אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה י

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם.

שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם :: משמעון בן שטח ויהודה בן טבאי שנזכרו בשתי המשניות הקודמות.

שְׁמַעְיָה אוֹמֵר :: מאמרו בן שלושת החלקים של שמעיה מכוון בעיקרו של דבר אל תלמידי החכמים, אך נראה שגם האדם שמן השורה יוכל להפיק ממנו לקח חשוב.

אֱהבֹ אֶת הַמְּלָאכָה :: טוב לו לכל אדם שיעסוק במלאכת כפיים, כגון עבודת השדה או תעשייה זעירה של אותם ימים (צורפות, סנדלרות ועוד). ורבים הם מאמרי חכמים בשבח היגיעה והעמל הקשורים במלאכה (כגון להלן ב, ב), ולא מעט מן החכמים אכן עסקו במלאכת כפיים והתפרנסו ממנה (וראו עוד להלן ד, יד).

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת :: אל תשאף ואל תסכים לקבל עליך תפקידים שיש בהם מן השררה (וזה פירוש "רבנות" כאן).

כיוון שלגבי המלאכה אמר שמעיה "אהוב", בחר ב"שנא", כדי ליצור את הניגוד, אבל בוודאי לא התכוון לדבר על שנאה או איבה, אלא על רתיעה, הסתייגות וכדומה.
אשרי האדם, אומר שמעיה, המתפרנס ביושר, אפילו אם בצניעות, מעמל ידיו ובזיעת אפיו, ולא שואף לשלוט באחרים, או לצוות עליהם מה יעשו מתוך תחושה של אדנות.

וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת :: אל יהיה שמך ידוע לשלטונות (וזה פירוש "רשות" [וראו להלן]), ויש להתרחק מהם ככל האפשר.

נראה ששמעיה מתכוון בדבריו אל מלכי בית חשמונאי (או אל הורדוס יורשם), אשר יחסיהם עם החכמים היו לא פעם מתוחים ביותר.
מי שרודף אחרי השררה, מי שאיננו בורח מן הרבנות, סופו ששמו ייוודע ברבים, עד שהשלטונות – שפגיעתם לא פעם רעה – יאמצוהו אל חיקם, ולעולם לא לטובתו (וראו עוד להלן ב, ג).

מה ילמד ממאמר זה הישראלי בן החורין במדינתו, הזקוק באמת למנהיגים ולרשויות שונות שינהלו את חייו?

דומה שהעצה לחבב את המלאכה לא נס ליחה, בעוד שהעצה לשנוא את השררה או לא להתקרב אל הרשות זקוקה לעידון: מי שמגיע לשלטון, לשררה, ראוי שיגיע שמה. בדחילו וברחימו, מתוך מודעות לשליחות שבתפקידו, בלא התנשאות, ובציפייה מתמדת לסיים את תקופת כהונתו בשלום ולשוב אל עמל היומיום שאין בו אדנוּת על אחרים.

רָשוּת וּרְשוּת

אין לבלבל בין שני המונחים: "רְשוּת" משמעה היתר לעשות דבר מה, ואילו "רָשוּת" גזורה ממילת "ראשות", שמשמעותה מי שעומד בראש, השלטון, הסמכות והשררה.

"רָשות" נזכרת במסכת אבות פעם נוספת (ב, ג) וגם שם משמעה – שלטון והנהגה.

גם "רְשות" נזכרת במסכת שלנו פעם נוספת, וגם שם משמעותה היתר לעשות דבר מה ("הכל צפוי והרשות נתונה").

אגב: למילה "רְשות" משמעות נוספת: מעמד משפטי או בעלות המקנה לאוחז בדבר כלשהו היתר לעשות בו כרצונו (כגון "רשות היחיד", שטח השייך לאדם בודד, כנגד "רְשות הרבים").

האם יש צורת רבים לרָשות ולרְשות (במשמעות של היתר)? מסתבר כי התשובה חיובית לפחות לגבי המילה הראשונה – רָשויות, שהן סמכויות בעלות כוח והשפעה.

