אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה ז

אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:

גם מאמר זה הוא משל הלל הזקן, אבי שושלת הנשיאים בתקופת חז"ל (על התואר "נשיא" ראו להלן). ראוי להזכיר כי מאמר זה חסר מכמה וכמה עדים לנוסחה של המסכת. אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם :: הגולגולת היא החלק המוכר ביותר בשלד האנושי, ועל כן היא מסמלת בכלל את האדם שהלך לעולמו. עם זאת נודעת לה סמליות רבה גם בתחומים אחרים (וראו להלן). למראה הגולגולת
פונה אליה הלל ואומר: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אֲטִיפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן :: (תרגום מילולי: על שהטבעת הטביעוך, וסוף מטביעייך יטובעו) תפיסתו המוסרית והדתית של הלל מביאה אותו לקבוע בוודאות, כי הגולגולת שייכת לאדם אשר הטביע אחרים, ועל כן באו מי שבאו והטביעו אותו, ועם זאת הוא בטוח שגם המטביעים ימותו בטביעה מידי אחרים. מאמר קצר זה, הכתוב בלשון העם, בארמית (וראו לעיל א, יג),
מדגים את הכלל של "מידה כנגד מידה". כל חוטא ייענש על חטאיו, שכן "כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה", הן לטובה והן לרעה (בבלי, סנהדרין צ ע"א) והוא עיקרון חשוב בתורת הגמול המסורתית של היהדות.

גלגוליה של גולגולת
הגולגולת נזכרת במקרא פעמים רבות – בדרך כלל בקשר למפקדי אוכלוסייה ("שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגלותם" [במדבר א, ב]), וכך מייצגת הגולגולת כל אדם ואדם. מכאן נגזר גם הביטוי "מס גולגולת" (הידוע מספרות ימי הביניים ואילך) שעניינו מס קבוע המוטל על כל בני האדם, ללא קשר להכנסתם, למעמדם או לנתונים אחרים.
הלל רואה גולגולת על המים ומקשר אותה אל מעשה של אלימות ורצח. ומעניין כי גם בתרבויות העולם השונות משמשת הגולגולת, מאז ימי הביניים, ובעיקר בעת החדשה, כסמל למוות ואף כאזהרה מפניו: החל בדמותו של מלאך המוות המצטייר כדמות עטוית גלימה שחורה שרק גולגולת מציצה ממנה, וכלה בסימון רעלים או חומר רדיואקטיבי, וכן כאזהרה מפני אזורים ממוקשים וסכנות דומות. שימוש מפורסם נוסף של הגולגולת הוא בדגל הפיראטים, שעליו מצוירת גולגולת ותחתיה שתי עצמות מוצלבות. שימוש אחר בגולגולת מופיע בתלמוד (בבלי, סנהדרין סה ע"ב) המזכיר את הגולגולת כאמצעי להעלאה באוב וליצירת
קשר עם המתים, אשר קולם עולה מן הגולגולת או ממקום אחר באמצעות פרקטיקות מאגיות, ובלשונו של הרמב"ם: "… וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה, ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת לבית שחיו … – כל אלו מעשה אוב הן…" (משנה תורה, הלכות עבודה זרה ו, א). הגולגולת חדרה גם אל ספרות העולם, ולדוגמא יש להזכיר את המלט במחזהו של שייקספיר, הנושא את המונולוג המפורסם עד מאוד בתרבות האירופית – שראשיתו ב"להיות או לא להיות…" – באוחזו בגולגולתו של יוריק, ליצן החצר המת. מסתבר שקשרה של הגולגולת אל המוות והחידלון חובק תרבויות רבות, ומצמררת העובדה שסמלה של אחת הדיביזיות של הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, שידועה היתה באכזריותה הרבה גם בתפקידיה כשומרת על מחנות הריכוז, היה גולגולת!

