אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה טו

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה,

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר :: ומונה חמישה אנשים שאין להם חלק בטוּב הצפון בעולם הבא, למרות ידיעותיהם בתורה והתנהגותם הטובה.
הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים :: בזמן בית המקדש הכוונה לקרבנות, אך בתקופה שלאחר החורבן, בימיו של ר' אלעזר, הכוונה כנראה למתנות הכהונה, כגון מעשרות, שעדיין נהגו להפריש אותם.
וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת :: אינו מקיים את המצוות הכרוכות במועדים (כגון תקיעת שופר או אכילת מצה) ואולי אף מלגלג עליהן.
וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים :: מי שמבייש את חברו בפרהסיא (במקום להעיר לו, דרך משל, באופן אישי ודיסקרטי על מה שנראה לו כטעון תיקון). בהרבה נוסחים נאמר כאן "המאדים", אך אין זה הבדל גדול, כי מצאנו בספרות חז"ל גם האדמת פנים באותה משמעות (במדבר רבה ד, כ). חלק המשפט הזה חסר מהרבה מנוסחאותיה של המסכת, והוא אכן יוצא דופן בהשוואה אל שאר הפריטים שברשימה, אשר כולם מתחום הדת והאמונה. גם מן ההמשך (ראו להלן) עולה שתוספת מישנית לפנינו.
וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ :: מי שאינו מקיים את מצוות ברית המילה.
וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלּאֹ כַהֲלָכָה :: רבו פירושיו של מושג מעורפל זה, וגם נוסחאות מסכת אבות מגלות הבנות שונות שלו, ובחלקן אף חסרות המילים "שלא כהלכה". "מגלה פנים בתורה" משמעותו, כנראה, עובר על מצוות התורה בגלוי וברשות הרבים, ואילו "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" פירושו: מי שמוצא בתורה פירושים (הם ה"פנים") הסותרים את ההלכה המקובלת.
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא :: אדם שכזה לא יזכה לחיי נצח ושכר טוב לעתיד לבוא (ראו ב, כא), אף אם התנהגותו יפה והוא גם בעל ידע בתורה (עם זאת ראוי להעיר שבנוסחים רבים חסרה המילה "תורה"). – כנגד מי יוצא ר' אלעזר? מפתה לומר שכוונתו בעיקר כנגד יהודים שנטו אחר הנצרות, דבר המתאים לתקופתו של חכם זה. הנצרות, כידוע, ביטלה את ברית המילה ואת המצוות.
כיוון שקשה לומר כי "המלבין פני חברו ברבים" יכול להיות גם אדם שיש בידו "מעשים טובים", הרי שזו ראיה נוספת שעניין הלבנת הפנים איננו מקורי למשנה זו, והוא תוספת מאוחרת יחסית. אבל תוספת זו – ואין זה מפתיע כלל – היא שזכתה להדים רבים בשל אופיה הכללי, הן בפסקי דין שעניינם בהוצאת לשון הרע והן בשיח הישראלי שבאמצעי התקשורת. שאר חלקי המאמר נותרו מתוחמים בעולמה של המסורת והדת והם ידועים הרבה פחות.

כמה מילים על המילה

"בריתו של אברהם אבינו" היא כמובן ברית המילה, שנכרתה לראשונה בין אלוהים לבין אברהם וצאצאיו (כמסופר בבראשית יז, ט־יב). כל כריתת ברית לוּותה בעולם הקדום באות, בסמל, אשר בא לציין ולהזכיר אותה (כך גם החיות המבותרות ב"ברית בין הבתרים" [בראשית טו] וכן הקשת, שהיא אות הברית בין אלוהים ובין האנושות כולה [בראשית ט], או השבת שהיא אות ברית בין אלוהים ועם ישראל).

