אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה ה

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה,

הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה :: מי שאיננו ישן בשעות שנהוג לישון בהן, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי :: וכן מי שהולך לבדו בדרך שבין מקומות ישוב, בין ביום בין בלילה, ובשני המקרים, במקום לעסוק בתורה, הריהו מְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה :: מקדיש את תשומת לבו והרהוריו לדברים חסרי ערך, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ :: אדם שכזה מכניס את עצמו לסכנת נפשות.

(בנוסחים רבים של המאמר נכתב: "והמפנה לבו", כאילו מדובר בעניין נוסף, שלישי, אך אנחנו העדפנו את הנוסח "ומפנה" לבו, שעל פיו מדבר ר' חנינא בשני עניינים בלבד: "הנעור בלילה" ו"המהלך בדרך".)
הנחת היסוד של מאמרו של ר' חנינא אומרת כי התורה, והתורה בלבד, יכולה להגן על האדם בשעות ובמקומות של סכנה. הלילה נתפס בעולם הקדום – ולא מעט גם בזמנים אחרים – כזמן מסוכן יחסית, שבו מתחזקים כוחות השחור האורבים לאדם, שלא לדבר על פושעים למיניהם, והוא הדין בשהייה בדרך הבין־עירונית, כשאדם ההולך לבדו חשוף לסכנות רבות.
באבות דרבי נתן (נוסח ב, לד) הובא כראיה לדברי ר' חנינא פסוק מספר משלי שהובן כעוסק בתורה: "בהתהלכך תנחה אותך … בשכבך תשמור עליך" (ו, כב), ואולי פסוק זה עומד גם ביסוד מאמרו של ר' חנינא. – רבים הם המאמרים בספרות חז"ל הבנויים על תפיסת עולם כעין זו, כגון: "כל אומניות [=מקצועות] שבעולם אין עומדין לאדם [=מסייעים לו] אלא בנערותו, בזמן שכוחו עליו, אבל אם בא לידי חולי או לידי זקנה [או] לידי מידת הייסורין ואין עושה מלאכה – לסוף שמת ברעב; אבל תורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו" (תוספתא, קידושין ה, טז). לאור מאמרים אלו יש להבין הרבה מדרך חייהם של בעלי המאמרים שדבריהם מובאים במסכת אבות. נראה שגם מי שאיננו שותף לתפיסת עולם דתית זו יסכים כי הבטלה, שגם עליה מדבר ר' חנינא, היא אֵם כל חטא וראוי לברוח ממנה כמפני אש. וראו מאמר דומה להלן ג, ט.

סכנות הדרך
מאז ומתמיד היתה הדרך – בייחוד הדרך שבין יישוב ליישוב – מקום מסוכן ללכת בו.
כבר חז"ל קבעו כי "ארבעה צריכין להודות": "יורדי הים [=ספנים], הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא" (בבלי, ברכות נד ע"ב). הביטוי לקיום חובה זו היא בברכה הידועה בשם "ברכת הגומל", ועצם החיוב לומר אותה לאחר הליכה במדבר מעידה על הסכנה שהליכה כזו טומנת בחובה: שודדים, אובדן הדרך, חום וצימאון, חיות רעות ועוד סכנות כגון אלה. קל וחומר שהליכה בדרך היא מסוכנת למי שיוצא לבדו, ולא בשיירה.
המדרש קובע (קהלת רבה ג, ב) כי שלושה אנשים פותחים כביכול את פיו של השטן לקטרג עליהם: "השרוי בבית המרועע [=מי שנכנס לחורבה המטה לנפול], והמהלך בדרך יחידי, והמפרש [=מפליג] בים הגדול".
ועוד מסופר שם במדרש על ר' ינאי שהיה משאיר צוואה בביתו בכל פעם שיצא לדרך, מחשש שלא יחזור.
על כן שיבחו חז"ל את אברהם אבינו על שיצא לדרכו (בראשית כב, ג) כאשר שני נערים ליוו אותו: "לימדתך תורה דרך ארץ, שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משניים, שאם יצא סופו נעשה עבד לעבדו" (ויקרא רבה כו, ז), שאם יצא אדם עם עבד אחד בלבד, עשוי אותו עבד להיפצע וסופו של דבר שהאדון נעשה משרתו של עבדו.
בשל כך קבעו חז"ל כי "כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך" (ברכות כט ע"ב). ואף הציעו נוסח לברכה זו, אותו ניתן למצוא תלוי על מראות במכוניות רבות, מודפס (בעיבוד מתאים) כחלק מחומר הקריאה המצוי בכיס המושב של כל מי שטס בחברת תעופה ישראלית, ומוכר בוואריאציות רבות כתפילה לצנחן קודם צניחה, לצוללן טרם צאתו למשימה ועוד כיוצא באלה. "אשרי יושבי ביתך" אומר המזמור, אך מי שצריך להלך בדרך, טוב שיישמר מסכנותיה.

