אם אין אני לי מי לי – פרשנות

הוּא הָיָה אוֹמֵר,

         אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי.

         וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי.

         וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

(מסכת אבות א, יד)

המשנה באבות מציגה את הדברים הקצרים שהלל הזקן היה נוהג לומר.

פרופ' יונה פרנקל בספרו "דרכי האגדה והמדרש" (עמ' 511-509) מנתח את המימרה של הלל הזקן ועומד על תוכנה ועל עיצובה הספרותי.

נציג כאן סיכום של הדברים:

נפתח בשני המשפטים הראשונים של הלל:

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי?

שני המשפטים מציגים ניגוד מסוים. בחלק הראשון מובלטת חשיבותו של הדובר ובשני היא מבוטלת.
מהי משמעות המשפט הראשון – "אם אין אני לי מי לי"?

ייתכן שבמקורו זהו פתגם עממי הדורש מהאדם להתעלם מהחברה ומחבריו ולסמוך רק על עצמו. קשה להניח שלכך התכוון הלל במסכת אבות.

ניתן לבאר את דברי הלל לאור הדברים המופיעים במסכת אבות דרבי נתן.
במסכת אבות דרבי נתן מופיע ההסבר הבא:
אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי:
אם אין אני לי מי לי – אם לא זכיתי אני לעצמי בעולם הזה מי יזכה לי לחיי העולם הבא.

אין לי אימא אין לי אח אין לי.
אברהם אבינו – אינו יכול לפדות את ישמעאל.
אבינו יצחק – אינו יכול לפדות את עשו…  אין לי אלא אבות לבנים,
אחים לאחים מנין?
אבינו יצחק אינו יכול לפדות את ישמעאל,
אבינו יעקב אינו יכול לפדות את עשו,
שנאמר "אח לא פדה יפדה איש" (תהילים' מט, ח).

המפרש באבות דרבי נתן מסביר שהדרישה המופנית אל האדם אינה לסמוך על עצמו, אלא ליטול אחריות ולדאוג לעולמו הרוחני, למעשיו ולגורלו. כלומר – אם אני לא אעשה מעשים טובים בעולם הזה – אף אחד לא יעשה אותם בשבילי וממילא אף אחד לא יכול לדאוג לכך שאזכה לחיי עולם הבא.
את הרעיון שלפיו כל אדם אחראי למעשיו מביאה המשנה באבות דרבי נתן לידי ביטוי ביחס לאבות האומה. המשנה אומרת שאברהם אינו יכול "לפדות" את ישמעאל – כלומר ישמעאל אינו יכול להיתלות במעשיו של אברהם. כך הוא הדבר לגבי יצחק ועשיו, יצחק וישמעאל ויעקב ועשיו.

לחציו השני של המשפט אין פירוש באבות דרבי נתן. ניעזר בדבריו של הרמב"ם.

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי

וכיוון שאני הוא שיכול להטות את עצמי לאיזה צד שארצה, איזה מעשים עשיתי ממעשי הטוב?
כאילו מיעט את עצמו ואמר "מה אני", כלומר מהו הדבר הזה שבא מצדי, הן גם אני לא הגעתי לשלמות על אף שידעתי עניין זה.

הרמב"ם מפרש כך – וכשאני לעצמי – כשאני מתבונן על עצמי, מה אני – אני מבין שאני כלום – "מה אני" – טרם השגתי את מה שאני אמור להשיג.

לאור פירושים אלו אפשר להבין את היופי שבבחירה של הלל בגוף ראשון. החזרה על המילים "אני", "עצמי", "אני", לכאורה מתאימה לאדם שמדגיש את עצמו ומנוגדת לענווה. הלל משתמש בגוף ראשון ומדגיש את עצמו דווקא כדי להביא לידי מיעוט עצמו.

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי?

הפירוש הפשוט של משפט זה הוא שעל אדם לנצל את הרגע הנוכחי, כי ייתכן שזו הזדמנות חד- פעמית. לעומת זאת הלל רוצה לומר – כדבריו של פרנקל – "שכל רגע ורגע בעבר, בהווה ובעתיד, הוא אותו "עכשיו", וזאת לפי מצבו של האדם בהתאם לשתי המימרות הראשונות". באופן זה הלל נוטל את המשמעות הפשוטה של המשפט ויוצק בו משמעות חדשה ועמוקה. המתח בין המשמעות הישנה לחדשה הוא חלק מהעצמה של המשפט.

לבסוף נעסוק בצורה שבה בחר הלל לומר את דבריו.  מדוע לא אמר הלל את דבריו בדרך פשוטה – "רק אני לי, כשאני לעצמי איני כלום, ועכשיו הוא הזמן"?

אפשרות אחת היא שהמימרות הללו הן במקורן פתגמים עממיים והלל רצה לשמר את הצורה תוך כדי יציקת התוכן החדש.

נוסף על כך, צורת השאלה הרטורית מחייבת את השומע להיות מעורב כאילו שפונים אליו בשאלה: אמור לי – "אם אין אני לי מי לי?".