השתלות בישראל והשתלת הלב הראשונה

השבוע לפני 49 שנים, ב-19 בדצמבר, נפטר מושתל הלב הראשון בישראל. יצחק סולם בן ה-41 היה עובד בנק לאומי ואב לארבעה. הוא חלה במחלת לב קשה, ומשאפסו סיכוייו להבריא הציע לו פרופ' מוריס לוי מבית החולים "בילינסון" שבפתח-תקוה הצעה נועזת – להיות מושתל הלב הראשון בישראל. סולם התלבט ולבסוף ענה בחיוב. את הניתוח ערכו 30 אנשי צוות בראשות פרופ' לוי, שהשתיל בחזהו של סולם לב נוסף לצד הלב הקיים. שבועיים עקבו העיתונים אחר מצבו של סולם, שהתנדנד בין חיים למוות. לבסוף, ב-19.12.68 ,נפטר בשל כשל בכליות. הרופאים הבהירו כי הלב המושתל פעל היטב והיו אלה סיבוכים אחרים שהביאו למותו. אך כמה שאלות המשיכו להטריד אתהציבור, ובראשן: מהיכן הגיע הלב הנתרם?

בדצמבר 1967 בוצעה השתלת הלב הראשונה בעולם בקייפטאון שבדרום אפריקה. כשנה לאחר מכן, בבית החולים בילינסון, נכנס יעקב סולם תחת סכין המנתחים של פרופ' מוריס לוי והיה למושתל הלב הראשון בישראל (ומספר מאה בעולם). סיפור ההשתלה עורר שאלות רבות, אחת מהן נגעה לתרומת הלב החדש. על פי החוק דאז ניתן היה לקחת איבר מגופו של אדם שנפטר ולהשתילו באדם אחר, ללא אישור המשפחה, זאת במידה שההשתלה היא בגדר "מצילת חיים".

למרות הפצרות העיתונאים בית החולים בילינסון סירב לחשוף את זהות התורם. אחיו של אברהם סדגת, שנפטר סמוך למועד ההשתלה, סיפר שראה את גופת אחיו בבית החולים וזיהה "חור גדול באזור החזה". לאחר מאבק שנמשך כמה שבועות ולאחר שהמשפחה חתמה על התחייבות שלא תתבע את בית החולים, הרופאים אישרו כי אכן אברהם סדגת הוא התורם. שאלות אתיות ובעיקר רפואיות העיבו על ההשתלה, והביאו להחלטה להקפיא את המשך השתלות הלב בישראל. רק כעבור עשרים שנה חודשו ההשתלות. כיום מתבצעים עשרות ניתוחים מסוג זה, וסיכויי ההחלמה הם מעל תשעים אחוזים. אבל סוגיית איתור התורמים הפכה סבוכה אף יותר.

כיום, השתלות האיברים דורשות הסכמה מפורשת של משפחת התורם, דבר המקטין משמעותית את מספר התורמים הפוטנציאלים. נכון לשנת 2015 רק 15% מאוכלוסיית ישראל חתומים על כרטיס אדי, המאשר כי הם מוכנים שאיבריהם ייתרמו לאחר מותם. המחסור בתורמים מביא מדי שנה למקרים רבים של מוות בזמן המתנה להשתלה. ישראלים רבים שנואשו מהמתנה להשתלה בישראל החלו מחפשים את מזלם מעבר לים.

בתחילת שנות האלפיים גילה פרופ' יעקב לביא, מנהל היחידה להשתלות איברים בבית החולים שיבא, כי מטופל שלו שנואש מלמצוא תורם בישראל קבע תור להשתלת לב בעוד שבועיים בסין. הרופא השתומם – כיצד ניתן לחזות את מותו של תורם בעוד שבועיים בדיוק? התברר כי בסין, כמו בישראל, ישנו מחסור בתרומות איברים בשל תפיסות תרבויות הנוגדות פגיעה בגופו של הנפטר. הפתרון שמצאו לכך הסינים היה לקיחת איברים מנידונים למוות. בשיטה זו הפכה סין במהירות למדינה השנייה בעולם בכמות השתלות האיברים בשטחה. בשנים האחרונות החלו להגיע עדויות כי הרשויות בסין קוצרות איברים גם מאסירים חיים שכלל לא נשפטו. הדבר אישר את אחד החששות הגדולים בעולם ההשתלות – מחסור באיברים שיביא למעשי הרג ומכירה לכל המרבה במחיר.

סחר באיברים מתבצע כיום במדינות שונות. כחלק מהמאבק בכך נקבע בישראל בחוק ההשתלות (2008) כי חל איסור על קבלת תמורה עבור תרומת איבר מאדם חי או מת. כמו כן קובע החוק כי נאסר על ישראלים לעבור השתלת איברים גם בחו"ל באם ההשתלה היא תוצאה של סחר באיברים.

"בראש-ובראשונה נדרש הטיפוח במפעל המדעי הקדום ביותר בישראל – המדע, ולא פחות מכולם – במדע הרפואה. מדע זה, נדמה לי, המקצוע המדעי הקדום ביותר בישראל – ואולי גם בעולם. היו זמנים – בכל תקופת ימי הביניים – שזה נהפך כמעט למקצוע יהודי." – בן גוריון, חזון ודרך ד', עמ' 224

הידעת?

תרומה מן החי קיימת בישראל. היא נפוצה בקרב בני משפחה וחברים קרובים, ובאחרונה רבו גם התורמים לאדם זר, מתוך רצון להציל חיים. התרומה ניתנת רק לאחר שמתקבל אישור ממשרד הבריאות, בסיום הליך שמטרתו להבטיח את התאמת התורם, את העובדהשהתרומה לא תפגע בבריאותו, ואת כשירותו הנפשית לביצועה.

שאלה לדיון

נוכח בעיית המחסור באיברים להשתלה ותפיסות תרבותיות שונות ביחס לתרומת איברים, כיצד הייתם מצפים מהמדינה לפעול?