נשיאים נישאים
במקרא מתייחסת המילה "נשיא" לכל מי שהוא נישא מעל הציבור: ראש שבט (או ראש בית אב), מנהיג, מלך. כך, למשל: "נשיאי העדה" (במדבר טז, ב) או "נשיאי מדין" (יהושע יג, כא). לאחר שיבת ציון נזכר במקרא נשיא נוסף – מנהיגם של גולי בבל, "ששבצר הנשיא ליהודה" (עזרא א, ח) – ובשלהי הבית השני ולאחריו הופכת המילה "נשיא" לתואר שהוענק לראשי הסנהדרין. במשניות הקודמות פגשנו בכמה וכמה נשיאים, החל בהלל (הקרוי "נשיא" בתוספתא, פסחים ד, יד) אשר העביר את התואר לצאצאיו ולצאצאי צאצאיו, כולל רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, ועד לראשית המאה החמישית לספירה. התלמוד מספר על
הכבוד הרב שנהגו בהלל ובנשיאים שבאו אחריו: כשהנשיא נכנס היה כל העם כולו עומד על רגליו (בבלי, הוריות יג ע"ב), וכאשר היה הנשיא מת היו בתי המדרשות כולם בטלים מתורתם (שם, מועד קטן כד ע"ב). "נשיא שמחל על כבודו – אין כבודו מחוּל" (בבלי, קידושין לב ע"ב), ללמדך כמה גדול מעמדו.
דומה שבימינו אנו משתמשים במילה זו בצורתה הרחבה ביותר, ככינוי למנהיג, למי שמוביל מגזר מסוים, ויהיה מגזר זה אשר יהיה, כתרגום ל– president האנגלית. כך אנו מוצאים נשיא להתאחדות הקבלנים, נשיא להתאחדות הכדורגל, נשיא אוניברסיטה, נשיא (או: נשיאת) בית המשפט העליון, ובראש הפירמידה עומד לא אחר מאשר נשיא המדינה, או כלשון "חוק יסוד: נשיא המדינה" הפותח במילים: "בראש המדינה עומד הנשיא".
האם רק מקרה הוא שהשפה העברית מכירה משמעות נוספת למילה "נשיאים"? במשלי כה, יד נאמר כי "נשיאים ורוח וגשם אין – איש מתהלל במתת שקר", כלומר: כמו יום חורפי שבו רואים עננים ורוחות
אבל הגשם איננו יורד, כך הוא האדם המבטיח לתת דבר אך איננו מקיים את הבטחתו. כאן "נשיאים" משמעו עננים, שגם הם נישאים מעל.

עין תחת עין

שופך דם האדם – באדם דמו יישפך" (בראשית ט, ו), "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן…" (ויקרא כד, יט), "במידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (משנה, סוטה א, ז), "שמשון הלך אחרי עיניו ולפיכך ניקרו פלשתים את עיניו" (שם א, ח) – אלה רק דוגמאות בודדות, מן המקרא ומספרות חז"ל, לעיקרון מוסרי ומשפטי ראשון במעלה במחשבה הדתית היהודית (ואף מחוץ לה). ההנחה היא שהאלוהים מתנהג עם בני האדם וגומל להם כדרך שהם מתנהגים, וראוי שאף בית הדין יאמץ לו כלל זה. במאמרו של הלל בא הדבר לביטוי בולט מתוך אמונה מלאה בהגשמת העיקרון הזה: אם האדם טבע, וודאי שנענש בדרך זו דווקא משום שהטביע אחרים, אך עם זאת גם ברור כי גורלם של מי שהטביעוהו כבר נגזר לטבוע אף הם במים.
מן הצד השני נמצא גם פן חיובי לעיקרון זה, במתן שכר ראוי על פי ההתנהגות הראויה. כגון האמור במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, פתיחתא): משה טיפל בקבורת עצמות יוסף, "שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יח), ולכן זכה שבקבורתו שלו נתעסק לא פחות ולא יותר מאשר הקב"ה עצמו (דברים לד, ו), ועוד דוגמאות רבות כגון אלה.
עם זאת צריך להודות כי בהסתכלנו סביב לנו, או בתולדות העולם בכלל, פעמים רבות עד מאוד אין אנו מוצאים את התממשותה של אמונה זו. יש "צדיק ורע לו" ויש "רשע וטוב לו" ולא פעם "דרך רשעים צלחה" (כדברי הנביא: ירמיה יב, א). גם חז"ל עמדו על עובדה זו, אך לא ראו לנכון לסור מעמדתם הנחושה באשר לעיקרון "מידה כנגד מידה" והפעלתו בעולם. דומה שבשל כך העבירו פעמים רבות את קבלת השכר/העונש הראוי אל העתיד לבוא, אל צאצאיו של האדם או אל קיומו בעולם הבא.