אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה יב

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה.

וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם.

וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ.

וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר :: ובמאמרו שלושה חלקים, אשר הראשון והשלישי שבהם מתקשרים ביניהם בבירור, בעוד שהשני נראה כחוצץ ביניהם.

הֱוֵה מְמַעֵט בָּעֵסֶק וַעֲסקֹ בַּתּוֹרָה :: על האדם להקדיש את עיקר זמנו וכוחותיו לעיסוק בתורה, ורק מקצת הזמן לענייני מסחר וכלכלה ("עסק").

וֶהֱוֵה שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם :: וזו קריאה שלא להתגאות, לחיות חיים של צניעות, ענווה והקטנה עצמית לנוכח כל בני אנוש (על רוח שפלה ראו עוד ה, כב).

וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּך :: אדם המתבטל מן העיסוק בתורה ומוצא לכך נימוקים ותירוצים שונים, יגלה עד מהרה כי גורמים רבים נוספים יבואו ויטרידוהו, הן מעסקיו והן מתלמוד תורה. ובמדרש אבות דרבי נתן (נוסח א, כט) מפרטים כמה מהם: "ארי וזאב וברדלס ונחש והגייסות [=צבאות אויב] והליסטים".

אגב נעיר כי בכמה נוסחים טובים של המסכת נאמר: "יש לו בטלים הרבה כנגדך", כאשר הכוונה, כפי שעולה גם מהמשך המאמר, אל האלוהים, "המסייע" לאדם המחפש תירוצים כדי להתבטל.

וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֵשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָך :: לעומת זאת, העמל, היגע, בתורה, יזכה לשכר הרב שיש לאלוהים להעניק לו בשל כך. – כיצד מתקשר לכאן המאמר האמצעי, הנראה, כאמור, כקוטע את הרצף שבין המאמרים הבאים לפניו ולאחריו? בשאלה זו נתקשו מפרשי המסכת, אך מקובל לפרש (כפי שניסח רבנו יונה גירונדי [ספרד, המאה הי"ג]) כי "גם זה העניין מעניין התורה הוא", ור' מאיר תובע ממי שעוסק בתורה שלא יתגאה על אחרים בזכות הישגיו בלימודיו.

בין עמל להתעמלות
ר' מאיר מדבר על אדם העמל, טורח ויגע, בתורה. השורש עמ"ל מופיע כמה פעמים במסכת אבות במשמעות דומה בקשר לעיסוק בתורה (ב, יט; ו, ד) וגם בקשר לטרחה הנתבעת ממשרתי הציבור (ב, ב). השורש עמ"ל בבניין התפעל מופיע במשנה פעם אחת בלבד (שבת כב, ו) במשמעות של עיסוי בטנו של אדם בכוח רב כדי להחליש כאבי בטן.

רק בימי הביניים הוקנתה לו המשמעות המקובלת היום: "אין מתעמלין בשבת. אי זה הוא מתעמל? … זה שיהלך עד שייגע ויזיע" (רמב"ם, הלכות שבת כא, כח), "ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע [=אינו אוכל אכילה מוגזמת] ומעיו רפין [=מערכת העיכול פועלת כהלכה] – אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק" (שם ד, יד). מסתבר שהרמב"ם היה סומך את ידו על מה שקרוי היום במערכת החינוך בשם "חינוך גופני" (ובשעתו כונה בפשטות בשם שיעור התעמלות [וראו לעיל ד, ח]).

"עזר כנגדו" – על ברוריה
ברוריה, אשתו של ר' מאיר ובתו של ר' חנינא בן תרדיון (עליו ראו לעיל ג, ג), ראויה לעיסוק נפרד בזכות דמותה ומפעלותיה, אף שלא הובאו דבריה במסכת אבות. היא אחת הנשים היחידות הנזכרות בשמן בספרות חז"ל בזכות אישיותה וגדולתה בתורה.

ברוריה השתתפה בדיוניהם של חכמים, ולעיתים אף נקבעה ההלכה בעקבות מסורת שהביאה היא (תוספתא, כלים, בבא מציעא א, ו ועוד). ברוריה מתוארת כסמל ומופת ל"אשת חיל מי ימצא", אישה שניחנה בשכל טוב וברגישות אנושית רבה, וגילתה קור רוח ושליטה עצמית בלתי רגילה גם במצבים הקשים ביותר. המדרש מספר על שני בניהם של ר' מאיר וברוריה שמתו בפתאומיות בביתם בשבת. ברוריה נדרשה לשאת לבדה את האסון הנורא עד לשובו של ר' מאיר במוצאי שבת מבית הכנסת. וגם כאשר חזר הפגינה שליטה עצמית עילאית כשהודיעה לבעלה על האסון שקרה להם (מדרש משלי לא, י).

