גווול – כדורגל ובין לאומיות

אם תפגשו אדם שחי בישראל בשנות החמישים, ותגידו לו בקול מעט חנוק: "נגיחה של סטלמך! זה בפנים! אני משאיר את המיקרופון לקהל" – יש סיכוי שתפתיעו אותו, אבל שנייה לאחר מכן יעלה כנראה חיוך גדול על פניו. ואם תישארו עוד רגע, הוא ישמח לספר לכם היכן היה כששמע את שידור הרדיו ההיסטורי הזה.

השנה – 1956 .יום קיץ חם. מכל קצוות הארץ נהרו כשבעים אלף איש לאצטדיון רמת-גן. בני המזל האלה, כמעט %5 מאוכלוסיית ישראל, השיגו כרטיסים, והיתר התקבצו סביב מקלטי הרדיו וחיכו בהתרגשות לתיאוריו הציוריים של השדר נחמיה בן אברהם. "הקרב ההיסטורי ברמת גן", כך כונה באחד העיתונים האירוע שעמד להתחיל בשעה ההיא. הכול החל כמה חודשים לפני כן. אז נחשף כי בשלבי המוקדמות לקראת אולימפיאדת מלבורן, שנערכה באותה השנה, ישראל הוגרלה לקרב פנים מול פנים מול לא אחרת מאשר ברית המועצות. החגיגה הייתה גדולה. לא בכל יום מגיעה לארץ נבחרתה של אחת משתי המעצמות המרכזיות. זו הייתה הזדמנות להביע הערכה לברית המועצות על תמיכתה בהצעת החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947 (וגם לזכות בחשיפה ובהכרה כמעט חסרות תקדים במונחים של אז. השחקנים שנבחרו ליצג את ישראל נדרשו, כיאה לתקופה, לעברת את שמותיהם לקראת המפגש המרגש. לבקוביץ היה ללביא, גלזר לגל-זר, סטלמך לפלד, והשוער חודורוב היה להוד.

המשחק הראשון התקיים במוסקבה והנבחרת התקבלה בכבוד רב, וגם עמדה בציפיות הסובייטים כשהובסה 0-5 .התבוסה לא הורידה במאום ממפלס ההתרגשות לקראת משחק הגומלין, שנערך בסוף יולי באצטדיון רמת-גן. המחצית הראשונה נגמרה בתיקו אפס מכובד, ואז, במחצית השנייה, הגיע הרגע שלו חיכו כולם. נחום פלד (סטלמך) נגח והכניע את הענק הרוסי. "האצטדיון גועש והשמחה עוברת על גדותיה", נכתב ב'מעריב'. "אנשים מעיפים כובעים, ניירות וכל שהיד משגת. כל אחד מתנשק עם שכנו (לפעמים בטעות גם עם השכנה). זהו מחזה נדיר של שמחת העם שאינה יודעת גבול". לרגע נעלמו כל המחלוקות והמדינה נסחפה בגל פטריוטי אדיר.

מאז ראשית המאה העשרים משחקי כדורגל בין מדינות הם אירוע לאומי מרהיב, שבו מונפים דגלי המדינה ומושמעים המנונים. כמעט לכל מדינה יש הרגע ההרואי שלה, שמועבר כמיתוס מדור לדור. בסיפורים הללו כר הדשא נתפס כשדה קרב והמאבק המוכרע בו הוא מאבק בין לאומים ואף בין אידיאולוגיות. זה כמה עשורים שחוקרים מנסים לפצח את סוד קסמו של הכדורגל: מה יש בו שהופך אותו לאירוע תרבותי רב עוצמה כל כך? נראה כי עוצמתו של המשחק היא קודם כול בפשטותו – כל שנדרש כדי לשחק הוא מגרש, שערים וכדור. בנוסף הוא מייצג 'אוטופיה שוויונית' – מצב שבו כל השחקנים המתחרים מתחילים מעמדה שווה ויש באפשרות כל קבוצה לנצח.

בישראל בשנות החמישים הכדורגל היה מכשיר לבינוי אומה, אתר למפגש ייחודי בין עולים לוותיקים, ואף בין יהודים לערבים. במשחק, וגם ביציע, אין משמעות למקום לידתך ולמשך זמן שהותך בארץ. בניגוד לסוכני תרבות אחרים כמו תיאטרון, ספרות ואפילו מוזיקה, שבהם משחקת ידיעת השפה תפקיד מרכזי, כאן אין חובה אפילו בזה. כל שצריך הוא ידיעת חוקי המשחק האוניברסליים. כמו במקומות אחרים בעולם, הכדורגל בישראל הפך לכלי שבעזרתו יכולים בני המעמדות הנמוכים לחלום על ניוד חברתי, על אפשרות התקדמות ושינוי מעמדם.

אגב, אם אתם שואלים 'כמה נגמר' המשחק נגד ברית המועצות? ובכן, ישראל הפסידה 1-2 .אבל את זה איש כבר לא זכר. הכול דיברו רק על הגול שהבקיע סטלמך לרשת הענק הרוסי.

"אני בפעם הראשונה בחיי ראיתי משחק כדורגל, והאמת היא שהמשחק של הצרפתים היה יפה יותר, אבל השוער שלנו היה נפלא." דוד בן-גוריון, אחרי משחק הכדורגל של נבחרת צה”ל מול נהבחרת הצבא הצרפתי, ביום העצמאות התשיעי של המדינה.

הידעת?

שוער נבחרת ברית המועצות, שלרשתו הבקיע סטלמך את הגול ההיסטורי, היה לב יאשין. הוא נחשב עד היום לאחד משחקני הכדורגל הגדולים בכל הזמנים.

שאלה לדיון

יש הטוענים כי הכדורגל מלבה אלימות ומדגיש מאבקים לאומיים, אתניים ותרבותיים. מנגד יש הטוענים כי הוא 'שסתום לשחרור לחצים', המונע מאבקים אלימים הרבה יותר. מה דעתכם?