והנה חז"ל מדברים על טענות של כופרים האומרים כי "הרבה רָשויות בשמים" (משנה, סנהדרין ד, ה), וכוונתם לשני כוחות אלוהיים השולטים בעולם ומתעמתים זה עם זה. תפיסה כזו – המחלקת את העולם לשתי ממלכות, ממלכת הטוב וממלכת הרע, שעל כל אחת מהן מופקדת אלוהות נפרדת – מוכרת לנו מן העולם העתיק, וחכמים יצאו נגדה בחריפות.

לפי תפיסה זו, מול האל הטוב המייצג את העולם הרוחני והנשגב, עומד האל הרע, המסמל את עולם החומר והגוף, וכך ניתן לדבר על "שתי רָשויות". ברור שהתפיסה המונותיאיסטית של חז"ל דחתה ראייה כזו של המציאות מכול וכול.

ובכל זאת עם הזמן התרבו גם בשפתנו ובחברתנו הרָשויות. לא מקרה הוא שאנו מכנים את שלושת המרכיבים המאזנים זה את זה כדי לנהל את המדינה בשם הרשות המחוקקת (הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (מערכת המשפט). שלוש רשויות נפרדות אלה מונעות ריכוז סמכויות ודיקטטורה.

ואם כבר זכינו לשלוש רשויות, מדוע לא נמשיך ונגדיל בהן? כך באו לעולם רשות השידור והרשות לניירות ערך, רשות ההגבלים העסקיים ורשות שדות התעופה, ולא מנינו אלא מעט מהן.

שאלה לסיכום: האם צריכה הרשות לקבל רשות כדי לפעול ברשות הרבים?

על שמעיה

נשיא הסנהדרין בזוג הרביעי, יחד עם אבטליון (שנזכר במשנה הבאה), שפעל במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. שניהם נחשבו "גדולי הדור… חכמים גדולים ודרשנין גדולים" (בבלי, פסחים ע ע"ב), אך רק מעט מתורתו של שמעיה נשתמר בספרות חז"ל.

יש הסבורים כי "סמייאס" שנזכר בידי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים טו, 3) כאחד מן החכמים בימי הורדוס – בצד אדם בשם "פוליון" – הוא שמעיה (ולידו: אבטליון), אך הדברים לא נתבררו עד תום.

מסורות אחדות רואות את שמעיה ואבטליון כצאצאי גרים, מבני בניו של סנחריב מלך אשור אשר החריב את ממלכת ישראל: "מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. מאן אינון [=מי הם]? שמעיה ואבטליון" (בבלי, גיטין נז ע"ב).

אפשר שיש יסוד היסטורי למסורת זו, ואם כן הוא, הרי שהיא מלמדת כי בעולמם של חכמים לא הייחוס הוא שקבע אלא תכונות האופי ורמת הידע, ומי שנבחר להנהגה נבחר על סמך אישיותו.

התלמוד (בבלי, יומא עא ע"ב) מספר כי פעם אחת, ביום כיפור, ליווה העם את הכהן הגדול לביתו לאחר תפילות היום, אך כאשר ראו האנשים את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן והלכו בעקבותיהם כדי לכבדם.

הכהן הגדול שנפגע מהתנהגות העם העליב את שמעיה ואבטליון כשבאו לדרוש בשלומו ונפרד מהם במילים: "יבואו בני העממים [=כלומר: בני עמים נוכריים] לשלום", והם השיבוהו: "יבואו בני עממים לשלום, שעושים כמעשה אהרן, ולא יבוא בן אהרן לשלום – שאינו עושה כמעשה אהרן".

ופירוש הדברים: יבואו שמעיה ואבטליון, בני הגרים, לשלום, שכן הם נוהגים בדרכו של אהרן רודף השלום, ואילו בן אהרן, הוא הכהן הגדול, לא יבוא לשלום, משום שאינו נוהג כדרך אהרן. (על אהרן ראו גם משנה יב).

לפי מסורת מימי הביניים קבור שמעיה, יחד עם אבטליון, בכפר גוש חלב שבגליל. על שם שניהם נקרא גם רחוב באזור התעשייה סגולה, בפתח תקווה, ללמדנו עד כמה נתפסו כצמד שאין להפריד ביניהם, בחייהם ולאחר חייהם.