גייסו מבין רבבות חבריו חסידים נאמנים לתרבות יידיש סוציאליסטית מודרנית . הציונות והתרבות העברית הסתמכו על חוג מצומצם, שגם הלך ונחלש במשך הזמן משום שסביבתה היהודית של ורשה ושל פולין בכללה לא היתה קרובה אל הלשון ואל מסורות התרבות העבריות כפי שהיתה קרובה אליהן , למשל , הסביבה היהודית הליטאית.הדים של ההשכלה העברית הגרמנית הגיעו לוורשה כבר בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19, אך לפעילות תרבותית משל עצמה בתחום הזה לא הגיעה הקהילה אלא משנות ה- 60 של המאה ה- 19 בזכותו של דור ראשון של מהגרים אינטלקטואלים. בראש בני הדור הזה עמד המשכיל, האסטרונום והפופולריזטור של מדעי הטבע בעברית חיים זליג סלונימסקי (חז"ס), שפרסם כאן את ספריו הפופולריים (תולדות השמים), ויסד ב1862– את השבועון המשכילי "הצפירה" , שהקצה מקום נרחב לפופולריזציה של מדעי הטבע.
הופעת הצפירה נפסקה והתחדשה, וכתב העת זכה לתנופה רבה החל בסוף שנות ה-70, שעה שהדמות העיקרית שפעלה בו היתה דמותו של נחום סוקולוב , סופר והוגה דעות לאומי ציוני , עיתונאי מחונן ודמות מופת של היהודי הפולני העברי המודרני שנעשה לאיש העולם התרבותי והמדיני הגדול (באחרית ימיו היה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית). סוקולוב הקטין בהדרגה את הזיקה של הצפירה למדע הפופולרי ונתן לו אופי עיתונאיפובליציסטי–חברתי וספרותי .
ב1886– נהפך השבועון לעיתון יומי, והוא נעשה עד מהרה לעיתון העברי הבולט של התקופה. הצפירה התמיד בקיומו עד שקמל ודעך בעשורים שבין שתי מלחמות העולם, בעת שהמרכז העברי הוורשאי כולו היה מתחסל והולך.

סוקולוב פרסם בשנות ה-80 של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 אוספים ספרותיים ענקיים (האסיף , ספר השנה). לצדם הופיעו גם אוספים אחרים , כגון כנסת ישראל בעריכת שאול פנחס רבינוביץ' (שפ"ר), שהיה , כמו סוקולוב , מראשי הפעילים בשלוחות השונות של תנועת חיבת ציון בוורשה , שנוסדו ופעלו בשנות ה-80 וה-90 ( כגון חוג "שארית ישראל" בהנהגתם של שפ"ר וישראל יסינובסקי ).פעולתם הספרותית–העיתונאית של סוקולוב ושפ"ר היתה רק "קצה הקרחון" של הפעילות הספרותית והמו"לית העברית בוורשה שמשנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.

כאן פעלו הוצאות הספרים העבריות העיקריות של התקופה. בזמן שהוצאת הספרים של העסקן הציוני אליהו זאב לוין–אפשטיין ( מייסד אגודת "נחלה", שהקימה את רחובות ) הפיצה בעיקר ספרי קודש , הרי הסופר והמו"ל המהפכני א"ל בן–אביגדור ( שלקוביץ ) התניע בראשית שנות ה – 90 את "המהלך החדש" הריאליסטי בסיפורת העברית (באמצעות סדרת "ספרי אגורה" שלו , "ספרי כיס" במחיר מוזל ; תופעה שהיתה בחיתוליה בכלל המרחב של המו"לות האירופית בת הזמן), ואילו מסוף שנות ה-90 ובראשית המאה ה-20 היה הוא המו"ל העיקרי של מיטב הסופרים העבריים בני הזמן – ביאליק , טשרניחובסקי , מ"י ברדיצ'בסקי , י"ח ברנר , א"נ גנסין, ג' שופמן , זלמן שניאור ורבים אחרים . הוצאת "אחיאסף",  מיסודו של איל התה היהודי ויסוצקי , פעלה ברוחו של אחד העם ופרסמה ספרים בעלי אופי עיוני או יהודי–היסטורי (היא שהוציאה לאור , למשל , את סדרת הזיכרונות לבית דוד בעיבודו של הסופר א"ש פרידברג, ספר יסוד בספרות הנוער והקורא הפופולרי העברי במשך עשרות שנים).

