אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה י

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר, רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.

יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ,

הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם [=בשם] רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ :: כל מי ששוכח ולוּ פרט אחד ממה ששנה (ראו במשנה הקודמת), היינו ממה שלמד, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ :: התורה אומרת עליו כי הוא כמי שהכניס את עצמו למצב של סכנת חיים, והראיה לקביעה זו: שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמרֹ נַפְשְׁךָ מְאדֹ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ" (דברים ד, ט) :: ור' דוסתאי דורש רק את שבע המילים "שמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים", היינו מקשר בין שיכחה לבין הצורך בשמירת הנפש (אך ראו עוד להלן).
יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? :: האם דבר זה נכון גם לגבי אדם שלימודו כבד עליו ומרוב יגיעה (או "מחמת אונס" [בבלי, מנחות צט ע"ב] או "מחמת זיקנה" [פירוש רבנו יונה למסכת אבות]) החל לשכוח חלק מלימודו? והתשובה שלילית: תַּלְמוּד לוֹמַר :: נושא הלימוד שלנו, כלומר הפסוק המקראי (הוא ה"תלמוד" במקרה זה!), אומר:"וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם) :: המשך דברי הפסוק מתבארים כמדברים על מי שמשכיח בכוונה תחילה ובמודע את תורתו.
והמסקנה: הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ :: מכאן שהתורה דיברה רק במי שעושה מאמץ מכוון כדי לשכוח את תורתו.
נראה שר' דוסתאי עומד על כפילות מיותרת לכאורה בפסוק, שהרי "פן תשכח [את הדברים]" הוא כמו "פן יסורו [הדברים] מלבבך", ועל כן הוא דורש את חלקו השני של הפסוק כמצמצם את חלקו הראשון: התורה עוסקת רק במי שמסיר במתכוון מלבו את תורתו.
אך כיצד זה יכול אדם לטרוח ולהתאמץ כדי לשכוח? פרשני המסכת, ראשונים כאחרונים, התקשו באמירה זו, ועל פי רוב פירשו (אם כי בדוחק) כי הכוונה למי שהולך בטל – ואיננו חוזר ומשנן את תורתו – ומשום כך התורה משתכחת ממנו. וכיוון שהתורה, לדעת בעלי מסכת אבות (ראו למשל לעיל ג, ה), היא המבטיחה את שלומו של האדם, הרי שהשוכח את תורתו מכניס עצמו לכלל סכנה.

כזה כאילו
"אילו" היא מילת תנאי, צירוף של "אִם" ושל "לוּ", והיא מוכרת כבר מלשון המקרא, ובלשון חז"ל נתחדשה המילה "כאילו" (כמו+אילו) במשמעות של כביכול, כדבר הדומה לדבר אחר, וכיוצא בזה. במסכת אבות מופיעה המילה פעמים רבות כגון לעיל ג, ד.
והנה, גם במקומות אחרים במשנה נעשה שימוש בתיבת "כאילו" למטרה זהה, וכמה מהם זכו לתהודה רבה בחברה הישראלית ובלשונה. כך, למשל, האמור במשנה (פסחים י, ח) כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
אמירה זו מופיעה גם בהגדה של פסח, וכוונתה לדרוש מכל אדם לחוות מחדש את האירוע הגדול של יציאה משעבוד לחירות ומעבדות לגאולה. הרמב"ם גרס משפט זה בשינוי קל: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו" וכו' (הלכות חמץ ומצה ז, ו), ונראה שכוונתו לומר כי על האדם להתנהג – בדרך כלל, אך בליל הסדר בפרט – כאדם חופשי שזה עתה זכה לחירותו.
זאת ועוד: בנאום שנואמים באזני עדים הבאים להעיד בפני בית דין בדיני נפשות, נאמר: "הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות – אדם [אם העיד עדות שקר] נותן ממון ומתכפר לו. דיני נפשות – דמו [של מי שנגזר דינו בשל עדות זו למוות] ודם זרעיותיו [=צאצאיו] תלוין בו [=בעד השקר] עד סוף העולם …
לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה, סנהדרין ד, ה). הוצאת אדם להורג משמעה חיסול כל הצאצאים שיכולים היו לעמוד ממנו עד סוף כל הדורות ("עולם מלא"), וכן להיפך.
ומעניין שבגירסאות רבות של המשנה הוסיפו והגבילו כלל זה רק ל"נפש אחת מישראל", ובכך צמצמו את תוקפו של הכלל, אך המחקר הוכיח בוודאות כי הגירסה המקורית דיברה בכל אדם באשר הוא, ולא רק בבני העם היהודי.
מסתבר אפוא כי "כאילו" היא מילה תקנית המשמשת הרבה בלשון המקורות, אך ספק אם יכלו חכמינו להבין משפטים כגון "הוא כאילו בא אלי אתמול" או "את מוכנה כאילו לצאת אתי?" (דוגמא אחרונה זו מובאת במילון אבן שושן), שהיא מילה ריקה שאיננה מוסיפה דבר למשפט שבו היא משוקעת. האם מה שכתבנו כאן יעזור כאילו לשרש מילה זו משפת הדיבור ולהחזירה לתפקידה המקורי?

