אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה ז

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר, אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'.

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

רַבִּי חֲלַפְתָּא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר :: ומאמרו עוסק בחשיבות לימוד התורה, בחברותא ואף ביחידות (ודברים דומים עד מאוד נאמרו לעיל ג, ג).

עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם :: בשעת לימוד התורה מצטרפת כביכול השכינה (ראו להלן) אל הלומדים, שוהה ביניהם ומוסיפה קדושה למעמד הלימוד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלהִֹים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהילים פב, א) :: ו"עדה" הם עשרה אנשים, בעקבות האמור בספר במדבר (יד, כז) שם מכונים עשרת המרגלים בכינוי "עדה". עשרה אנשים, כידוע, גם יוצרים מה שמכונה "מניין" הנדרש לשם ביצוע פעולות דתיות שונות.
ומכאן הולך ר' חלפתא ומוכיח כי השכינה מצטרפת גם למספרים קטנים והולכים של לומדים, מחמישה ועד אחד.וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ" (עמוס ט, ו) :: "אגודה" רומזת למה שניתן לאגוד, לאחוז, ביד אחת, היינו בחמש אצבעות. על הארץ, בקרב חמישה בני אדם, מייסד, קובע, האלוהים את נוכחותו. (אגב יש להעיר כי בכתבי יד טובים מוחלפים זה בזה פסוקי הראיה המובאים בקשר לחמישה ושלושה אנשים.)
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּקֶרֶב אֱלהִֹים יִשְׁפֹּט" (תהילים פב, א) :: ההרכב המצומצם ביותר של שופטים הוא הרכב של שלושה, ולפי זה אלוהים מצוי "בקרב" כל שלושה העוסקים במשפט, שהוא מעין לימוד תורה, כיוון שהוא נעשה על פיה.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע" (מלאכי ג, טז) :: והשניים הם "איש" ו"רעהו" המדברים בענייני התורה, וה' מאזין להם כאילו הוא שרוי ביניהם.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כד) :: וכיון שהפסוק מדבר בגוף יחיד ("אבוא אליך וברכתיך") הוא מתפרש כמדבר באדם בודד הלומד תורה ומזכיר את שם ה' אגב כך. – וכבר התקשו פרשנים בשאלה מה בא ר' חלפתא לחדש ולהוסיף על דברי ר' חנינא (לעיל ג, ג).מקצתם נתלו בעובדה שישנם כתבי יד המדברים כאן על "עשרה שיושבין ועוסקין בדין וכו'", ולפי זה עוסק ר' חלפתא במשפט ולא בלימוד תורה.ואולי יש לומר בפשטות ששני החכמים מדברים באותו עניין, ללמדנו על חשיבות הנושא בעיניהם ובעיני עורך מסכת אבות גם יחד.

…שמונה, תשע, עשר, יש!!
לא פעם רואים אנו בפינת רחוב או בפאתי מטוס קבוצה המתכוננת לתפילה ומחפשת "עשירי למניין". מסתבר שעניינים רבים השייכים לטכסי הדת היהודית דורשים שיבוצעו בנוכחות עשרה אנשים, הם ה"מניין" (ביהדות האורתודוכסית – עשרה גברים מעל גיל מצוות, בזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי – עשרה מבוגרים, גברים כנשים).
דבר זה נקבע בתקופת המשנה, ובמסכת מגילה (ד, ג) באה רשימה ארוכה של מעמדות דתיים הדורשים לשם ביצועם מניין: ברכת כוהנים, קריאת התורה, טכס החופה ועוד.במשך הזמן נקבע כי גם הקדיש – אותה תפילה ארמית הנאמרת בידי האבלים – דורשת נוכחות של מניין אנשים, כמו גם טכס ברית מילה ועוד.
הקביעה כי מדובר דווקא בעשרה אנשים (ולא, דרך משל, בשבעה או בשנים־עשר, שני מספרים המקודשים אף הם במסורת) נסמכת לעיתים על המסופר במגילת רות. שם אוסף בעז עשרה אנשים כדי לבצע בנוכחותם את הטכס שאפשר לו לשאת את רות לאשה (ד, ב).
הדרישה למניין עומדת ביסוד התפילה היהודית בציבור ומגדילה את רמת הסולידריות שבין חברי הקהילה, הזקוקים זה לזה כדי לקיים את המצוות הדתיות שהם חייבים בהן. ולאור מה שראינו עד כה לא נופתע לגלות גם כי כל "עשרה שמתפללין – שכינה עמהם" (בבלי, ברכות ו ע"א).