בטלה ואבטלה

השורש בט"ל מופיע בצורות שונות במסכת אבות. כבר ראינו לעיל (א, ה) כי מי שמרבה שיחה עם האישה "בוטל מדברי תורה" ונענש על כך, ולהלן עוד נראה "ביטול תורה" מה הוא (פרק ד, משניות יא־יב).
הבטלה (להבדיל מן האבטלה) היא מצב שאדם בוחר מרצונו להימצא בו – בדרך כלל בשל עצלותו (לעיל ב, כ) – והיא הובילה מאז ומתמיד לתופעות קשות: "שהבטלה מביאה לידי שעמום" (משנה, כתובות ד, ה), ו"הבטלה מביאה לידי זימה" (שם).
על כן קבעו חז"ל כי גם אישה עשירה מאוד, שיש לה משרתים ומשרתות בלא גבול, חייבת לעסוק במלאכת כפיים כלשהי, לבל תתבטל (שם).
האזנה למהדורת חדשות אופיינית יכולה לאשר את הפסימיות שבהערכות הללו: אלכוהול, סמים וקטטות רחוב,הם במידה רבה תוצר של הרִיק החברתי שמביאה עמה הבטלה.
בדיון נוקב שעסק בשאלה של מספר ימי הלימודים הראוי בכל שבוע, טען חבר הכנסת זבולון המר: "אנו שוללים את קיצור שבוע הלימודים … מטעמים חברתיים־ערכיים, מפני החשש שתשרור אווירת הרחוב, רוח של חוסר מעש, בטלה, שעמום, אשר ייכפו על בני הנוער" (נאמר בדיון בכנסת בשנת 1993).
ויפה אמרה מסכת דרך ארץ (ה, ה) כי שבעת הגורמים לחטא הם: "הירהור הלב, ליצנות, גסות הרוח, אכזריות, הבטלה, שנאת חנם, עין הרע", וחלק מאלה כבר פגשנו במסכת אבות במקומות שונים.
והנה, פעמים בודדות מצאנו בספרות חז"ל גם את התיבה "אבטלה", במשמעות של: דבר בטל, דבר מיותר (ירושלמי, ביצה ה, ב: "נר של אבטלה", שהוא נר שאין בו צורך). אך בשפה העברית החדשה נעשה שימוש רב במילת "אבטלה" כתיאור מצב הנכפה על אדם שלא עולה בידו למצוא עבודה, אף שהוא מעוניין בה. המובטל בעל כורחו נוטה לדיכאון, לאובדן ביטחון עצמי ולעיתים אף מגיע בשל כך לפשיעה.
וגם כאן יכולים אמצעי התקשורת ללמד על תופעות של אלימות במשפחה, סמים ואלכוהול, הנובעים מחוסר מעש. "דמי אבטלה" אינם פותרים את הבעיה, אך מדינה מתוקנת מנסה לסייע באמצעות הסבה מקצועית, פיתוח מקומות עבודה ובלית ברירה גם "עבודה יזומה", ובלבד שלא ילך אדם בטל, שכן אדם שכזה באמת מתחייב בנפשו.

על ר' חנינא בן חכינאי
חכם ארץ ישראלי שחי במהלך המאה השנייה לספירה. ר' חנינא (הקרוי לעיתים חנינה או חנניה) למד תורה בצוותא עם ר' שמעון בר יוחאי בישיבתו של ר' עקיבא בבני ברק, ומפיו של ר' עקיבא למד גם את תורת הסוד (בבלי, חגיגה יד ע"ב).
לפי מסורות מאוחרות יחסית הוא נמנה בין עשרת הרוגי מלכות אשר הוצאו להורג בידי הרומאים לאחר מרד בר כוכבא.
בתלמוד הבבלי (כתובות סב ע"ב) מצוי סיפור מפורסם העוסק בר' חנינא וביחסיו עם אשתו. לפי המסופר שהה ר' חנינא מחוץ לביתם במשך 12 (או 13 ) שנים רצופות, ואשתו היא שניהלה בהיעדרו את משק הבית. לאחר ששב לביתו, במפתיע ובלי להודיע על שובו מראש, פרחה נשמתה של אשתו מעוצמת המפגש, ורק תפילתו של ר' חנינא השיבה לה את נשמתה.
נראה שסיפור זה, העוסק באישה שקיבלה באהבה את היעדרותו הארוכה של בעלה לשם לימוד תורה, הוא הרקע לדרשתם של חכמים על הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח): "אם זכה – עזר, כאשתו של חנינא בן חכינאי; ואם לא זכה – כנגדו, כאשתו של ר' יוסי הגלילי" (בראשית רבה יז, ג [אך מפני כבודה של אשת ר' יוסי הגלילי לא נביא את סיפורהּ]).