בוורשה פעלו מאות בתי דפוס עבריים, והופיעו עיתונים, כתבי עת, ספרי לימוד ושאר פרסומים, שהיו הרוב המכריע של הפרסומים בעברית בתקופה הנדונה. תעשייה זו משכה אל העיר מאות משכילים עבריים, שמצאו בה את פרנסתם בכתיבה, בעריכה, בתרגום ובשאר מלאכות שהמו"לות והעיתונאות נזקקות להן . בין המשכילים הללו היו עשרות סופרים עבריים. ניתן לומר שכמעט כל הסופרים העבריים של אותה התקופה " עברו" דרך ורשה. בין ששהו בה שנים רבות ובין שבילו בה תקופה קצרה, חותמה, שנתכנה לימים "נוסח ורשה" ( לעומת " נוסח אודסה" הידוע), נטבע בהם.
כדרכם של מושגי נוסח מעין אלה , גם המושג "נוסח ורשה" או "נוסח פולין" אינו ניתן להגדרה ברורה. אפשר לציין את תכונותיו – ובעיקר "לעומת" התכונות שנחשבו למציינות הנוסח המנוגד של אודסה: חופשיות ונסיינות לעומת קלאסיציזם מחמיר ; פתיחות צורנית לעומת התביעה לצורניות "מפוסלת"; הטלת הדגש ברגש ובחיים הנפשיים הסוערים לעומת הטלת הדגש בתיאור ובזיקה המימטית למציאות ; שימוש בעברית מודרנית באורח יחסי לעומת הסגנון העברי ה"סינתטי" רווי המקורות ( בעיקר מספרות חז"ל ) שנחשב לקובע הנורמה באודסה ; זיקה להגות לאומית מרדנית ומודרנית ( מ"י ברדיצ'בסקי ) לעומת הזיקה האודסאית לחשיבה הציונית הפוזיטיביסטית של אחד העם.

מובן שכל המאפיינים הללו מתאימים רק באורח גס ביותר ( ולעתים אף מטעה) למציאות הספרותית הססגונית שהתפתחה הן באודסה והן בוורשה.

הפריחה הזאת הגיעה לשיאה בעשור הראשון של המאה ה-20. בבת אחת לא רק התחדשו והסתעפו כאן בעשור הזה המפעל הספרותי המו"לי העברי וכן העיתונות , שנפחה גדל ונושאיה התגוונו (הופיעו כאן עיתונים כגון הצופה והבוקר ; שבועונים ומאספים ספרותיים כגון הדור ורשפים שבעריכת דוד פרישמן ופישל לחובר ; מערכת השילוח , מבצרה של האחד העמיות האודסאית , הועתקה לכאן , והביאה עמה לשנה את ח"ן ביאליק כעורך מדור ה ; לטריסטיקה של הירחון),  אלא גם הוקמו מפעלי חינוך עבריים ואגודות ציוניות עבריות חדשות , שפעלו כבר ברוח הציונות ההרצלית והבתר–הרצלית.