בתלמודים ובמדרש נזכרים דבריה ואמרותיה של ברוריה, אך הם אינם מספרים על מותה או על מקום קבורתה. התלמוד הבבלי (עבודה זרה יח ע"א) מספר כי ר' מאיר ברח מן הארץ בשל "מעשה ברוריה", מבלי שהוא מסביר את כוונתו בשתי מילים סתומות אלה, אך רש"י מכיר מסורת שעל פיה לגלגה ברוריה על החכמים בשל קביעתם כי "נשים דעתן קלה", וכדי ללמדה לקח שלח ר' מאיר את אחד מתלמידיו כדי לפתותה. ברוריה לא עמדה בניסיון, וכשנודע לה הדבר התאבדה, ור' מאיר גלה מרוב בושה מן הארץ (ומת בנכר).

לא ברור מניין לרש"י מסורת קשה זו, המתארת את סופה של ברוריה באור כה שלילי. עם זאת ראוי לציין כי כל המסורות המקשרות בין ברוריה ובין ר' מאיר מצויות בתלמוד הבבלי, בעוד שמקורות ארץ ישראליים אינם יודעים דבר על קשר כזה. בשל כך ישנם חוקרים הסבורים כי אין למסורת זו בסיס היסטורי, ויסודה במנהגו של התלמוד הבבלי ליצור קשרי משפחה בין דמויות שונות בעולמם של חכמים.

על ר' מאיר
חכם ארץ ישראלי שחי במאה השנייה לספירה, ונחשב כאחד מגדולי תלמידיו של ר' עקיבא, אף שלמד גם אצל ר' ישמעאל (בבלי, עירובין יג ע"א) ואף אצל הכופר הגדול, אלישע בן אבויה (עליו ראו להלן ד, כה). ר' מאיר היה סופר מעולה והתפרנס מכתיבת ספרי תורה, ועל פי המסורת היו בנוסח התורה שלו כמה הבדלים מן הנוסח המקובל, כגון "כותנות אור" (ולא "עור") כלבושם של אדם הראשון וחוה (בראשית רבה כ, יב).

משנתו, שאותה קיבל מר' עקיבא, היוותה את הבסיס למשנה של ר' יהודה הנשיא (בבלי, סנהדרין פו ע"א), ושמו הוא מהשכיחים ביותר בספרות התנאים. ייתכן ששמו האמיתי היה "נהוראי" ואילו הכינוי "מאיר" ניתן לו כיוון "שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה" (בבלי, עירובין שם). ר' יוסי בן חלפתא אמר עליו "אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע" (ירושלמי ברכות ב, ז), ולמרות כל מעלותיו אלה לא נקבעה הלכה כמותו, משום "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו" המורכבת והעמוקה (בבלי, שם). גם בדברי אגדה ובחיבור משלים הצטיין ר' מאיר, עד שאמרו "משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים" (משנה, סוטה ט, טו).

באשר לחייו האישיים מצויה מסורת עמומה שלפיה היה ר' מאיר – ששם אביו לא נודע לנו – בן למשפחת גרים, מצאצאי נירון קיסר (בבלי, גיטין נו ע"א), ומקורות רבים עוסקים ביחסיו עם אשתו, ברוריה (ראו עליה להלן). נראה שר' מאיר הלך לעולמו מחוץ לארץ ישראל (ירושלמי, כלאיים ט, ג) ואולי יש לקשר זאת אל המסורת שברח מן הארץ בשל "מעשה ברוריה" (ראו להלן).
מאז המאה התשע־עשרה נוהגים לציין את יום מותו המשוער (י"ד באייר) בהילולה הנערכת ליד קברו שבטבריה. עם זאת ספק גדול אם הקבר בטבריה הוא אכן קברו של התנא ר' מאיר, ונראה יותר שהוא קברו של ר' מאיר קצין, מי שעלה ארצה עם רבנים מצרפת ואנגליה בראשית המאה הי"ג. עם הזמן נתחלף מאיר במאיר. קופות צדקה למען עניי ארץ ישראל, "קופת רבי מאיר בעל הנס", ידועות בעולם היהודי מאז המאה הי"ח, וגם כאן לא ברור לגמרי איזה משני המאירים זכה לתואר "בעל הנס".