"ברית המילה" היא אפוא ברית המסומלת במילת כל זכר (בהיותו בן שמונה ימים). לאמיתו של דבר המילה לא היתה (ואף איננה כיום) מנהג המיוחד לעם ישראל בלבד. כבר ההיסטוריון היווני הרודוטוס (בן המאה החמישית לפנה"ס) מעיד שהמצרים, הסורים ועוד כמה מעמי אסיה הקטנה נהגו למול, והוא הדין, כמפורסם, גם בדת האסלאם. (הנצרות, כידוע, ביטלה את החובה למול, אף שישוע נימול היה.)
יחד עם זה נתפסה המילה עם הזמן כמאפיין המובהק של העם היהודי דווקא, ונראה שהדבר ארע בעקבות המפגש בין עם ישראל לבין תרבות יוון, אשר כבשה את העולם בסערה בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, מאז ימיו של אלכסנדר מוקדון. היוונים ראו את גוף האדם כיצירה אסתטית מושלמת, ומכאן המקום המרכזי שתפס העירום באמנות היוונית ואף בענפי הספורט השונים. הלך רוח זה ראה את המילה כהטלת מום בגוף, ולפיכך גם כאקט בזוי ומביש. בהשפעתו חדלו עמים רבים ממנהג המילה, ומאז היא הפכה לסימן ההיכר המובהק של היהודי.
לא מקרה הוא, שהרבה מן המאבקים שבין היהודים לבין העמים ששלטו בהם נסבו סביב עניין המילה. גזירות אנטיוכוס היווני ( 167 לפנה"ס), אשר הובילו למרד החשמונאים, כללו גם איסור על המילה, וכן היה בגזירות אדריאנוס הרומאי אשר הובילו למרד בר כוכבא העקוב מדם ( 132 ־ 135 לספירה) או, כפי שסוברים חלק מן החוקרים, הוטלו על העם בעקבותיו.
המילה, אם כן, שרטטה לאורך ההיסטוריה גבול ברור בין עם ישראל לבין הסובבים אותם, גבול סמלי אך גם פיזי ומוחשי, שהקשה מאוד על היכולת להעלים או לטשטש אותו, אף ששמענו בעולמם של חז"ל על אנשים שניסו להסתיר בדרכים שונות את היותם נימולים, והם מכונים "מושכים בעורלתם" (בבלי, סנהדרין לח ע"ב ועוד).
דומה שברית המילה היא אחת המצוות היחידות שיש לגביהן במדינת ישראל הסכמה כמעט מקיר אל קיר, עד עצם היום הזה, אף כי כבר נשמעו קולות המבקשים לבטלה מנימוקים שונים וכבר התארגנו קבוצות של הורים שנענו לקריאות אלה. רק הזמן יגיד באיזו מידה המדובר במגמה שתלך ותתחזק, אך לא קשה לנחש מה היה אומר ר' אלעזר המודעי בסוגיה זו.

מודיעין שלום
כפר יהודי קדום בשפלת יהודה, הידוע גם בשם "מודיעים" או "מודיעית" (משנה, חגיגה ג, ה ועוד). בכפר זה ישבה משפחתו של מתתיהו החשמונאי, ושם פרץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. לפי המסורת נקברו החשמונאים (הם המקבים) סמוך ליישוב זה, אשר נמצא לפי עדות התלמוד הבבלי במרחק של 15 מיל (כ־ 25 ק"מ) מירושלים (פסחים צג ע"ב).
שאלת זיהויה המדויק של מודיעין העתיקה העסיקה רבות את המחקר, ויש שמוצאים אותה בתחומי העיר מודיעין של ימינו, שם נתגלו שרידי יישוב יהודי אשר נוסד במאה השנייה לפני הספירה והתקיים ברציפות עד סמוך למרד בר כוכבא (שפרץ בשנת 132 לספירה).
בין היתר נמצא שם בית כנסת גדול, דבר המעיד על גודל היישוב ועל מעמדו המרכזי בין כפרי הסביבה.

על ר' אלעזר המודעי
חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. כינויו "המודעי" מתייחס כנראה אל מקום מושבו או מוצאו, מודיעין.
כל המאמרים המצויים בשמו בספרות חז"ל הם בתחום האגדה (ובמשנה הוא נזכר רק כאן), ולא פעם נאמר "עדיין אנו צריכין למודעי" (כגון בבלי, בבא בתרא י ע"ב), כאשר נזקקו בבית המדרש לביאור מלא יותר של נושא אגדי מורכב.
לפי מסורת אחת היה ר' אלעזר דודו של בר כוכבא, ומותו בא לו מידו של אחיינו (אולי עדיף לומר: מרגלו). לפי מסורת זו צר הצבא הרומאי על ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא, אך לא יכול היה לכבוש את העיר בזכות תפילותיו של ר' אלעזר. מידע כוזב שהגיע אל בר כוכבא, כאילו מבקש ר' אלעזר לסייע לרומאים, גרם לו להרוג את דודו בבעיטה (ירושלמי, תענית ד, ה). מותו של ר' אלעזר הביא לנפילתה של ביתר ולמותו של מנהיג המרד.
לפי מסורת מאוחרת קבור ר' אלעזר ביער בירייה שליד צפת.