פעל כאן , למשל , המורה והמשורר שמואל לייב גורדון , שהקים בשנת 1901 בית ספר מודרני לבנים שבו היתה שפת הלימוד עברית , הוציא לאור שבועון ספרותי לילדים ולנוער ( עולם קטן ) והחל במפעל פירוש התנ"ך לתלמיד חניך התרבות העברית המודרנית. בשנת 1909 הקים יחיאל הלפרין את גן הילדים העברי הראשון  ואחריו החרה החזיק המחנך יצחק אלתרמן, שהקים גם הוא גן כזה (ב-1910) בגנים האלה התחנכו ילדי העסקנים העבריים והציוניים, כגון ילדיו של יצחק גרינבוים, וכן ילדי המחנכים עצמם – אוריאל הלפרין (לימים המשורר יונתן רטו ) ונונק'ה אלתרמן , לימים נתן הידוע . בצד הפעילות שבגנים ניתנו כאן "קורסים פרבליים" (מעין סמינריונים לגננות , על שמו של פרידריך וילהלם פרבל , תיאורטיקן של החינוך בגיל גן הילדים), שבהם הרצו בעברית טובי הסופרים.
בקורסים למדו צעירות יהודיות דוברות עברית, שהגיעו בעיקר מליטא ומאוקראינה, כגון המשוררת (היידית) קדיה מולודובסקי וחנה רובינא.

זו האחרונה פגשה כאן את שוחר התיאטרון והבימאי בנימין צמח ואת השחקן מנחם גנסין, אחיו של הסופר אורי ניסן גנסין , שבא מארץ–ישראל לפקוד את אחיו החולה, שהשתכן בבית יצחק אלתרמן. בעוד שנים אחדות יקימו השלושה במוסקבה של ימי מלחמת העולם את "הבימה".

אך רובינא וכן שחקנים אחרים גילו את כישרונם כבר בוורשה, בימים שלפני מלחמת העולם, בהצגות חובבים (התיאטרון היידי המקצועי בהנהגתה של אסתר רחל קמינסקי כבר פעל במלוא התנופה).

ילדים ונערים חובבי מוזיקה התלכדו בחוגים מוזיקליים או שרו במקהלה העברית המקצועית "הזמיר", שהופעותיה ריתקו אליהן המונים. החיים התרבותיים והספרותיים היהודיים המו וגעשו בוורשה של הימים שלפני מלחמת העולם. היו , כמובן, מחנות ואיבות ספרותיים. בייחוד בלטה התחרות בין י "ל פרץ ואסכולתו ( פרץ היה בעיקר סופר יידי ומנהיגה של ספרות יידיש בפולין ) ובין דוד פרישמן ושוחריו (המבקר העברי הראשי של התקופה הרבה גם הוא לכתוב ביידיש ; כמעט כל סופרי הדור ההוא היו דולשוניים).

היו "בתים" ספרותיים , מעין סלונים ומקומות ויעוד, שבהם היו נפגשים בימים יעודים וכן בשבתות ובמועדים, ונהרו אליהם מאות המשכילים והסופרים העבריים שהגיעו לביקורים קצרים וארוכים מכל קצווי רוסיה, מארץ–ישראל , מארצות הברית, מארגנטינה. ( הבולט שבהם היה ביתו של י"ל פרץ ברחוב ציגלנה, שבו הנהיג הסופר רב היוקרה מעין חצר שהיתה גם בית דין, שבו נשפטו לשבט או לחסד צוערי סופרים שהגישו בידיים רוטטות את כתבי היד שלהם).

פחות שיפוטיים, אבל הרבה יותר צוהלים ונרגשים, היו הוויעודים בביתו של הלל צייטלין ובאולמות בית הספר של יצחק אלתרמן.

בימי הקיץ היו הסופרים מתלקטים בקייטנות השונות שבעיבורי ורשה, שבהן נוצר מעין הווי ספרותי קייטני מיוחד במינו. הפעילות הציונית האידיאולוגית אף היא התנהלה בוורשה בטונים גבוהים למדי. ב-1903 יסדו כאן יצחק גרינבוים, יאן קירשרוט ויוסף שפרינצק את אגודת "התחייה" העברית הציונית.