היכן משכן השכינה?
פעמיים נזכרת השכינה במסכת אבות (גם לעיל ג, ג) ורק פעם אחת נוספת במשנה כולה (סנהדרין ו, ז), אך בספרות חז"ל בכללה היא נזכרת למעלה מאלפיים פעמים, כאחד מאופני התגלות האלוהים בעולם, בדרך כלל התגלות הנושאת עמה נימה נשית ואימהית.
במקרא נמצא רק את השורש שכ"ן כמציין את נוכחות האלוהים בקרב בני האדם, הן בפעלים שונים (כגון: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [שמות כה, ח] ועוד), והן בהזכרת המשכן.
אך בספרות חז"ל מופיע שם העצם המופשט, השכינה, כמעין מהות עצמאית, הקושרת את האדם אל האלוהים, בשעות שמחה ("איש ואישה זכו – שכינה ביניהן" [בבלי, סוטה יז ע"א]) או בשעות משבר ("בכל מקום שגלו ישראל – כביכול גלתה שכינה עמהם" [מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יד]).
בתפילת "אל מלא רחמים" – שבה מתפללים לעילוי נשמתם של נפטרים – מבקשים שהם יזכו "למנוחה נכונה" "על (או: תחת) כנפי השכינה", המתוארת כך כמעין ציפור האוספת תחת כנפיה את צאצאיה ומגינה עליהם או נושאת אותם על כנפיה למרומים.
לשכינה נועדו תפקידים רבים במישור הלאומי ובמישור האישי גם יחד: היא לא זזה מעולם מן הכותל המערבי של בית המקדש (שמות רבה ב, ב), היא ניצבת למראשותיו של כל חולה (בבלי, שבת יב ע"ב) והיא שהובילה את גופתו של משה רבנו לקבורה (תוספתא, סוטה ד, ח) ועוד הרבה כיוצא בזה.
וכאשר הלעיג כופר אחד על רבן גמליאל ואמר לו: "אתם אומרים [ש]בכל עשרה השכינה שרויה, כמה שכינה יש?", הסביר הוא לו כי השכינה כמוה כשמש, המצויה בכל מקום בעת ובעונה אחת ומאירה ומאפשרת חיים לכול (בבלי, סנהדרין לט ע"א).

על כפר חנניה
ישוב יהודי הנזכר במשנה כמציין את נקודת הגבול שבין הגליל העליון לתחתון (שביעית ט, ב), ומקובל לזהות את שרידיו – כולל שרידי בית כנסת קדום – בבקעת בית הכרם, כקילומטר מצפון ליישוב הקהילתי הקרוי על שמו, כפר חנניה, סמוך לשרידי הכפר הערבי הנטוש "כפר ענאן" (ויש לשים לב לדמיון הצלילי שבין "ענאן" ל"חננ[יה]").
בתקופת התלמוד היה ידוע כפר חנניה בתעשיית כלי החרס המשובחים שלו, שעליהם נאמר "כלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר" (בבלי, שבת קכ ע"ב). תעשיית הקדרות המקומית היתה כה מפותחת ושמעה יצאה למרחקים, עד שנעשתה מקור לפתגם "קדרים לכפר חנניה" (בראשית רבה פו, ו), שפירושו כמו "להכניס תבן לעופרים" (מקום שהצטיין בתבואתו), היינו להביא דבר אל מקום שבו הוא מצוי ממילא בשפע ובאיכות גבוהה.

על ר' חלפתא
חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה השנייה לספירה, ונראה שהיה תלמידו של ר' מאיר, משום שהוא מביא דברי תורה בשמו (בבלי, בבא מציעא צד ע"א). להוציא עובדה זו, ולהוציא שם מקומו, לא נודעו פרטים אחרים אודותיו.
בתלמוד הבבלי, שם, הוא מכונה גם "אבא חלפתא" (ראו לעיל ב, יב), ואולי יש בכינוי זה עדות לגיל המופלג שאליו הגיע. לפי מסורת מאוחרת מקום קבורתו הוא בגליל, ליד מושב קדרים, ובכביש 85 (עכו־עמיעד) אף קרוי על שמו "צומת חלפתא".