אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה ו

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם.

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב,

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר,

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם :: צמד חכמים זה, השני שבזוגות, קיבל את מסורותיו מבני הזוג הראשון (הנזכרים במשניות הקודמות).

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר :: ומאמרו הוא, כמו מאמרים רבים במסכת אבות, בן שלושה חלקים, והוא מכוון אל האדם שמן השורה.

עֲשֵׂה לְךָ רַב :: כאן מופיע לראשונה במסכת אבות הכינוי "רב" במשמעותו המקובלת היום: אדם המורה לאחרים כיצד לנהוג בסוגיות דתיות, רעיוניות ומעשיות ( ואילו "רב" במשנה ג כוונתו היתה: אדון, בעל בית ורכוש).

בעולם שבו נשמעות דעות רבות ומגוונות, ולעיתים אף סותרות, כעולם ההלכה וכעולם האמונות והדעות, צריך האדם לקבל עליו את מרותו של אחד מכל מוריו ובעקבותיו ללכת תמיד, כלומר: "שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד, ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר" (רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למסכת אבות), שאם לא כן ייקלע האדם למערכות סותרות של דעות והלכות ויכלה את זמנו וכוחותיו בניסיון לפשר ביניהם או למצוא בעצמו את דרכו בסבך זה (וראו גם להלן, משנה טז).

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר :: ידיד קרוב, המשתתף עם האדם בשמחותיו ובכאביו, ידיד שעמו מתייעצים ובו בוטחים, צריך כביכול "לקנות",דבר הכרוך במאמץ ובהשקעה, בוויתורים ובהדדיות.

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת :: בשעה שעל האדם לקבוע את עמדתו כלפי זולתו וכלפי התנהגותו, ראוי שישקול את כלל הנתונים אלה לעומת אלה, כבמאזניים (ראו להלן ב, יב), את חובותיו של האדם מכאן ואת זכויותיו מכאן, וישתדל להטות את כף הזכות כדי שזו תכריע.

ואם יכול אתה לומר כי מדרך הטבע דן אדם לכף זכות את חבריו הקרובים ואת מוריו, מוסיף יהושע בן פרחיה ודורש שכך ינהג לגבי כל בני האדם. יחפש תמיד את החיובי שבהם וידון אותם, בכל מקום שהדבר אפשרי, לזכות. והתלמוד קובע, כי "הדן את חברו לכף זכות – דנין אותו [בבית דין של מעלה] לזכות" (בבלי, שבת קכז ע"ב).

הרב או הגוגל או רבנות באינטרנט

במקרא מופיעה המילה "רב" במשמעויות שונות, כשהמשמעות המרכזית היא "גדול", כגון "עם רב" (בראשית נ, כ), או "גדול ערך": "קריית מלך רב" (תהילים מח, ג).

כמו כן אנו מוצאים את המילה "רב" במקרא גם במשמעות של "שר נכבד" או "קצין": "כל רבי מלך בבל" (ירמיה לט, יג), אולם המילה "רב" אינה מופיעה במקרא ולוּ פעם אחת במשמעות שהיא כה שגורה בימינו היום: "מורה וחכם בתורה".

מסתבר שמשמעות זו של המילה נוצרה בתקופת הביניים שבין עולם המקרא לבין עולמם של חז"ל. עם הזמן חלו במילה "רב" שינויים והתפתחויות,
כגון שנגזר ממנה התואר "רבי", כלשון פנייה אל הרב,
ולאחר מכן כקידומת לשמו ("רבי עקיבא" ועוד),
התואר "רבן" (המופיע כבר להלן, במשנה טז) ועוד.

בימינו אנו חוזים בתופעה לשונית–תרבותית נוספת, כאשר נשים שזכו לסמיכה לרבנות (בזרמים הלא–אורתודוכסיים) מחפשות שם תואר לתפקיד שבו הן אוחזות. ברור שהתואר "רבנית" אינו מתאים להן – שכן רבנית, בלשוננו, היא אשתו של הרב ואין לה (בהכרח) הסמכה או סמכות דתית כזו או אחרת.