עד מהרה התפלגה אגודה זו לקבוצת "הפראקציה הציונית הדמוקראטית" בראשות גרינבוים, לקבוצת "פועלי ציון" בהנהגת יצחק טבנקין ולקבוצת "צעירי ציון" בהנהגת יוסף שפרינצק. הקבוצות התקוטטו ביניהן, אך גם שיתפו פעולה (למשל בעניין "עבודת ההווה" הציונית בגולה, שיסודותיה גובשו בוועידת הלסינגפורס בשנת 1906), והניחו יסודות לצמיחתה של ציונות בעלת גוון ליברלי וסוציאליסטי . מכה מהממת ניחתה על כל הפעילות הזאת עם כיבוש ורשה בידי הגרמנים בתחילת מלחמת העולם הראשונה. המכה הוכפלה ושולשה בתום המלחמה עם ייסוד הרפובליקה הפולנית ובעיקר עם הינתקותה של פולין היהודית מיהודי אוקראינה ורוסיה הלבנה, שנותרו בעבר האחר של גבול ברית המועצות כפי שנקבע בעקבות תבוסת הצבא האדום סמוך לוורשה ("הנס על הוויסלה") בשנת  1920.

עתה התגלתה לעין כול החולשה המהותית של המרכז העברי הוורשאי, שנראה סואן ופורח עד למלחמת העולם. מרכז זה היה מחוסר " סביבה " טבעית במקומו , היינו , בוורשה עצמה ובמרחב היהודי הפולני שהקיף את ורשה הוא פעל כמין שלוחה של יהדות אוקראינה וליטא. לא רק שמרבית מי שהפעילוהו הגיעו ממחוזות אלה , אלא שגם מרבית הצרכנים של מוצריו התרבותיים דרו לא בוורשה עצמה ולא בקרבתה אלא במרחבים שנותרו עתה מהעבר האחר של גבול מדיני ותרבותי עוין. הניתוק הזה מן ה " הינטרלנד " הרוסי הנחית מהלומה, שהמרכז העברי הוורשאי לא יכול להתאושש ממנה. אמנם , בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם ועם הפיכתה של ורשה לבירת פולין נראה היה שהחיים התרבותיים העבריים חוזרים למסלולם התקין . פעלה כאן עתה הוצאת  "שטיבל " הגדולה , שנוסדה במוסקבה בעת המלחמה , והיא הפיצה מכאן את עשרות ספריה, ממיטב הספרות העברית המקורית וממיטב ספרות העולם (שהיא החלה לתרגם לעברית בקצב וברמה שלא היו ידועים קודם לכן),  וגם את כרכי הענק של התקופה, הרבעון הספרותי העברי רב היוקרה מיסודו של דוד פרישמן ( שנפטר ב-1922).

ופעלו כאן גם הוצאות ספרים אחרות. נוסדו בתי ספר וגימנסיות עבריים. משוררים ותיקים מדור תלמידי ביאליק, כגון יעקב כהן ויצחק קצנלסון , המשיכו ביצירתם עד ערב מלחמת העולם השנייה. הלל צייטלין , מבני חוגו של י"ח ברנר, פיתח כאן ביצירתו השירית וההגותית הדו–לשונית את עולמו הייחודי, עולם של אקזיסטנציאליסטן דתי ומיסטיקן. המודרניזם העברי של הימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הרים כאן את ראשו בכתבי עת כמו קולות ( 1924 – 1923) שבעריכת אליעזר שטיינמן , ברומנים הראשונים של שטיינמן ( סחור סחור אסתר חיות) בשיריו העבריים של אורי צבי גרינברג שנכתבו עד לעלייתו של המשורר ארצה, בשירים ובמחזות של מתתיהו שוהם, המחזאי הסימבוליסטן העברי הגדול.