שנאמר
משנתנו איננה הראשונה במסכת אבות שיש בה ציטוט של פסוקי מקרא (וראו למשל לעיל א, יח; ב, יד; ג, ג ולהלן ג, יח; ה, ז ועוד כארבעים פעם), וכמעט תמיד לאחר מילת הציטוט "שנאמר".
יחסית למשנה, שאיננה מרבה בציטוטים כאלה (בשישים מסכתותיה מופיעה מילת הציטוט "שנאמר" כשלוש מאות וחמישים פעם בלבד), מדובר במספר לא מבוטל של ציטוטים, אלא שבחלק גדול מהמקרים נראה על סמך כתבי יד של המסכת (ועל סמך עדויותיהם של פרשניה לדורותיהם) שתוספות מישניות ומאוחרות לפנינו.
את הוספת הפסוקים אל המסכת מתרצים החוקרים ברצונם של מעתיקים וסופרים במהלך הדורות לעגן את טענותיה של המסכת בפסוקי המקרא וכך להאציל עליה מסמכותו של ספר הספרים.
במקרה שלפנינו מצוטט פסוק מספר דברים שמופיעות בו המילים "תשכח", "דברים" ו"שמור נפשך" כדי ללמד ש"השוכח דבר" הריהו מתחייב "בנפשו". הדמיון הלשוני הברור שבין האמור בפסוק לבין דברי ר' דוסתאי מלמד כי במקרה שלפנינו עיצב החכם את דבריו לאור הפסוק, ואין המדובר בתוספת (ואכן, לא מצאנו עדות בכתבי יד שתוספת לפנינו).

עיקר שכחתי
השורש שכ"ח מתאר בדרך כלל פעולה פסיבית ולא־רצונית, כגון "כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה – לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט) או "השוכח תבשיל על גבי כירתו בשבת בשוגג" (ירושלמי תרומות ב, א) וכיוצא בזה עוד ועוד.
אך לעיתים זו מעין תוצאה של "השכחה עצמית" והתעלמות מכוונת, כגון: "…משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה הזאב. פגע בו ארי, וניצל מידו – שכח מעשה הזאב והיה מספר במעשה הארי. אחר כך פגע בו נחש וניצל מידו – שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה הנחש…" (תוספתא, ברכות א, יא). המדובר אפוא בהדחקת מאורעות שונים בגלל איבוד העניין בהם או בגלל אירועים אחרים הנתפסים כמעניינים וחשובים מהם.
גם בלשוננו אנו אומרים לעיתים "שכח מזה" כשכוונתנו לומר: אל תעסוק בכך, מעין המלצה לפעולה מכוונת ורצונית של ויתור על רעיון או על שאיפה מסוימת, לאור הנסיבות והאילוצים.
אך האם ישנה השכחה אקטיבית ומכוונת? והרי הדעת נותנת כי המתאמץ לשכוח דבר מה, יחזור ויהגה בו יותר ויותר? מסתבר כי אפשר, לפי מקורות חז"ל, לפחות להשכיח תורה מאחרים. כך, למשל, נאמר בתפילת "על הניסים" (הנאמרת בחנוכה): "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הגזירות שגזרו היוונים שלא לקיים את מצוות התורה היו מביאות לשכחתה.
באופן דומה מסופר בתלמוד על ערב פסח שחל פעם אחת בשבת וראשי הדור "שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו" (בבלי, פסחים סו ע"א), היינו אם מותר להקריב קרבן פסח ביום השבת עצמו. השכחה נבעה מן העובדה שערב פסח שחל בשבת היה דבר נדיר ביותר, ועל כן אפשר היה לשכוח את ענייניו במהלך הזמן. אבל שכחה עצמית מודעת, כשאדם יושב ומשכיח במתכוון דברים מלבו – על כך טרם שמענו, ואם אי פעם שמענו על כך משהו, כנראה ששכחנו…

על ר' דוסתאי בר ינאי
חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה השנייה לספירה. נזכר פעם נוספת במשנה (עירובין ה, ד), וגם שם הוא מוסר מאמר משמו של ר' מאיר. השערות רבות נקשרו בשמו של חכם זה, החל מההשערה שהיה תלמידו של ר' מאיר, וכלה בהשערה שהוא בנו של ר' ינאי (המצוטט באבות ד, יט), אך אין בידינו הוכחה חותכת לא לטענה הראשונה ולא לשנייה.
מעט דברי הלכה נותרו בידינו משמו של ר' דוסתאי, אך ממאמריו באגדה עולה דמות של דרשן מעולה שידע גם לתבל את דבריו בנימה הומוריסטית. על השאלה: "מפני מה איש מחזר על [=אחרי] אישה, ואין אישה מחזרת על איש?" – כפי שמקובל היה בעולם המסורתי הקדום – השיב במשל: "משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי מחזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו!" (בבלי, נידה לא ע"ב), והגבר הוא שמחפש את הצלע שנלקחה ממנו, ולא היפוכו של דבר.