חלק מהמחזיקות בתואר מעדיפות להשתמש בשם "רב" הרגיל והמוכר, חלק מכנות את עצמן "רבּה", ויש אחרות האוחזות בשם "רַבּית" והסוגיה טרם הוכרעה, ואולי נעשה לנו רב כדי שיחליט…

הניב "עשה לך רב", שהפך שגור בלשוננו, בא לומר כי על האדם לבחור לו רב קבוע שעל פי פסיקותיו ילך תמיד, בכל עניין ועניין, ולא שינוד וינוע בין רבנים שונים כדי לקבל תשובות שונות לאותה שאלה ולאחר מכן יבחר את זו הנראית בעיניו.

מעבר מרב לרב כדי לקבל תשובות שונות ומגוונות ואחר כך לבחור ביניהן על פי נטיות ליבו או צרכיו של האדם משול לאדם הפונה אל מנועי חיפוש אלקטרוניים, כגון גוּגל, כדי למצוא את כל התשובות האפשריות לכל עניין ועניין ואחר כך לבחור ביניהן.

בדרך כלל רוחם של חכמים לא היתה נוחה מאדם שכזה, אף שאפשר לדון אותו לכף זכות ולומר שהוא עצמאי בהחלטותיו ומנסה להגיע אליהן לאחר שיקול ובירור ולא רק מתוך ציות עיוור.

מאידך גיסא, בדורנו שלנו נפוץ המנהג לפנות בשאלות קצרות (לא פעם באורח אנונימי) אל רבנים שונים באתרי אינטרנט. בשל טיבו של המדיום האינטרנטי מדובר רק בתשובות כלליות הניתנות על שאלות עקרוניות, מבלי שהרב המשיב יכול לרדת לפרטי כל השאלה ורקעה, וגם כאן יש המסתייגים מדרך זו של פסיקה ויש דווקא המשבחים אותה.

וגם כאן אפשר לדון לכף זכות את כל אחד מן הצדדים.

על יהושע בן פרחיה
נשיא הסנהדרין (בזוג השני שבין הזוגות), שחי במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה.

על פי המסורת הושפע המלך החשמונאי של אותם ימים, יוחנן הורקנוס, על ידי הצדוקים ורדף את חכמי הפרושים, שיהושע בן פרחיה עמד בראשם. בשל כך ברח יהושע לאלכסנדריה שבמצרים, עד שחלפה הסכנה (בבלי, סוטה מז ע"א).

מאמרו של יהושע בן פרחיה שבמסכת אבות הוא היחיד המובא בשמו בספרות חז"ל, אך התלמוד הבבלי (שם) יודע לספר על אירוע רב חשיבות שחל בימיו.

בבריחתו למצרים התלווה אליו גם אחד מתלמידיו, הלא הוא ישוע (כן, כן, הכוונה למחולל הנצרות המוכר גם בשם ישו, אף שמבחינה כרונולוגית הדבר בלתי אפשרי!). בחזרתם ממצרים החרים יהושע את תלמידו בשל סיבה כלשהי, וזה ניסה ללא הצלחה לבקש את מחילת רבו ולחזור בתשובה.

וממשיך התלמוד ומספר, כי פעם אחת נכון היה יהושע בן פרחיה לקבל את ישוע חזרה, אלא שברגע שבו הגיע התלמיד עמד הרב בקריאת שמע ולא היה מוכן להפסיק את תפילתו.

ישוע סבר שהוא דוחה אותו, יצא לתרבות רעה, ואף סירב מאוחר יותר לתקן את דרכיו. מסקנת התלמוד: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת … ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישוע בשתי ידיו".

נראה שישנה כאן הסתכלות מפוכחת של חכמים על העובדה שהיהדות הקדומה לא הגיעה לדו–קיום כלשהו עם זרם תלמידי–ישוע אשר התעורר בתוכה ומיהרה להתנער ממנו.
ומי יודע, שואל התלמוד, כיצד היו נראים תולדות עם ישראל לוּ קיבל יהושע בן פרחיה את ישוע ולא דחה אותו.