ואולם ההתאוששות היתה קצרת ימים ומדומה. העידה על כך ההתרופפות המהירה של הצפירה , שכל הניסיונות לקיימו עלו בתוהו. עם גסיסתו של העיתון בשנות ה-20 הקיץ הקץ על העיתונות היומית העברית בוורשה ובפולין כולה. גם הוצאות הספרים מיהרו להתרחק מבירת פולין בכיוונים שונים – ברלין הוויימארית , ניו יורק , תל–אביב.

שקיעתה של התעשייה המו"לית והעיתונאית הבריחה את המשכילים והסופרים העבריים שניזונו ממנה.רובם הגיעו באמצע שנות ה-20 לארץ–ישראל והתבססו בה. אין פירושו של דבר שהמרכז העברי הפולני בכללו ושמוקדו הוורשאי בפרט נאלמו ושותקו בבת אחת.

הרזרבות התרבותיות הגדולות והעוצמות הפנימיות המתחדשות לא הניחו לדבר שיקרה. בשנות ה-30 הופיע בפולין ובעיקר בבירתה חוג סופרים עבריים צעירים מבטיחים, שהבולט שבהם היה המשורר האקספרסיוניסט רב הכישרון דב בר פומרנץ. היו גם אהרן צייטלין, משורר מודרניסט דו–לשוני, שעיקר יצירתו ביידיש ; מלכיאל לוסטרניק הלודז'אי , בעל הסגנון העברי המודרני–החי , הכמעט ארצישראלי ; משה בסוק , מפעילי מרכז "החלוץ" בוורשה , שנעשה עם בואו לארץ–ישראל לאחד ממעצבי סגנונה של "שירת ההתיישבות העובדת". היו גם חוקרים ומבקרים שכתבו עברית ( מנחם א' שטיין , שהרצה במכון למדעי היהדות בוורשה על תולדות ישראל בתקופה ההלניסטית ועל ספרות ישראל בימי הביניים ; בן–ציון בנשלום הקלאסיקן , שאף הוא הורה באותו מכון).

הפעילות הציונית נמשכה בכל עוזה הן על ידי פעילים בני המקום והן על ידי שליחי התנועות הציוניות שהגיעו מארץ–ישראל . פעילות זו הצמיחה פובליציסטיקה בעברית ( אף כי העיתונות הציונית בת הזמן כבר נכתבה בעיקרה ביידיש, ( כגון מאמריו הפוליטיים המבריקים של משה סנה . נוסדו כתבי עת ספרותיים והגותיים, כגון בסך, (1932) הירחון ראשית, (1933) הרבעון תחומים  (1938-1937)  – רובם לא הוציאו את שנתם.

ואולם כלל הפעילות הזאת עמדה בסימן קוצר הנשימה ותחושת השוליות. ורשה העברית שהיתה מרכז נהפכה לשוליים. הסופרים והמלומדים העבריים שיכלו לעזוב אותה – עזבוה. האחרים חיו ופעלו בתחושה ברורה שהם רחוקים ממוקד היצירה התרבותית והספרותית בעברית, שהועתק ממזרח אירופה לארץ–ישראל. רובם שאפו להגיע לארץ , פרסמו את יצירותיהם בכתבי העת הארצישראליים, קיבלו עליהם את נורמות הסגנון ואת ההטעמה וההגייה הארצישראליות המלרעיות. העשייה הציונית התנהלה באורח מובן מאליו על בסיס ההנחה שהארץ והנעשה בה הם העיקר ואילו "הגולה" היא בבחינת טפל אלא אם כן היא מגייסת מתוכה את המשאבים האנושיים והכלכליים לשם חיזוקו של העיקר . ערב מלחמת העולם השנייה ועם פרוץ המלחמה נמלטו מוורשה מיטב העסקנים , הסופרים , המחנכים העבריים , ומצאו את דרכם לארץ–ישראל . מעטים היו אלה שנשארו עם הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה . רובם – כמו יצחק קצנלסון ודב בר פומרנץ – חלקו עמה את גורלה המר.